הוא מעולם לא התקרב אלי.
אני לא יודעת אם הוא רצה.
אני חושבת שהוא פחד ממני.
יחד עם זאת, הוא לא הפסיק להבטיח לי ולא הפסיק לומר לי מדוע הוא אוהב אותי.
את שואלת אם הייתי יפה?
הייתי יפה מאוד ומושכת עוד יותר אבל אני רציתי להיות נאהבת.
אני ידעתי שיש 'אותי'.
אבל עמוק עמוק בפנים ידעתי שיש עוד גרסה לא מוכרת שלי.
אני קראתי לה 'הגרסה הנאהבת'.
גם אני לא יודעת איך זה להיות 'הגרסה הנאהבת' של עצמי.
אבל ידעתי שזו גרסה מפתיעה וטובה.
טובה יותר. הרבה יותר.
אני לא יודעת להסביר אהבה.
אבל הרצון להיות נאהבת מעולם לא עזב אותי.
באחד הימים הגיעה אישה. לבדה. היא הייתה לבושה שחורים אך מתחת לגלימה שלה ביצבצה כותנת צבעונית.
היא הייתה אישה נאה.
היא צעדה במהירות והייתה לה נוכחות מהסוג של 'אני יודעת מה אני רוצה'.
בשונה מהמבקרים הרבים שהגיעו לנחלתינו הקטנה ופנו בתמימותם אל הבית המפואר, היא צעדה ישירות אל הבקתה הרעועה.
היא הייתה מרשימה, אך המבט שלה היה חלול.
הרגשתי צורך לצאת אליה בעצמי ואמרתי לה:
"פוֹטִיפַר, סּוֹחֲרִים, יִּשְׁמְעֵאלִים וְמִּדְיָנִים באים אחריך?"
והיא חייכה אלי בקושי רב.
היא התיישבה לידי בבקתה החשוכה שלי ואני הגשתי לה מים.
היא בֵּרְכָה על המקום, על הדרך הארוכה שעשתה והביאה אותה בשלום לכאן ולבסוף היא גם בֵּרְכָה על הקרירות שהעניקה הביקתה.
איזה דבר נפלא אמרתי לעצמי.
יש מי שיכול לראות ומכאן גם מברך על הקרירות של הבקתה הרעועה. אני אף פעם לא חשבתי לברך על הצל שהבקתה הזאת העניקה לי, בזכותה אני אהיה מודעת לכך.
את מבינה? אי אפשר לברך על דברים שלא רואים או מניחים כי הם מובנים מאליהם.
ברכה אמיתית חלה רק על מה שבאמת מבינים שהנוכחות שלו לא מובנת מאליה בחייך.
היא אישה חכמה אמרתי לעצמי. יהיה מעניין.
היא הסתכלה לתוך העיניים שלי. והמשפט הראשון שהיא אמרה:
"אני רוצה אהבה."
"גם אני." עניתי בלי לחשוב.
ושתינו התחלנו לבכות כמו שתי ילדות קטנות עם קוקיות שכל הכיתה החרימה ואף אחד לא הזמין אותן למסיבה של מלכת הכיתה.
תקשיבי, הלוואי והייתי יכולה לומר לך שעשיתי לה תיקון לבבות וגם נפלאות. הלוואי והייתי יכולה לספר לך שהיא יצאה מאושרת מהשיחה איתי.
ממש לא.
איש הלוי האמין שאני מקודשת וסיפר לכולם שאני קוסמת שיודעת הכל. אבל זה לא היה נכון. אני מילמלתי לעצמי כאומרת לה:
"אהבה היא לתת משהו שאין לי, למישהו שאינו חסר את זה."
היא לא הבינה אותי ואז אמרתי לה את המשפט הבא:
"אני שרתי לרחל ופיללתי לאהבה שהיא קיבלה.
אני ביקרתי את לאה במערת המכפלה והבנתי שלאהוב זה מסע לֵאֶה המתחיל בעצמך.
אבל אחרי הכל, הבנתי שאי אפשר לומר דבר על אהבה.
"למה?" היא שאלה
"גם יעקב שתק את אהבתו ארבע עשרה שנה.
הוא עבד את לאה ועבד את רחל. משלח ידו של יעקב לא היה רועה כבשים.
יעקב עבד באהבה לנשותיו ולילדיו. אהבה עושים. לא מדברים.
אני חוששת שאת באת אלי לחינם."
"מה ניתן לעשות אם כך?" היא שאלה לבסוף.
אני צריכה לחשוב על זה רגע.
הייתה שתיקה ואז שאלתי בהיסוס:
"האהבה שאת רוצה. זו אהבה שאת רוצה לתת או לקבל?"
היא מיד ענתה:
"אני רוצה לקבל. משהו בתוכי אומר לי שאני יודעת לתת, אבל אני רוצה לקבל."
"הבנתי. אני צריכה לחשוב."
עצמתי את עיני לרגע ארוך בו אספתי את כפות ידיה אל תוך ידי.
היה שקט של עייפות, רוגע ואולי גם השלמה. אני לא יודעת להסביר… ואז אמרתי:
"תעשי מה שאני עושה בינתיים. אני נותנת אהבה."
"למי?" היא שאלה.
"כל כך עצוב לי." אמרתי.
"החיים הובילו אותי לכדי כך שאני לא יודעת מה זאת אהבה. אין לי למי לתת את מה שאין לי. נכון?"
והתחלתי שוב לבכות.
"אני לא יכולה לתת מה שאין לי … וממילא לא ניתן לומר דבר על אהבה."
והבכי שלי רק גבר.
התפקידים התהפכו והיא אחזה בכפות ידי מיד אמרה בקול דואג:
"תרגעי.. יהיה בסדר… הרי אמרת שאת נותנת אהבה. למי את נותנת אהבה?"
"לאלוהים?!"
אמרתי-שאלתי בהיסוס.
"אני כל כך מסובכת ואני חוששת שרק הוא יכול לעמוד בתנאים הבלתי האפשריים שאני יצרתי..."
את מבינה מה קרה? היא חיבקה אותי ולא אמרה דבר. היא לא הבטיחה לי שיהיה טוב ולא סיפרה לי שאני 'נהדרת'. היא הבינה. רק הבינה. היא הבינה אותי.
זה הדבר הכי טוב שיכול היה לקרות לי.
היא פנתה לצאת את הבקתה ונתנה לי מבט אחרון. ולא אמרנו דבר. בשם האהבה.