אני חייבת לעצור רגע ולציין כי איש הלוי, בחר בקפידה היכן למקם את המחצלת הקטנה עליה התיישב.
הוא חיפש מקום שטוח , ללא אבנים ולא חשב פעמיים כשמצא מקום שכזה במרכזו של הרחוב היחידי בגבעה.
הוא היה זהיר מספיק להסתיר את החרב מתחת המחצלת עליה התיישב.
צורת ישיבתו העידה כי החרב מציקה לו באיזור די רגיש הוא לא ידע מנוחה.
התבוננתי בו. שרתי עם הילדה המקסימה אבל התבוננתי בו.
הוא היה איש שחוסר המודעות העצמית שלו השפריצה לכל הכיוונים.
הרחוב המרכזי והיחיד של גבעה היה צר והמיקום שבחר היה תקוע כמו עצם בגרון לעוברים והשבים.
אנשי בנימין חזרו עייפים ומאובקים מהשדות ונאלצו 'להקיף' את המחצלת של איש הלוי בעוברם.
הוא ניסה לרכוש את תשומת ליבם ולשיר בכל פעם משהו אחר שמאדיר את אנשי בנימין אבל אחרי שמספר קבוצות חלפו על פניו והתעלמו ממנו, הוא התחיל לשיר:
"וְהַלֵּוִ֥י אֲשֶׁר־בִּשְׁעָרֶ֖יךָ לֹ֣א תַֽעַזְבֶ֑נּוּ כִּ֣י אֵ֥ין ל֛וֹ חֵ֥לֶק וְנַחֲלָ֖ה עִמָּֽךְ׃"
הילדה השתתקה ואמרה: "את יודעת שאני מכירה את ספר הברית? את כולו."
"מי לימד אותך?" שאלתי
"לא יודעת…" היא ענתה ואז הוסיפה: "את מבינה שהוא שר להם מתוך 'מעשר שני'? אף אחד לא אוהב לתת את המעשר הראשון והוא אמיץ מספיק לשיר להם על המעשר הנוסף…"
"את צריכה להבין שהמרחק בין אומץ לטיפשות הוא די קטן…" מלמלתי.
"אם הוא היה רוצה שמי מהם יזמין אותו אליהם להתארח בביתם, היה רצוי שישיר את מה שהם כבר מכירים. כמו: "וְלִבְנֵ֣י לֵוִ֔י הִנֵּ֥ה נָתַ֛תִּי כׇּל־מַֽעֲשֵׂ֥ר בְּיִשְׂרָאֵ֖ל לְנַחֲלָ֑ה:" אני באמת לא מבינה מדוע הוא שר להם על המעשר השני …
ואז איש הלוי הגביר את קולו, ושר את החלק האחרון של המעשר השני. ייתכן שהוא דילג, שכח או לא הכיר את כל השיר אבל הביטחון שבו הוא שר חסכו מאיתנו את העיסוק בשאלה.
איש הלוי רצה להעביר מסר חד לאנשי בנימין בכל הקשור לחובתם לבני לוי:
"וּבָ֣א הַלֵּוִ֡י כִּ֣י אֵֽין־לוֹ֩ חֵ֨לֶק וְנַחֲלָ֜ה עִמָּ֗ךְ וְ֠הַגֵּ֠ר וְהַיָּת֤וֹם וְהָֽאַלְמָנָה֙ אֲשֶׁ֣ר בִּשְׁעָרֶ֔יךָ וְאָכְל֖וּ וְשָׂבֵ֑עוּ לְמַ֤עַן יְבָרֶכְךָ֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ בְּכׇל־מַעֲשֵׂ֥ה יָדְךָ֖ אֲשֶׁ֥ר תַּעֲשֶֽׂה׃"
ואז, משום מקום, אחד מהאנשים הפחות נחמדים של שבט בנימין נעצר מולו ואמר לו שהוא שכח חלק מהשיר … ואם הוא מוכן להמשיך לשבת, עוד שלוש שנים, כאן באמצע הרחוב, הוא יזמין אותו אליו הביתה אבל הוא מקווה שהאוכל לא יתקרר עד אז...
אני חייבת לציין שכולם צחקו.
בשפה שלך?
הוא סיפר בדיחה מצחיקה ברמה של קורעת אפילו אני והנערה לא הצלחנו לעצור את פרץ הצחוק.
…ואני נשבעת לך שלא התכוונתי לצחוק.
באמת שלא.
אבל זה היה מצחיק.
אני מניחה שאת לא בהכרח מבינה על מה אני מדברת וכנראה שזה לא הצחיק אותך… אני אנסה להסביר (כשמסבירים בדיחה היא אף פעם לא מצחיקה כי ההסבר מנטרל את אפקט ההפתעה).
החלק שאיש הלוי השמיט מהשיר היה מה שהצחיק את כולם…
ראוי לציין כי אנשי בנימין שהיו ידועים כלוחמים גדולים וגם חכמים שמצויים בכל פרטי המקרא על כל צדדיו והיו מדקדקים ברמה של "...אֶל־הַֽשַּׂעֲרָ֖ה וְלֹ֥א יַחֲטִֽא"
ולכן, כולם גם יחד, בחולפם על פני איש הלוי, שרו את החלק החשוב שהוא בכוונה או ברשלנות שכח או השמיט:
"מִקְצֵ֣ה ׀ שָׁלֹ֣שׁ שָׁנִ֗ים תּוֹצִיא֙ אֶת־כׇּל־מַעְשַׂר֙ תְּבוּאָ֣תְךָ֔ בַּשָּׁנָ֖ה הַהִ֑וא וְהִנַּחְתָּ֖ בִּשְׁעָרֶֽיךָ׃"
איש הלוי נעמד בזעם או במבוכה.
אני גם לא יודעת לומר אם באותו הרגע הוא עדיין היה מלך בזכות עצמו או שהספיק להבין שהוא קיבל את התפקיד המפוקפק של ליצן החצר.
ואז לי נפלט מהפה:
"איזה אידיוט!!"
כל אנשי בנימין נעמדו מולנו נשתתקו באחת. הצחוק המתגלגל הפך לשתיקה רועמת ואז, כולם, ללא יוצא מן הכלל, האיצו את הילוכם כל אחד לביתו והגיפו את הדלתות מאחוריהם בהפגנתיות.
את שואלת מה קרה?
האידיוט שכח להסיר את החגורה של החרב!!!
הוא עמד מולם כמו … אידיוט!!
אף אחד לא אמר כלום במשך רגע ארוך.
איש הלוי לא הבין עדיין מה קרה. הנער התיישב בייאוש על הקרקע לצידי והילדה עם הקוקיות פנתה אלי ואמרה בלחש:
"את מנסה להסתיר את ידייך. אך ברור כי הציפורניים שלך מסגירות את מעשייך בשדות… אבל הוא… 'משתין מהמחצלת' ... ברמה של וַיַּקְרֵ֤ב אֶל־אֶחָיו֙ אֶת־הַמִּדְיָנִ֔ית לְעֵינֵ֣י מֹשֶׁ֔ה וּלְעֵינֵ֖י כׇּל־עֲדַ֣ת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵ֑ל…"
"אין לי ספק שהלילה נבכה והרבה…" אמרתי… ומילמלתי את המשך הפסוק "...וְהֵ֣מָּה בֹכִ֔ים פֶּ֖תַח אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד׃"
הנער סימן לאיש הלוי להסיר את החגורה והנדן. איש הלוי הנבוך עשה זאת במהירות אך ברחוב לא נותרה אף נפש חיה. שערי הנחלות היו מוגפים והבתים שמאחוריהן נעולים ושקט מוזר עטף את הגבעה.
איש הלוי כחכח בגרונו ולקח שאיפת אוויר נוספת כדי לשיר את אותו השיר או שיר חדש אבל שלושתינו כאחד אמרנו:
"די!" והוא השתתק.
הייתה שתיקה ארוכה.
אני אמרתי שלאור המצב כדאי שנקום ללכת לכיוון מצפה. אמנם, נגיע בשעה שהעלטה תעטוף את הכל אבל אין לנו מה לחפש פה.
המילה 'עלטה' גרמה לאיש הלוי לעטות פנים מפוחדות והוא התחיל להקיף את המחצלת בהילוך כפוף ודואג. הוא היה חסר אונים.
לא ידעתי ממה הוא פוחד יותר, מאנשי בנימין שראו אותו חובש את הנדן גם ללא
החרב או מהחושך המבהיל שמחכה לו בצעדה למצפה.
אני לא יודעת מה היינו עושים אלמלא הגיע משום מקום איש זקן. הוא נשען על מקל שחוק. ידיו המוכתמות הסגירו כי הוא "בָּ֣א מִֽן־מַעֲשֵׂ֤הוּ מִן־הַשָּׂדֶה֙"
הציפורניים שלו דמו לשלי.
לא היה לי ספק שגם הוא 'עשה מעשים בשדות' ועובד בסביבת כבשנים או מפוחים. המחשבות שלי נדדו בעקבות השאלה שניסתה לתאר עולם שבו 'מעשים בשדות' יהפכו להיות חשובים ושכיחים יותר מעבודה חקלאית טהורה. מה יהיה אז על השדות המוריקים? מקורות התזונה של כולנו? הרהרתי ביני לבין עצמי… האם האנושות תשכיל לאזן בין השניים? שאלתי את עצמי ומחשבותי נדדו על ההשפעה הצפויה של חרושת הברזל האפורה על השטחים החקלאיים הירוקים.
הזקן התעלם במופגן מאיש הלוי ופנה ישירות לעברנו.
גם אני וגם הנערה נעמדנו עם בואו.
"ערב טוב, אבא." אמרה הנערה
"אני מכיר אותך." פנה הזקן לעברי ונעץ בי מבט כועס ואוהב באחד.
התבוננתי בו.
התבוננתי בנערה.
ופתאום משום מקום, קפצתי עליה וחיבקתי אותה בחוזקה.
אני הבנתי מי האיש ומכאן שמיד הבנתי מי היא הנערה.
אלוהים חיים. כמה זמן כבר עבר….
מיררתי בבכי של התרגשות ותדהמה כשראשי קבור בתוך צווארה.
נשמתי עמוקות את עור גופה והריח של החיתולים המסריחים של התינוקת שוב עלה באפי.
אני חושבת שהילדה קצת נבהלה ונרתעה ממני.
היא התבוננה בי במבוכה ושאלה: "הכל בסדר?"
ואני אמרתי: "כמובן שהכל בסדר. כל עוד את כאן - הכל מצוין." אמרתי כשאני מלטפת את שיערה באהבה שלא יודעת שובע ומנגבת את הדמעות שלא עוצרות בידי השנייה.
"תודה לך." אמר לי הזקן.
הוא השפיל את מבטו לרגע ארוך מנסה להסתיר את התרגשותו הרבה.
אני שתקתי. הוא שתק.
שנינו נזכרנו באותה חווייה מצמררת.
הזמן שחלף לא הקהה את הרגשות ואז ברגע אחד, פנה במבט זועף לכיוונו של איש הלוי, שכרגיל, עדיין לא הבין מה באמת קורה פה ואמר לו:
"...אָ֥נָה תֵלֵ֖ךְ וּמֵאַ֥יִן תָּבֽוֹא׃"