מדי יום הגיעו יותר ויותר אנשים.
האורחים כללו בעיקר משפחות בתחילת דרכן.
מרבית המבקרים הגיעו כי היו מודאגים-צועדים אל עבר עתיד לא ידוע.
חלק אחר מהאורחים היו זוגות הורים לתינוקות שאך נולדו.
הם לא צעדו אל עבר העתיד.
מבט אחד לעיני התינוק, הביא לכדי דאגה רבה, כי עיני התינוק היו העתיד עצמו מתבונן בהם בחזרה.
כל מקרה, כל משפחה וכל אדם ואדם היה סיפור אישי שדרכו ניתן היה להבין את המורכבות של תקופת חיי - תקופת השופטים.
היו משפחות צעירות שלא הצליחו למצוא מקום להתיישב בו ועדיין חיפשו את דרכן. המקרה של שבט דן היה המקרה הידוע, כי כל השבט פעל במשותף למציאת נחלה חדשה בצפון אולם בכל השבטים היו משפחות רבות שעדיין לא מצאו את מקומן ולא הגיעו אל המנוחה והנחלה.
היו מי שמצאו נחלה ואף החלו לעבד אותה, אך לא מצאו מנוחה כי לעיתים קרובות הם נאלצו לנטוש את בתיהם. בעולם שלך קוראים להם 'פליטים'. בעולם שלי הם נטשו את הנחלות שלהם בשל פחד מהתקפות הטרור של העמים השכנים.
נשמע לך מוכר? לא מפתיע כי פליטים יש בכל תקופה.
פְּלִיטוּת זה לא אירוע שניתן להיערך אליו. תשאלי את מי ששרד בדרום הארץ את טבח שמחת תורה או את מי שכתובת מגוריו היא איזור חיוג חיזבאללה.
מעל לכל, הסיפורים הכי עצובים והכי שכיחים, היו הסיפורים של המשפחות שכבר הצליחו להתנחל, להכות שורשים, להקים בית, לנטוע כרם ועצי מאכל. הם חשבו שהגיעו אל המנוחה ואל הנחלה. הם פיללו ליום שבו צל העצים יגבר והם ישבו "אִ֣ישׁ תַּ֤חַת גַּפְנוֹ֙ וְתַ֣חַת תְּאֵנָת֔וֹ" אך יוקר המחיה הרג אותם.
הם לא עמדו בתשלומי המיסים של העם המקומי ששלט בהם ובשל הפחד מנחת זרועם של מלכי האזור, נטשו את הבית.
הכאב שלהם היה גדול מנשוא.
הם השאירו מאחור זיכרונות כתומים של כרמים ומטעים, זריחות יפות של עבודה קשה ושקיעות עצובות של פירות עמלם.
את מבינה? כולם סבלו מאותה הבעיה רק הבור שכרו לעצמם היה שונה. הכיבוש, ההורשה וההתנחלות לא הושלמו וההבטחה של יהושע בן-נון הזכור לטוב עדיין הייתה שגורה בפיהם של בני ישראל רבים: "וַיֹּ֣אמֶר יְהוֹשֻׁ֔עַ בְּזֹאת֙ תֵּֽדְע֔וּן כִּ֛י אֵ֥ל חַ֖י בְּקִרְבְּכֶ֑ם וְהוֹרֵ֣שׁ יוֹרִ֣ישׁ מִ֠פְּנֵיכֶ֠ם אֶת־הַכְּנַעֲנִ֨י וְאֶת־הַחִתִּ֜י וְאֶת־הַחִוִּ֗י וְאֶת־הַפְּרִזִּי֙ וְאֶת־הַגִּרְגָּשִׁ֔י וְהָאֱמֹרִ֖י וְהַיְבוּסִֽי׃ נכתב יהושע פרק ג' י'
הפער לא היה מובן.
מצד אחד, חציית הירדן הייתה כל כך הירואית. כיבוש יריחו היה כל כך דרמטי כי החומות נפלו לקול השופרות.
כל אחד מגדול ועד קטן ידע לספר על הנס בחציית הירדן מול יריחו ולספר את נס נפילת חומות העיר. בעולם המושגים שלך? זה כמו מלחמת העצמאות.
ואחרי כל הניסים והנפלאות האלה, גידול של שתיל גפן מסכן אחד הפך לבלתי אפשרי. הפער היה בלתי נתפס.
כיבוש הארץ לא הושלם במרבית השבטים.
ואם הושלם, לא תמיד הורשנו -גירשנו את יושבי המקום.
ובמקומות בהם הורשנו את עמי האזור, לא תמיד התיישבנו והקמנו נחלות.
לא שלטנו בנעשה ולכן יושבי הארץ חזרו לבתיהם, התאוששו, חיו לידינו, או אפילו חזרו למשול בנו.
הנס ההירואי של כיבוש יריחו אל מול הקושי בהקמת נחלה קטנה וגידול אשכול ענבים אחד, לא היה הגיוני.
אני מרשה לך לנסות לקרוא את המשפט גם בלשון הווה: "נס מלחמת העצמאות מול מבצע ענבי זעם" למשל או "ניצחון מלחמת ששת הימים מול להצליח לגמור את החודש."
אני פגשתי אנשים במצוקה כי הם לא הצליחו לגשר על הפער שבין הניצחון ההירואי על חומות יריחו מצד אחד והקושי לגדל כרם ענבים ולשרוד את החודש מצד שני.
איש הלוי רצה לבנות לי חדר מיוחד שבו אתקן את הלבבות של האורחים.
הוא רצה להקים לי מקדש שבו אקבל את האורחים הזקוקים לעזרה.
הוא לא ידע את נפשו ועשה ככל יכולתו לרצות אותי.
אני לא הסכמתי.
'"אז מה את רוצה?"
הוא היה חוזר ושואל אותי. ואני?
אני לא עניתי לו.
אני לא יודעת אם פעלתי נכון.
אני לא יודעת אם את מבינה אותי.
אנסה להסביר את עצמי שוב ושוב. עד שתביני או תתייאשי ממני.
אי אפשר לומר למישהו: "המקדש שאתה רוצה לבנות למעני לא מעניין אותי. אני לא רוצה שתטרח עבורי. כל מה שאני רוצה זה להיות נאהבת".
ולפעמים הוא היה אומר:
"אני כל כך אוהב אותך, אין לי מושג מה הייתי עושה בלעדיך."
את מבינה?
אם האידיוט הזה היה אומר רק 'אני אוהב אותך' ושותק, אולי הייתי מאמינה לו.
אבל בדיוק כמו בתשוקה, ברגע שמוסיפים הסבר או נימוק לאהבה, היא כבר 'אהבה התלויה בדבר' ומכאן שאינה אהבת אמת אלא מתקיימת בשל סיבה.
מה יקרה ביום שהסיבה 'תעלם' האם האהבה לא תתקיים יותר ?
או שהגורם לאהבה לא יהיה בעל ערך מוצדק? גם האהבה תסתיים, נכון?
אני כבר לא יודעת מה את חושבת עלי.
אני עקשנית מדי? את חושבת שאני טועה?
הלוואי והיית יכולה לענות לי מעל דפים אלה.
איש הלוי לא וויתר.
בכספים שגנב מאבי והמנחות הרבות שקיבלנו מהאורחים, הוא בנה בית מכובד.
הוא רצה לקרוא לו 'מקדש' ולהקדיש אותו כשי. שי-לי.
אני הייתי מצחקקת ואומרת:
"שַׁי לִי?
שַׁי-לוֹ!"
"הוא לא הבין… ושוב אמרתי
"שַׁי לִי?
שַׁי-לוֹ!"
הוא התייאש ממני די מהר ועבר לגור לבדו 'במקדש' המפואר.
אני ביקשתי להישאר בבקתה הקטנה והדלה.
וכך היה.