אם הצלחת להקשיב לי עד לרגע זה, אני מודה לך.
זה לא מובן מאליו להקשיב.
את יודעת להקשיב.
את יודעת מה עצוב?
מרבית האנשים עסוקים בשאלה: 'מתי התרחש הסיפור שלי - הפילגש בגבעה' במקום לשאול מדוע התרחש מעשה כה נורא כמו הפילגש בגבעה. הם ישקיעו את מיטב זמנם לנסות להבין אם זה קרה בתחילת ספר שופטים, במהלכו או בסופו. לכולם יהיו טיעונים משכנעים. וכולם צודקים.
כי 'איש הישר בעיניו יעשה' או 'הפילגש בגבעה' התרחש פעמים רבות בהיסטוריה היהודית ולאחרונה אף גם בטבח שמחת תורה.
לכן, אני ממש מקווה שאת מבינה מדוע אני פניתי אליך דווקא עכשיו ואני ממש מודה לך שהקשבת לי.
הביני אותי.
אתם חזרתם אל הארץ.
ארץ הקודש - להתחיל מחדש.
אלפיים שנות גלות עושות משהו לבן-אדם.
חשבתי להצטרף.
לתקן את הכל. להתחיל מחדש. יחד איתך, אתכם.
לכן, אני פונה אליך כחברה. חברה הכי טובה שתהייה אי פעם.
הדבר הראשון שאני מבקשת ממך, שלא לחשוב עלי ועל הסיפור האישי שלי כטרגדיה. הטרגדיה היא המצאה ששמורה לאמונה והמיתולוגיה היוונית והשאירי אותה שם.
אין ספק, הסיפור שלי עצוב.
אבל אני משבט יהודה בדיוק כמוך.
או בנימין או לוי. זה כל מה שנותר מאיתנו.
ואת צריכה כבר לדעת שכמו כל מאורעות בחיים של עם ישראל, יהדות תמיד תכלול מרכיב של תקווה.
התקווה - זו המהות שלנו.
תשוקה, חירות, והאמונה היהודית מחייבות אותנו לגבש זהות שמחפשת בכל אירוע ובכל חוויית חיים קשה ככל שתהייה - את התקווה.
תקווה זה הנרטיב, הזהות של העם היהודי.
אחרת, לא היינו שורדים 4000 שנה.
אז, אני באתי לכאן אולי פעם אחרונה, לומר לך שאת התקווה.
את התקווה של עצמך
ואחרי שהקשבת לי, את אולי גם התקווה שלי.
מה את לא מבינה?
שיש דברים שלא ישתנו פה לעולם.
הכאב שלי בלתי נתפס כי את עדיין תקועה עם האמונה ששני השבטים של ממלכת יהודה, חזרו מגלות בת 2000 שנים ו"ועשרת השבטים האבודים" עדיין תקועים אי שם בעבר.
'שני שבטים' זו מחשבה מסוכנת כי היא מפשטת את כל עולמך ל:
שחור מול לבן.
ביבי לא ביבי. אליטה מול פשוטי העם. דתיים מול חילונים. בעד רפורמה משפטית נגד הפיכה משפטית. די!
העולם אינו שחור ולבן.
טיפשונת,
כל הזמן אני מנסה לומר לך שאני בותרתי לשנים עשר חלקים. אני חושבת שזו האחריות שלך לחבר אותי מחדש.
את שנים עשר החלקים.
שלי.
שלך.
ורצוי שתעשי את זה בהקדם. לפני שיהיה מאוחר.
כי אם עוד לא הבנת, את הבאה בתור.
אני מבקשת ממך לנסות להבין מדוע במשך 3000 שנים, חורבן שני הבתים, הגלויות השונות והמלחמות תמיד היה קומץ של יהודים שעשה לא מעט כדי לחסל את הזכויות הבסיסיות או את החיים של אחיהם.
האם מה שהיה הוא שיהיה?
אם כך, מה הטעם?
תביני אותי, אני הייתי רק פילגש.
סרח עודף.
חסרת משמעות.
אָמָה.
מילים מכאיבות, נוקבות וקשות אבל אם את, אישה יהודיה ומשוחררת, לא תעשי כלום - את יותר גרועה ממני.
כי הזבוב כבר שוחה במרק שלך לא מעט זמן.
למה את מתעלמת ממנו?
האחריות החברתית היא שלך. ורק שלך.
המילים המכובסות, שמתעלמות מהזבוב במרק, לא יסתירו את העובדה שהמרחק בין הישוב התנ"כי גבעה ל'קיבוץ בארי' מתקיים אך ורק בדימיון שלך.
אם לא תעשי דבר, מלחמת האחים שיערכו לכבודך רק תוביל לעוד ועוד הרג של נשים כמוך. כמוני.
אל תעשי את הטעות שלי. אל תחכי שלושת אלפים שנה.
עשי מעשה עכשיו.
לפני ט'ו באב.
שלך, הפילגש בגבעה.
(הרי כבר אמרתי לך, יום אחד, כשנכיר טוב יותר, אגלה לך את שמי האמיתי…)