איש הלוי היה איש צעיר ונמרץ. הוא התרוצץ כל היום. הוא קיים מצוות הכנסת אורחים למבקרים שהגיעו מהשבטים השונים ומהנחלות השונות בדרך הכי מרשימה שרק אפשר היה.
הוא עשה את מה שידע וקיים את הפסוק הידוע: ' סוס מנצח לא מחליפים'.
הוא הצליח לגרום לכל אחד לחשוב שהוא האורח הכי חשוב והכי מכובד. כאשר ההמתנה התארכה, הוא היה שר לאורחים את אותו השיר שוב ושוב.
השיר הזה יצא לי מהאף. כי הייתי שומעת אותו לפחות חמש פעמים ביום.
כִּֽי־תָבֹ֣א אֶל־הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֨ר יְהֹוָ֤ה אֱלֹהֶ֙יךָ֙ נֹתֵ֣ן לָ֔ךְ וִֽירִשְׁתָּ֖הּ וְיָשַׁ֣בְתָּה בָּ֑הּ וְאָמַרְתָּ֗ אָשִׂ֤ימָה עָלַי֙ מֶ֔לֶךְ כְּכׇל־הַגּוֹיִ֖ם אֲשֶׁ֥ר סְבִיבֹתָֽי׃ שׂ֣וֹם תָּשִׂ֤ים עָלֶ֙יךָ֙ מֶ֔לֶךְ… לֹ֣א תוּכַ֗ל לָתֵ֤ת עָלֶ֙יךָ֙ אִ֣ישׁ נׇכְרִ֔י אֲשֶׁ֥ר לֹֽא־אָחִ֖יךָ הֽוּא׃
אני חושבת שזה השיר היחיד שהוא באמת הכיר על בוריו. הדקדוק וההגייה של איש הלוי היו נכונים וסילסול טעמי המקרא מדויקים.
אבל תמיד התרגזתי שהוא היה מדלג(!!!) על חלק כל כך חשוב בשיר שמגדיר מי יכתיר את המלך. השיר המלא נשמע כך:
שׂ֣וֹם תָּשִׂ֤ים עָלֶ֙יךָ֙ מֶ֔לֶךְ אֲשֶׁ֥ר יִבְחַ֛ר יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ בּ֑וֹ מִקֶּ֣רֶב אַחֶ֗יךָ תָּשִׂ֤ים עָלֶ֙יךָ֙ מֶ֔לֶךְ
הוא אפילו המציא ריקוד לשיר-ציווי הזה.
איש הלוי הקפיד לומר שהריקוד הזה ייחודי רק לו כי הוא הותאם למבנה ולתנועות הגוף שלו ולכן אי אפשר להצטרף אליו.
את מבינה?
הוא חיפש דרך מתוחכמת לומר - הסתכלו עלי. אני המלך הבא שלכם.
אבל האורחים היו טרודים בצרותיהם ומרביתם התייחסו לשיר-ריקוד כמוזיקת מעליות עד שיגיע תורם להיכנס לבקתה שלי.
לצד ההתרגשות שלו מהאורחים הרבים, איש הלוי לא יכול היה להסתיר את חיבתו לכספים, מתנות ומנחות שהם הביאו איתם והעושר שלו הלך וגדל.
במקרים שהיו מגיעים אורחים עניים, הוא עשה ככל שניתן לקחת מהם כל מנחה או מתנה אפשרית, על אף שניתן היה להבין, כי אין להם מה לתת, או בעיקר בגלל שאין להם מה לתת.
במקרים שבהם היה מגיע אדם מכובד במיוחד, באופן מפתיע, איש הלוי היה מסרב לקבל ממנו מנחות על אף שהיה מדובר במתנות יקרות ערך של כסף וזהב.
הם היו מתרגשים מהמחווה.
הסירוב של איש הלוי לקבל מהם מתנות, העלה את יוקרתו ומעמדו בעיניהם. אבל אחרי שהם יצאו מהבקתה שלי, הוא היה פונה אליהם במתק שפתיים ומבקש שישאירו את אחד הנערים שלהם 'כדי שיתנדב לעזור בעבודות השוטפות' בנחלה.
את מבינה? הוא לקח מכל אחד את הדבר הכי יקר לו.
אני לא הבנתי את זה כי אני נתתי את הקשבתי ותשומת ליבי המלאה בחינם. זו תמיד הייתה אותה הקשבה ותמיד אותה תשומת הלב ללא קשר לתמורה שנתנו האורחים. רק בהמשך הבנתי שגם ממני הוא לקח את הדבר הכי יקר לי אבל לא נקדים את המאוחר. אני הבנתי כי האורחים הניחו שההקשבה ותשומת הלב שלי היו 'טובים יותר' אם המנחה שלהם תהייה גדולה יותר. אני לא הפסקתי לתהות על הקשר בין ה'מחיר' ששילם האורח לבין 'התוצאה', או יותר נכון את החוסר קשר בין העזרה שקיבל ממני לתיקון שאימץ ללבבו.
ההסבר של איש הלוי היה מעניין. הוא היה אומר:
"ככל שהדרך אלינו בשיפולי הר אפרים תהיה קשה יותר וההגעה מייגעת, הם יקשיבו לך יותר. וככל שהמנחה תכאיב להם יותר, הם יעשו כל דבר כדי להצליח את דרכיהם."
את הבנת? הוא טען שהמחיר שהלקוחות שילמו היה צריך להכאיב להם מספיק כדי שהם יאמצו את העצות שלי.
באחד הבקרים הגיע אלינו איש כפוף וקשה יום.
החיים חרטו את סימני הזמן על פניו. המשברים שעבר בחייו ניכרו בבגדיו ובקמטים שעל עורו. הבעת פניו הייתה מבט זועף של צער. הוא היה עייף. החיים נמאסו עליו. לא הייתה לו תכלית.
הוא לא אמר דבר כשהגיע.
הוא לא הקשיב למוזיקת המעליות של איש הלוי המרקד ולא אבה לרחוץ רגליו או להתכבד בלחם ויין. כשהגיע תורו, איש הלוי ביקש ממנו מנחה קטנה.
האיש העייף והכפוף הזדקף באחת וזינק על איש הלוי המקפץ ואחז בצווארון בגדו. ידו השנייה התנופפה קפוצה באויר והוא כמעט תקע אגרוף בפניו של איש הלוי המפוחד ואמר משהו כמו: "אתה תתן לי 900 מטבעות כסף לפני שאני אתן לך מנחה!"
אפשר לומר שהוא היה האדם הראשון שלא הביא איתו כלום ושום דבר.
המבט שלו אמר: 'אני אכנס לבקתה הזאת גם אם אצטרך להרוג אותך'.
איש הלוי התכווץ, נבהל ונעלם.
האיש העייף נכנס לבקתה. הוא הסתובב אל עבר הדלת ונעל אותה על הבריח. זו הייתה הפעם הראשונה שמישהו טרח לנעול את הדלת הרעועה של הבקתה.
"אני לא אצא מכאן בלי תשובות. גם את לא."
הוא אמר בפסקנות.
לא נבהלתי.
או אז קולו השתנה והוא אמר בקול נאנח:
"מה הם רוצים?"
"מי?!" שאלתי בתמיהה.
"האלים." הוא אמר שוב. ואני שתקתי. נתתי לו לדבר את הדברים.
"הייתה לי נחלה באפרים.
כשהחלה הבצורת הקרבתי את ראש העדרים. מסרתי את האייל הנבחר שלי על המזבח אבל הבצורת לא נגמרה. אחר כך, יבשו הכרמים והקרבתי את הרחלים הטובות ביותר שהיו לי."
"על איזה מזבח?" שאלתי.
"מרובע. בשילה." הוא ענה. ואז המשיך ואמר:
"כשחזרתי מבית-אל חזרה לביתי באפרים, גיליתי שבהיעדרי, אש פשטה בכרמים. לא ידעתי נפשי. הכרמים שעמלתי עליהם זמן כה רב אינם. אני לא יודע איפה טעיתי ומה עשיתי רע".
והייתה שתיקה ארוכה.
אני לא יודעת אם הוא רצה שאני אענה לו. בכל מקרה לא היה לי מה לומר.
הוא המשיך בדבריו ואמר:
"הנערים עזבו והעבדים שוחררו. אני לא הייתי מסוגל להבטיח את פרנסתם ונותרנו לבד. אישתי בהריון מתקדם והבן הבכור שלי. לא ידעתי מה לעשות."
"מה עשית בכל אופן?" שאלתי בלחש
והוא שתק ואני לא הסרתי את עיני ממנו.
ופתאום הוא נעמד. דיבר בצורה לא ברורה. צעק. הוא לא עמד במקום אחד. הוא התרוצץ בכל החדר הקטן והשתמש בידיו כשהבעת פניו התחלפה בכאב, בושה, תדהמה וצער.
אני לא זזתי ממקומי והוא אמר-צעק:
"אני כיבדתי את אלוהי ישראל.. ואף הקמתי לכבודו מקום תפילה… אך אלוהי ישראל לא נענה לי… 40 שנה במדבר בשביל מה… אני מסרתי לו את היקר לי מכל… מה קיבלתי בתמורה? אסונות?... אני נתתי את הכי יקר לי… אני לא ידעתי מה לעשות!!"
ואני עניתי בקול שלו ורגוע (הייתי חייבת להחזיק את עצמי):
"מה עשית בכל אופן?"
"הקרבתי את השור היחיד והאחרון שהיה לי."
"ומה קרה אחר כך?" שאלתי.
"כלום…" הוא אמר בעוקצנות ולעג.
"מה רצית שיקרה?" הקשתי עליו.
הוא התפרץ לדברי ואמר: "את בדיוק כמו הכוהנים שלהם. גם הם שאלו מה ציפיתי שיקרה ואמרו שהשור היה זקן ממילא ואני צריך לתת את היקר לי מכל אם אני רוצה שהאלים יענו לי."
"רק רגע… רק רגע … על איזה מזבח הקרבת את השור? מזבח עגול?!"
איבדתי את שלוותי.
"כן. ביבוס… שם הקרבתי גם את הבן שלי."
הוא אמר בכאב והחל לבכות.
"אני הקרבתי את הבן שלי כי הם אמרו לי שאני צריך לתת את היקר לי מכל וזה יפתור לי את הבעיות … כשאני סיפרתי לאישתי שהקרבתי את הבן שלנו היא בכתה זעקה מרה ומתה מצער. במותה היא ילדה תינוקת."
אני נעמדתי, אחזתי בו בשתי ידיי בחולצתו, ניערתי אותו וצווחתי:
"ומה עשית עם התינוקת?"
"אני אשם בכל…" הוא מרר בבכי
"לפני מספר שנים גנבתי כסף מאמא שלי והיא קיללה אותי. אני חושב שהקללה הזאת עדיין הולכת איתי לכל מקום."
"אמא שלך לא מעניינת אותי." צווחתי. "מה עשית עם התינוקת? תענה לי."
"היו לי חיים מאושרים. בניתי בית לאלוהים עד שהכל נלקח ממני." הוא דיבר על עצמו ולעצמו בהיסטריה הולכת וגוברת.
החטפתי לו סטירה ואחזתי בחוזקה צווארון המלוכלך של החולצה הבלויה שלו. הוא בלע את הרוק והיישיר מבט אלי.
"ענה לי! מה עשית עם התינוקת?"
"אני החבאתי אותה תחת התומר הבודד בעיקול השביל מאחורי הגבעה האחרונה ממנה רואים את בית-אל כי פחדתי שתאמרי לי להקריב גם אותה.
"אתה אידיוט!"
אמרתי, דחפתי אותו. הוא נפל לאחור.
אני לא טרחתי לפתוח את הבריח של הדלת ויצאתי החוצה בסערה.
הדלת התנפצה. הבקתה התפרקה מעליו לחתיכות ואני רצתי במעלה השביל אל עבר עץ תומר הבודד. זו תהייה ריצה ארוכה אמרתי לעצמי אבל ידעתי היטב באיזו גבעה מדובר, זה המקום האחרון שניתן לראות ממנו את בית-אל לפני שנכנסים אל השממה שהובילה לנחלה שלנו.
איש הלוי לא האמין למראה עיניו וצעק מאחורי: "לאן את רצה?" ואני הסבתי את מבטי לאחור וצווחתי לו משהו שנשמע בשפה שלך כמו:
"אין היום קבלת קהל . גם לא מחר. תעיף את כולם הביתה."
רצתי שעה ארוכה. עץ התומר נראה למרחוק. חמשת גזעיו כאילו פרצו מתוך האדמה בכיוונים שונים לעבר השמיים כמו קוראים תגר על כוח המשיכה.
אני אנצל את הריצה המטורפת שלי כדי לשאול אותך כמה שאלות:
האם שמעת פעם רשרוש של כפות התומר?
האם את יודעת את מגעו המחוספס של גזעו הַמִּתַּמֵּר?
האם התיישבת פעם תחת צילם של כפות תמריו?
אם לא עשית זאת עד היום, אני מאחלת לך להתנסות.
לשבת על הקרקע תחת עץ התומר זו החוויה הכי מקראית-ישראלית שאת יכולה להעניק לעצמך.
רצתי במעלה הגבעה. עד ששמעתי את שורשיו עבותים של התומר משמיעים קול בכי בלתי פוסק של תינוקת נטושה. אני לא יכולה לשכוח את הרגע הזה.
זה קרה לפני שלושת אלפים שנה וכאילו קרה זה עתה.