היום רד, השמש שקעה ואני הגעתי לבקתה בשעת ערב. אני לא זוכרת אם בעטתי בדלת הכניסה או שהיא היתה כבר פתוחה. חלל הבית היה חשוך ונר צנוע דלק במרכז הביקתה.
"יְהֹוָ֣ה עִמָּךְ" אמר איש הלוי בקול חגיגי למדי.
…לא הבנתי. מה הרשמיות הזאת פתאום? הוא מתחיל איתי? מה קורה פה עכשיו?
"יְבָרֶכְךָ֥ יְהֹוָֽה …" המילים יצאו לי מהפה בלי שליטה בקול שאיבד מעט את הביטחון שלו.
איש הלוי נעמד ויצא מתוך האפלולית. יחד איתו נעמדו איש ואישה צעירים שהציגו את עצמם ללא מילים.
איש הלוי פנה אלי ברישמיות שלא הבנתי 'כי באה עלי' והכריז בקול רם ואצילי כאילו יש בבקתה שלנו שתי קומות, שבעה חדרי שינה בכל קומה, חימום תת-רצפתי, חדר כושר במרתף ומרפסות שמש בשלושה כיוונים שונים:
"אישתי שלי! בעלת בית יקרה! יש לנו אורחים. הם ילונו כאן הלילה."
אני אשתו שלו עכשיו?? מה קורה פה חשבתי לעצמי.
שמרתי על ארשת פנים מכונסת ואספתי את האישה הצעירה לחלקה האחורי של הבקתה כדי להתקין ארוחת ערב צנועה לשני גברים.
"מה מעשיכם כאן?" שאלתי את הבחורה הצעירה.
"באנו לקבל את הברכה מנער הלוי." אמרה בביישנות
"אני חושבת שהוא נראה יותר 'איש' ופחות נער" אמרתי "ובכל מקרה חשוב שתדעי שאין לו כנפיים והוא לא המלאך." אמרתי מייחלת או מוודאה כי ניסיון התרמית של איש הלוי כשל.
"אני מסכימה איתך שהוא לא המלאך."ציחקקה הבחורה
"...ואת תסכימי איתי שהוא היה פעם נער." הוסיפה בלחש.
"לא טוב לי" היא אמרה לפתע בעצב
"... אמרו לנו שהמקום הזה יפתור בעיות ומצוקות." הוסיפה בלחש.
"המקום הזה?" שאלתי בעדינות
"אומרים שהיו כאן אנשים שהמקום הזה הביא עליהם רווחה פרנסה ושלום."
"איפה אומרים?"
"אני לא יודעת… אמרו לנו בהר אפרים או בהרי ירושלים… אמרו לנו שיש כאן רוח טובה וברכה."
"ברכה או מיכה???" שאלתי בחשדנות.
"ברכה… ברכה…" היא לא הפסיקה לצחקק.
"מאיפה אתם?" שאלתי לבסוף.
"אנחנו מן האחרונים שיצאו מדן בדרכנו לדן."
"עזבתם בגלל יוקר המחייה, האמורים או הפלישתים?" שאלתי ולמעשה ניסיתי לפתח איתה שיחה קלה.
"מה זה משנה. בסוף זה הכל אותו הדבר, לא?" היא אמרה בעצב.
אני הנהנתי בראשי בזמן שיצאנו את קדמת הבקתה, הנחנו את מעט האוכל בפני שני הגברים והסתובבנו חזרה אל המטבח.
"שבו איתנו." אמר איש הלוי, שהיה לפחות פעם אחת בחייו נער, בקול מלא חום… חמלה… רכות… רגש… חיבה… עדינות…
אני בכוונה מנסה לדחוס לשורה אחת את כל המילים היפות שכל כך רציתי לשמוע כל חיי ולא שמעתי מעולם…
התיישבנו לידם ואני עדיין לא הבנתי מה הוא רוצה.
איש הלוי בירך על המזון ואנחנו ברכנו אחריו ואכלנו בשקט רב.
בדרך כלל הנשים אוכלות אחרי הגברים.
אם נדייק, בבית הורי, הנשים נהגו לאכול את השאריות של גברים.
אבל, בערב קסום זה, לא ידעתי את נפשי.
איש הלוי בצע מהלחם טבל אותו במעט שמן הזית ורסיסי אֵזוֹב והניח אותם לצידי.
זו הייתה הפעם הראשונה בחיי שמישהו כיבד אותי כל כך.
אני לא טיפשה. אני לא שכחתי שאני פילגש אבודה אבל לרגע אחד, קסום יש לומר, הרגשתי מלכה אהובה.
אני מקווה שאצליח להסביר לך את התחושה שלי, כי זה היה הבזק קצר שבו ראיתי בבהירות רבה מה אישה אהובה מרגישה.
מכבדים אותי ואת מקומי.
מתייחסים אלי כאדם. כמו כל אדם
מסתכלים עלי כפי שאני.
קשובים להבעות פני
והחיוך עלה על פני.
למה אני מסבכת אותך כל כך? אני מנסה לומר בשפה שלך - שאני עפתי על עצמי.
זה היה רגע קסום. כל כך קסום וכל כך מרגש שתקעתי ביס ענקי בלחם העבש ו'הקנה קדם לושט' ואני נחנקתי מהביס בלחם היבש.
הלחם היה כל כך יבש מפורר ומעופש שאיבדתי את נשימתי, נחנקתי ולא יכולתי לנשום. צבע פני האדמדם התחלף כְּמַעֲשֵׂה֙ לִבְנַ֣ת הַסַּפִּ֔יר. בשפה שלך עור פני הפך 'לכחול - תכף אני מתה' ועוד רגע קט הייתי זוכה לכינוי 'הנחנקת מהר אפרים' ולא 'הפילגש בגבעה'.
מפאת כבודם של האורחים, קמתי בזריזות ורצתי לחלק האחורי של המטבח.
השתעלתי מספר פעמים וכחכחתי את גרוני.
שתיתי מים עד שהשבתי את נפשי.
"מה קרה לה?" שאל האורח המבוייש.
"היא הלכה להכין את גרונה לשירה." ענה איש הלוי בקול בוטח שלא הבין או לא רצה להבין שעוד רגע אני מתה.
לאחר רגע ארוך חזרתי והתיישבתי לצד איש הלוי או בעלי… כבר אין לי מושג איך לקרוא לאיש הזה.
הוא שאל לשלומי בקול רך, עדין ומלטף והגיש לי פת לחם נוספת רטובה בשמן נדיב.
אני לא הבנתי מה קורה…
אני חולמת? אני נסיכה? מעולם לא הגישו לי פת לחם בכבוד כה רב.
וכעת אכלתי בזהירות את הלחם היבש.
היה לו טעם אלוהי.
את מבינה על מה אני מדברת?
החסך הזה מילא כל רגע בשלושת אלפי השנים האחרונות.
מאז מותי, ראיתי אינספור זוגות יושבים יחד לאכול.
עבורי, זו חווייה שמעניקה הזדמנות להתבונן פנימה אל תוך מערכות יחסים זוגיות בדרך כל כך מיוחדת.
האם הם יושבים אחד מול השני או ליד השני?
האם הוא ימזוג לה כוס יין?
האם היא תגיש לו את המלח שהוא כל כך אוהב עוד לפני שיבקש?
האם הוא יתחיל לאכול לפני שהיא תתיישב?
האם כשהוא יברך, אם הוא יברך, היא תענה לו 'אמן' במבט אוהב?
האם הוא יאמר לה 'תודה רבה' אחרי שהארוחה תסתיים או שעצם הקיום של האוכל המונח על שולחנו יהיה מובן מאליו והוא יודה לאלוהיו מבלי להבין שהיא-היא ה'אלוהים' במקרה הזה?
האם הוא יוריד את הכלים מהשולחן ויאמר לאשתו 'שבי ונוחי. אני אעשה כלים היום' או שהוא יתיישב מול הטלוויזיה עם קיסם בין השיניים ורגליים על השולחן... כל כך הרבה ניתן ללמוד על בני זוג בכל ארוחה.
אני הפכתי למציצנית כפייתית שנכנסת לחיים של אנשים בזמן הארוחה אולי דווקא בגלל שזה היה כל כך חסר לי.
שלושת אלפים שנה של מציצנות מלמדים אותך עיקרון חשוב.
זה לא משנה אם הזוג יושב במסעדה יוקרתית או במטבח צפוף של דירה קטנה עם משכנתא גדולה.
זה לא משנה אם הארוחה כוללת צלחת פשוטה אחת שחוממה במיקרו או שלוש מנות עם מילים מסובכות.
הסעודות הכי טעימות היו רק במקרים שבהם אוכלים אותן שני אנשים שמחייכים אחד לשניה, רגישים להבעות הפנים אחת של האחר, מדברים צוחקים יחד ובעיקר מכבדים את הנוכחות האחד של השנייה במובן שעצם הנוכחות אינה דבר מובן מאליו.
וברגעים קסומים כמו אלה, גם אם מדובר בלחם מעופש, הוא מקבל טעם מיוחד.
בעולם המושגים שלך?
דמייני לעצמך שהוא הגיש לי חתיכת קרש מאובק טבול בשמן אבל הטעם שלו היה של פאדג' שוקולד נוטף וחם.
בסיום הארוחה, הוא החזיק בידי, הביט בעיני וברך על המזון.
אני לא הרגשתי מלכה. אני הייתי מלכה.
בני הזוג הצעיר הביטו בנו בעיניים בורקות.
ואז, בחגיגיות אין קץ אישי שאל אותי:
"מה אלוהים אמר לחווה? שירי. שירי לאורחת הנעצבת שלנו."
התבוננתי באישה הקטנה מדן ומשכתי את ידה לתוך ידי.
אחזתי בה וכל האנרגיה שהייתה בי התפרצה לשיר שזיעזע ברגש ועוצמה בלתי מוסברים את קירות הבית:
"אֶֽל־הָאִשָּׁ֣ה אָמַ֗ר
הַרְבָּ֤ה אַרְבֶּה֙ עִצְּבוֹנֵ֣ךְ וְהֵֽרֹנֵ֔ךְ
בְּעֶ֖צֶב תֵּֽלְדִ֣י בָנִ֑ים
וְאֶל־אִישֵׁךְ֙ תְּשׁ֣וּקָתֵ֔ךְ
וְה֖וּא יִמְשׇׁל־בָּֽךְ׃"
"באמת? זה כל כך עצוב…" היא אמרה בקול מפונק והחלה לדמוע.
"לא בהכרח." אמרתי ושני הגברים שתקו.
"אני מניחה שאת לא יודעת אבל זו הפעם הראשונה שהמילה תשוקה מוזכרת בתורתינו הקדושה."
"באמת?" היא שאלה
"כן!" אמרתי
"תשוקה זו מילה נדירה כי היא מופיעה רק פעמיים במקרא.
ובשני המקרים היא נאמרת על ידי אלוהים בכבודו ובעצמו.
בפעם הראשונה לחווה ובפעם השניה לבן שלה - לקין"
"באמת?" היא שאלה עם עיני העגל הגדולות שלה.
"כן…" אמרתי בשלווה.
"אבל זה כל כך עצוב…" היא אמרה בקול האופייני לבנות של שבט דן שמדברות מהאף. "זה כל כל לא אני. אני לא מתחברת לזה. זה כרוך בכאב והשתעבדות. אני חוששת שזו לא ברכה. זו קללה."
"זו לא ברכה ולא קללה. זה מה שאמר אלוהים לחווה.
תשוקה באה עם המון אחריות לקיומה" עניתי לה חרישית.
ואז משכתי אותה אלי. ממש ממש קרוב ולחשתי על אוזנה.
הבעת פניה השתנתה והיא ביקשה את אישור בעלה לשיר יחד איתי.
הוא הנהן בראשו כמסכים ושנינו שרנו יחד בחפץ לב והתרגשות גדולה:
"אֶֽל־הָאִשָּׁ֣ה אָמַ֗ר
וסילסלנו את העיצור-רביע "מַ֗ר" של המילה 'אָמַ֗ר'.
הַרְבָּ֤ה אַרְבֶּה֙ עִצְּבוֹנֵ֣ךְ וְהֵֽרֹנֵ֔ךְ
ושוב העיצור נפל על ה"נֵ֔ךְ" בהריון ומשכנו את הסילסול וזה נשמע כמו תשעה חודשים ארוכים לפחות
בְּעֶ֖צֶב תֵּֽלְדִ֣י בָנִ֑ים
שתינו נתנו את הנשמה שלנו בניגון של אתנחתא בהבהרה של "נים" במילה בנים.
וְאֶל־אִישֵׁךְ֙ תְּשׁ֣וּקָתֵ֔ךְ
ואז חיוך ענק עלה על פניה כשהיא שרה איתי "ואל אישך תשוקתך." ושתינו ניגנו את הכיסרא (שבירה בניגון) של "תֵ֔ךְ" של תשוקתך, בקול נשבר שמעיד שמתקרבים לסוף השיר עם מבט מבין עמוק.
וְה֖וּא יִמְשׇׁל־בָּֽךְ׃
מבט של השלמה ודמעות של אושר עלו על פניה והיא נתנה לי חיבוק ענק שאף פעם לא קיבלתי מאף אחד.
היא לא הפסיקה לצחוק ולרקד. פתאום, בשיא הטבעיות, שאף פעם לא ראיתי, היא קפצה, חיבקה ונשקה לבעלה ואמרה:
"תודה. תודה שהבאת אותי לכאן. מחר, כפי שרצית, נלך לדן.
אני אבוא איתך בחפץ לב".
בעלה האוהב חיבק אותה חזרה והבטיח לה שיהיה בסדר ולא הפסיק להודות לאיש הלוי על העזרה הרבה ואמר:
"תודה לך. עזרת לנו עד מאד. נפלאות דרכי האל. בלעדיך לא הייתי יודע את דרכי."
ואז הוא פנה אלי והסתכל בי עמוקות.
עושה רושם שהוא היה חסר מילים ולכן קד קידה קטנה של כבוד או יראה או שניהם וחזר לעמוד לצד אשתו.
הם פרשו לישון ואיש הלוי המשיך להסתכל עלי במבט נדהם או מעריץ. אני לא באמת יודעת.
בבוקר מוקדם הם יצאו לדרכם לצפון הלא ידוע בהתלהבות והתרגשות גדולה, אחרי שהבטיחו שישלחו אלינו עוד אנשים הזקוקים לעזרה.
אחרי שהם יצאו מטווח הראיה איש הלוי אמר:
"תתכונני.
אחרי החוויה של אתמול בערב, הם ישלחו לכאן הרבה קונים לברכה שלך.
אני לא יודע מי את ומה עשית, אבל אני ראיתי שאת מתקנת לבבות."
ואז הוא הסתכל עלי ושאל:
"מה לחשת לה אתמול שגרם לה לשיר בשמחה כל כך גדולה?
מה קרה שם ביניכן במטבח?
והכי חשוב, מה היה הדבר שגרם לה לרצות ולרצות את בעלה?"
"תנשום. עצור רגע. אנחנו צריכים לדבר."
אמרתי לו בפסקנות ויובש והתיישבתי במרכז הבקתה על המחצלת.
הוא הבין את המסר והלך להכין לי ארוחת בוקר.
הלוואי ואמא שלי הייתה זוכה לראות את הרגע הזה.
התהפכו היוצרות.
איש הלוי הניח בזריזות את ארוחת הבוקר הדלה במרכז המחצלת וישב לידי כתלמיד חרוץ.
הוא ברך על המזון ומיד אמר: "אני מבטיח שבעתיד יהיה לנו אוכל טרי ועשיר יותר והמון משרתים ועבדים."
"זה לא מעניין אותי." אמרתי.
"אז מה את רוצה?"
הוא שאל.
"כבר אמרתי לך!" עניתי לו בחוסר חשק.
איזה מעצבן הוא יכול להיות. הרי אמרתי לו כבר בעבר שכל מה שאני רוצה זה להיות אהובה. אני לא צריכה הרבה. אבל באותו הרגע גם הבנתי את כל הנשים בעולם שמרגישות חוסר חשק ועניין בכל פעם שהן נידרשות לומר או להזכיר יותר מפעם אחת מה הן רוצות.
אם בן הזוג לא זוכר לבד מה את רוצה או צריכה, אז כנראה שזה לא מספיק חשוב לו. ומכאן שאותך, כאישה זה כבר לא מעניין יותר.
מערכות יחסים בין בני זוג נמצאות במרחב המילים ולא פחות חשוב במרחב הזכרונות והמעשים שנעים סחור סחור סביב עוד ועוד מילים.
המילים והמעשים יוצרים זכרונות על ציר זמן מתארך שזוכים לשם: 'מערכת יחסים'.
"מה לחשת על אוזנה אתמול?" הוא חזר על השאלה שלו.
"הסברתי לה איך לקרוא את דבר אלוהים לחווה. אחרי שהבנתי מי הוא בן זוגה, ההסבר שלי העניק לה את הכלים להפוך את השיר הזה לדרך החיים שהיא כל כך חפצה בה."
ואז חשבתי לעצמי מדוע כל כך קל לי לעזור לאחרים ובו בזמן, החיים האומללים שלי הביאו אותי לכאן. מדוע לא מגיע לי בן זוג כזה.
"... ומה היה ההסבר. מה אמרת לה?"
הוא הקשה שוב.
"איש לוי היקר…" אמרתי
"אני מבינה למה הבאת אותי לכאן. אתה זקוק לי. אתה רוצה להישען על התובנות שלי אך אני לא אתן לך את חפצך כל עוד לא אקבל את שלי."
הוא נטה לעברי ופניו לבשו הבעה קלאסית של בן זוג האומרת: 'אני מתאמץ להקשיב לך אבל אני לא בטוח שאזכור'.
אני המשכתי. לא ויתרתי לעצמי ואמרתי:
"אני הבטחתי לך שאעזור לך לקיים את התשוקה שלך להנהיג את ישראל ואני אעמוד בהתחייבותי, אך בנוסף לכך, אמרתי שאני רוצה לקיים את שלי."
הוא הנהן בראשו והיה עוד יותר נחמד אלי.
"אני רוצה שתבין שאני לא אקיים את התשוקה שלי אם אאלץ לשתף אותך בדברים שלחשתי על אוזנם של אנשים.
זה לא מכבד אותם,
זה לא מכבד אותי
וזה לא יכבד אותך."
הוא שוב הנהן בראשו כמו ילד טוב.
סקרנות התמדה ולמידה לא באמת עניינו אותו.
הוא לא התעניין בדקויות.
כל כולו היה ממוקד ברצון העז שלו להנהיג את ישראל.
ואז הוא קפץ ממושבו ויצא את פתח הבקתה במעלה השביל של הבית לכיוון ענן אבק שנראה מתקרב אלינו.
את מבינה? זהו זה. היוצרות התהפכו.
אני מקווה שאת עדיין כאן ואם כן, אין לך מושג עד כמה אני רוצה להודות לך על ההקשבה.
אם את רוצה, אז ננצל את הרגע שהוא יצא מהבקתה והשאיר אותנו לבד.
אני אשמח לגלות לך מה לחשתי לבחורה הצעירה מדן.
אני מניחה שאת קצת יותר סקרנית מאיש הלוי.
נסי לקרוא את הקטע המסיים של השיר:
וְאֶל־אִישֵׁךְ֙ תְּשׁ֣וּקָתֵ֔ךְ
וְה֖וּא יִמְשׇׁל־בָּֽךְ׃
זה נשמע לא פשוט. נכון? עניין המשילות.
עכשיו קראי שוב והכניסי משמעות נוספת-חדשה למילה אִישֵׁךְ֙ -האיש שלך.
והמשמעות החדשה-נוספת היא האש שלך.
האש של התשוקה שלך.
וְאֶל־אִישֵׁךְ֙ תְּשׁ֣וּקָתֵ֔ךְ
עכשיו לחלק האחרון:
וְה֖וּא יִמְשׇׁל־בָּֽךְ׃
מי ימשול בך? האש שלך או האיש שלך?
אם תלחימי ותמזגי את המילים אש ואיש אחת לתוך השניה, תגיעי לכדי כך שהתשוקה שלך היא זו שמושלת בשניהם.
כי התשוקה שלך זה ביטוי למי שאת.
אז וותרי על הבעלות שבאה עם הביטוי 'בעלי' וקחי אחריות על האש-איש והתשוקה שלך.
זה עובד.
תראי מה קרה לי.
מאז שעות הבוקר הוא מתרוצץ כמו עכבר מסורבל והביא לי ארוחת בוקר למיטה.
זהו.
אני חייבת לסיים.
כי מספר חמורים עם קבוצה לא קטנה של אנשים מתקרבת לבקתה.
ככל הנראה השמועה פשטה בכל הר אפרים והסביבה ועוד אנשים הגיעו לחפש ברכה או את מיכה. אלוהים יודע.
אני נרגשת ואני צריכה להתארגן.
יש לי תחושה שאני אוהבת את זה.
אני אוהבת את הרעיון של לפגוש אנשים במצוקה ולשלוח אותם מכאן עם תקווה ושמחה.
האם זה לא מהותה של היהדות?
אני עדיין לא יודעת.