את שואלת אותי אם עצוב למות?
עד שמתים אולי. אחר כך אני כבר לא יודעת. אין לי למה להשוות.
אני אומר לך מה עצוב באמת. עצוב הוא, שאף אחד לא אהב אותי אף פעם.
אפילו אני.
אך אם את בחרת להיות, כאן איתי, לאורך כל המסע שלי, גם ברגעים המצחיקים וגם באירועים הכואבים - זה הופך אותך, מכל האנשים בעולם, לחברה הכי טובה שלי.
זה לא מובן מאליו.
אני אשמח להיות חברה שלך.
את מבינה אותי, נכון?
זה כל כך עצוב לחיות חיים ארוכים מבלי לאהוב את הריח של עצמך.
זה כל כך עצוב להתמודד עם הקושי שלך להסתכל לעצמך בעיניים אל תוך ההשתקפות שלך.
זה כל כך עצוב לא להיות מסוגלת לומר את שמך האמיתי ולהסתתר מאחורי הכינוי - הפילגש בגבעה.
והכי עצוב זה לבקש יום אחד להתחיל לתקן את כל זה באיחור של שלושת אלפים שנה.
ואז, לצאת למסע ארוך ולגלות שאפילו אין לי גופה לחזור אליה. האדון שלי ביתר את גופתי לשניים עשר חלקים ופיזר אותה ברחבי הארץ.
מספר הסיפור של שנים-עשר אברי לא יספר כיצד התגאו שליחיו של הדוור הנבל אל מול כל עדת ישראל ואמרו:
"…ראו את הביתור היפה של החרב.."
הם יאמרו וגם יציינו שאיש הלוי,
שטען לכתר המלוכה,
הבטיח לכולם,
שבעצם התייצבותם,
יקבלו חרבות ברזל נוצצות וחדות
לקחת לביתם.
זה בערך כמו להבטיח אייפון חדש לכל ילד שיגיע בשעה 4 אחר הצהרים לקניון באיזור מגוריו.
400 אלף אנשים הגיעו.
כל עדת ישראל.
חוץ מאנשי יבש גלעד.
על אף היותם אנשים פשוטים שמובילים אבני ברזל מטופשות, הם ראו הכל והספיקו להבין שלכל חרב יש שני צדדים… ולא תמיד מובטח לך שתעמדי מהצד הנכון של הלהב.
כלל עדת ישראל נקהלה בקול גדול.
איש הלוי רצה שעדת ישראל תבוא אליו, אל ירכתי הר אפרים, אך הוא נאלץ להתפשר והם נפגשו במִּצְפָּֽה על ההר ישוב על גבול שבין בנימין לשבט אפרים וצופה אל נחלת שבט בנימין.
העם עמד בסדר מופתי.
כולם רצו חרב.
האיברים המבותרים הביאו אותם עד למצפה. 400 אלף איש. כל עדת ישראל.
עד למפגש ההמוני במצפה , כל עם ישראל התכנס ארבע פעמים בלבד.
מפגש מול איש הלוי במצפה היה המפגש החמישי.
אם, עד עתה, לא שמת לב עד עכשיו כמה אני התאמצתי להדגיש את המספר חמש לאורך כל השיחה שלנו, אני ממש נעלבת.
אז ככה, המפגש הראשון של כל עם ישראל היה במעמד הר סיני - בו וְכׇל־הָעָם֩ רֹאִ֨ים אֶת־הַקּוֹלֹ֜ת וְאֶת־הַלַּפִּידִ֗ם וְאֵת֙ ק֣וֹל הַשֹּׁפָ֔ר וְאֶת־הָהָ֖ר עָשֵׁ֑ן וַיַּ֤רְא הָעָם֙ וַיָּנֻ֔עוּ וַיַּֽעַמְד֖וּ מֵֽרָחֹֽק׃ כשרוח אלוהים עברה על פניהם.
המפגש השני בברכת משה - "...בְּהִתְאַסֵּף֙ רָ֣אשֵׁי עָ֔ם יַ֖חַד שִׁבְטֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃" ומשה בירך את עם ישראל לפני מותו וכניסתם לארץ.
הפעם השלישית בחנוכת המשכן - "וַיָּבֹ֨א מֹשֶׁ֤ה וְאַהֲרֹן֙ אֶל־אֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד וַיֵּ֣צְא֔וּ וַֽיְבָרְכ֖וּ אֶת־הָעָ֑ם וַיֵּרָ֥א כְבוֹד־יְהֹוָ֖ה אֶל־כׇּל־הָעָֽם." זה היה מפגש שיא.
הכינוס הרביעי - בחידוש הברית עם יהושע שהכניס את עם ישראל לארץ הקודש: "וַיֶּֽאֱסֹ֧ף יְהוֹשֻׁ֛עַ אֶת־כׇּל־שִׁבְטֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל שְׁכֶ֑מָה וַיִּקְרָא֩ לְזִקְנֵ֨י יִשְׂרָאֵ֜ל וּלְרָאשָׁ֗יו וּלְשֹֽׁפְטָיו֙ וּלְשֹׁ֣טְרָ֔יו וַיִּֽתְיַצְּב֖וּ לִפְנֵ֥י הָאֱלֹהִֽים׃"
איש הלוי היה באקסטזה. החלום שלו התגשם. הוא עומד להיות מסמר האירוע במפגש הלאומי החמישי. הוא הצטרף לנבחרת העל.
אלוהים, משה, אהרון ויהושע… ועכשיו - תורו… אין דברים כאלה.
איש הלוי ניסה להפוך את האירוע במצפה לקונצרט מרגש ובלתי נשכח.
הוא ניסה לנהוג כשופט או מלך על כל העם לקנות את מקומו בעולם כמנהיג בלתי מעורער.
אך כל האנשים, ללא יוצא מן הכלל, התרגשו מ'חרב חינם'.
ולכן, אף אחד לא הקשיב לו.
אף אחד לא הקשה עליו ושאל שאלות.
הוא לא הזכיר בעדותו כי מדובר בבני בליעל אלא האשים את מנהיגי הישוב: "יָּקֻ֤מוּ עָלַי֙ בַּעֲלֵ֣י הַגִּבְעָ֔ה …" הוא לא טרח להזכיר כי מדובר רק בבני בליעל מאנשי הישוב.
ובהמשך אמר "...וַיָּסֹ֧בּוּ עָלַ֛י אֶת־הַבַּ֖יִת לָ֑יְלָה…"
ואף אחד לא ביקש ממנו להביא שני עדים כדי להוכיח את דבריו.
וכשהוא אמר: "...אוֹתִי֙ דִּמּ֣וּ לַהֲרֹ֔ג וְאֶת־פִּילַגְשִׁ֥י עִנּ֖וּ וַתָּמֹֽת׃" הוא לא טרח לציין שהוא היה מי שהוציא באלימות ובאיומי חרב אותי החוצה
כי כולם רצו דבר אחד - חרבות ברזל. בחינם.
מרביתם לא ראו חרב ברזל מעודם ועמדו בתור ארוך לקבל את מבוקשם.
כולם ללא יוצא מן הכלל הופתעו ממשקלה הכבד של החרב.
מי שבדק את חוד הלהב ונפצע מיד.
והיה מי שנחתך כששיחק עם אור השמש המנצנץ מברק המתכת החלקה.
כבר אמרתי לך בעבר.
זה בסדר לפנות לאלוהים ולדבר איתו
אני לא מפסיקה לעשות זאת כמו שהגלים תמיד יהיו חלק מהים.
אבל ראוי לדעת מה לשאול ולהיות ערוכים לכל תשובה.
ארבע מאות אלף הזוכים המאושרים שקיבלו חרב במתנה לא התעניינו בשאלה שהופנתה לקדוש ברוך הוא בבית-אל.
או איך נקבע כי: "יְהוּדָ֥ה בַתְּחִלָּֽה׃"
מה יהיה סדר המלחמה.
את יודעת מה יותר מסוכן מ"...אַרְבַּ֨ע מֵא֥וֹת אֶ֛לֶף אִ֥ישׁ רַגְלִ֖י שֹׁ֥לֵֽף־חָֽרֶב׃?"
כשאותם ארבע מאות אלף אנשים רגלי שולף חרב, לא יודעים לשלוף חרב ושאין להם מושג איך להלחם עם הכלי הכבד הזה…
ואז התחילה המלחמה הגדולה.
עבור בני בנימין, המלאכה הייתה פשוטה.
הם נעמדו מול בני ישראל והמתינו בסבלנות רבה.
ארבע מאות אנשים שלפו את חרבם והצליחו לפצוע בעיקר… את עצמם.
מי שנוהג בתבונה יודע, שלא צריך לעשות דבר כדי שהעם הזה יצליח, שוב ושוב, להקיז את דמו במו ידיו.
אז ועכשיו.
דבר לא השתנה.
המלחמה ארכה שלושה ימים ארוכים.
במלחמות אין מנצחים. רק אובדן.
אני יודעת שהיו שם ארבע מאות אלף מעדת ישראל ושרבים מהם לא חזרו לביתם. בעתיד, יהיו חוקרים שיטענו כי מספר ההרוגים והפצועים נשמע לא הגיוני.
הם יוחלפו בעתיד עם חוקרים שיטילו ספק שבשואה נרצחו 6 מליון יהודים
והם יתחלפו בעתיד עם חוקרים שיאמרו שבטבח שמחת תורה לא נרצחו, נאנסו או נחטפו אזרחים תמימים.
זו רק החלטה שלך מתי לעשות לזה סוף.
מעבר לאובדן החיים, עצוב לאבד ידע…
לצערי, השיר של מרים יהיה חסר ולעולם לא יושר שוב במלואו.
המילים שנשכחו בשירתה של מרים, בעקבות מותי, הן סוג של מסר. יש מעשים שאין מהם דרך חזרה.
ומה על עיבוד הברזל? זו תורה מורכבת במיוחד. המלחמה הרגה את טובי בנינו משבט בנימין ושבט יהודה. ולכן, יעברו שנים רבות עד שעם ישראל יצליח לרכוש שנית את הידע לייצור הברזל ולנצח בחרבות ברזל בכוחות עצמו.
מה אני מנסה לומר?
אין לך מושג כמה יהודים ישלמו בחייהם במשך למעלה מ 3000 שנים שמפרידות בינך לביני.
אין לך מושג כמה ידע וכוח נאבד ורק בגלל המלחמות של היהודים - בינם לבין עצמם.
אני באמת לא מבינה. את לא רוצה לעשות לזה סוף?