חרושת שלי

אבא שאל אותי אם אני רוצה לצאת לרעות את העזים רחוק. רחוק מהעין. מבחינתו, רק עניין של זמן עד שהאדון שלי יגיע לתבוע בעלות ולבקש את רכושו.

הוא אמר שהוא מכיר אנשים בעבר הירדן המזרחי או אולי במורדות הרי יהודה וראוי שאצא לשם עוד היום. אני, שהתחלתי להתרגל לנוכחותה של החירות בחיי, אמרתי לאבי שאני לא חזרתי על מנת לברוח או להסתתר.
מיותר לציין כי המחשבות שלי סברו בדיוק ההיפך וצווחו אל תוך ראשי דאגה וחשש רב.

אבא שאל לרצוני ותופף על ליבו פעמיים.

אני חייבת לעצור רגע.
זו הייתה הפעם היחידה שאבא שלי תופף על ליבו כשדיבר אלי. אבא רצה לדעת מה אני רוצה והתיפוף על ליבו ביטא התחייבות לקיים את מבוקשי.
זה לא היה מובן מאליו.
בעולם שלי, (וגם במציאות שלך) מעטים המקרים שבהם שאישה נשאלת לרצונה.
בדרך כלל, בדיוק ההיפך קרה. לכל אישה, בכל שלבי חייה, תמיד היה מי שאמר לה מה רוצים ממנה. ההורים, בני הזוג ובהמשך .. הילדים. ללא מנוח. ללא הפסקה ובעצימות הולכת וגוברת.
כשאני אומרת "ללא הפסקה" אני מתכוונת שזה קורה כבר למעלה מ 3000 שנה. כי זה קורה גם לך באינטנסיביות הרבה יותר גדולה. אני טועה?
חישבי לרגע מתי הייתה הפעם האחרונה שהעולם תופף על ליבו פעמיים ועצר מלכת כדי לשאול אותך: "מה את רוצה?"
מתי נשאלת לרצונך, שלך, והייתה הקשבה לתשובה. כי אמת התכוונו לכך?

לצערי, גם בעולמך, אנשים רבים מעבירים חיים שלמים מבלי להידרש ולענות על השאלה הזאת.
ואחרי כל זאת, במקרים הנדירים שהורים, כמו במקרה של אבי, שואלים את ילדם: "מה את רוצה?" גם אם הם נשבעים למלא מבוקשם של ילדם, הם לא באמת מסוגלים להכיל ולהתמודד עם כל תשובה.
מדוע?
הורים ששואלים לרצונו של ילדם, באופן לא מודע, מצפים לתשובות מהסוג שיבטיח את אהבתם ובטחונם. הורים לא מסוגלים להתמודד עם תשובה 'לא נכונה' שתערער את האהבה והביטחון בקשר המשפחתי.

לא ידעתי את נפשי.
הכל קרה באחת.
המחשבות אירגנו מופע אור קולי בתוך הראש שלי וביקשו אהבה וחיבוק של אבא.
החירות עמדה בפרץ לקחה אחריות והזכירה לי את ייעודי. החירות לא יודעת שובע היא מביאה איתה מטרות ומשמעות לחיים ומכאן גם סיבה לחיות אפילו בנסיבות בלתי אפשריות.

אני לקחתי נשימה עמוקה.
הִישַׁרְתִּי מבט ובקול בוטח אמרתי: "אבא, אני מבקשת שתזמן את כל בני המשפחה לשיחה בענייני ושם אומר את רצוני."
החירות דיברה את רצונותי בזמן שהמחשבות לראשונה שיתפו פעולה ונופפו, ייתכן שבאופן לא מודע, את התכשיט-צמיד הכבד שאחזתי בידי בזמן שדיברתי.

כבר באותו הערב, במאהל המרכזי, הורי, שני אחי האיכרים, נשותיהם וקבוצת נערים שלא הכרתי שעבדו בנחלה, ישבו סביבי וחיכו למוצא פי.

לקחתי נשימה ארוכה ושרתי בקול שהרעיד את האוהל:
"בִּנְיָמִין֙ זְאֵ֣ב יִטְרָ֔ף בַּבֹּ֖קֶר יֹ֣אכַל עַ֑ד וְלָעֶ֖רֶב יְחַלֵּ֥ק שָׁלָֽל׃" והסברתי להם לאט לאט מה צריך לעשות כדי לייצר חרבות ברזל.

כשסיימתי לדבר היה שקט.
האחים שלי בחנו אותי בפליאה רבה. אמא כיסתה פניה כלא מאמינה וכולם חיכו למוצא פיו של אבי.
אבא חשב וחשב ולאחר שסיים להרהר אמר שהוא ראה לא מעט פעמים את אנשי יבש גלעד מסיעים אבנים כבדות כסופות מטופשות ומוזרות מעבר הירדן המזרחי לנחלות נסתרות בשבט בנימין ואף לאזור החוף הדרומי, מקום מושבם של הפלישתים, אך הוא מעולם לא הבין מדוע הם עשו זאת.

"עכשיו אני מבין מדוע אנשי יבש גלעד הם לא כך כך ריקים." אבא מילמל שוב ושוב.

השתררה שתיקה ארוכה.
אחרי רגע ארוך אחי הגדול ביקש מאבי את רשות הדיבור ואמר שהוא מעריך כי למד מדבריי איך יש לייצר את ה'טאבון שיטרוף את האש' ואני תיקנתי אותו בסלחנות ואמרתי שזה כבשן ולא טאבון הסברתי לו את ההבדל בין השניים.
הוא הנהן בראשו ומיד הוסיף כי הוא יורה לנשים ילדים ונערים לחטוב ולאסוף עצי זית וכולם סביבו הנהנו בראשם.

פרויקט הברזל שהצגתי הבהיל אותם.
הוא היה סבוך, מופשט ועל סף הדימיוני. לכן ההצעה לאסוף גזעי זית יבשים היתה ייצוג של משימה ברורה שהעניקה לכולם את ההזדמנות להרגיש חלק. להכיר בכך שגם הם יכולים ונחוצים.

אחי הקטן חיכה בסבלנות שנסיים את דברינו ואמר שיש לנו בנחלה לא מעט נאדי מים נוזלים וקרועים ושהוא לוקח על עצמו לתקנם ולהפוך אותם למפוחים על אף שהוא לא הבין איך האוויר יחליף את המים וינוע בתוכם.
הרגעתי אותו והבטחתי לו שאני אראה לו איך להפוך נאד מים אחד למפוח והוא יעשה כבר את השאר.

אמא לבשה מבט מזוגג ומהורהר. היא התבוננה באבי שהניד בראשו כמאשר לה לדבר מול כולם.
היא הפנתה את מבטה אלי ואז שאלה: "למה לך חרב?" ובלי לחשוב יותר מדי אני עניתי שאני לא צריכה חרב אחת אלא ארבע מאות אלף חרבות ברזל לכל בני שבטי ישראל.

וכולם נשתתקו. הבעות הפנים, שהיו מהורהרות עד כה, התחלפו במבטי פליאה והשתאות, ספק וחוסר אמון.

"אולי נסתפק בשלוש חרבות?" שאל אבי וחשב על עצמו ועל שני בניו אך חירות אמרה לי לשתוק ולכן אני לא הגבתי.

"אולי ארבע?" אמר אחי הגדול בקול רך ומרצה. הוא ניסה לרמוז כי החרב הנוספת תהא עבורי וחירות אמרה לי לגלגל עיניים אל תקרת האוהל וכך עשיתי.
"או חמש?" הוסיף אחי הקטן ותוך כדי דיבורו הוא הבין מהמבט שלי שאין טעם להמשיך…

אני הפניתי לאבי את מבטי ואמרתי:
"אתה שאלת אותי מה אני רוצה. נכון? אז אני רוצה לייצר ארבע מאות אלף חרבות."

אבא נאנח והתבונן בי במבט עייף או מלא הערצה, תלוי את מי שואלים. המחשבות שלי אמרו שהוא על סף ייאוש והחירות שלי טענה שהוא נפעם מהתעוזה שלי.

ואז פניתי לאחי ואמרתי שאני מבינה שייצור של ארבע מאות אלף חרבות מתחיל עם היציקה, חישול והשחזה של חרב אחת ולאחריה השנייה, השלישית, הרביעית והחמישית…
אני רוצה שהם יעזרו לי לייצר 'חמש חרבות' ואני לוקחת על עצמי למצוא את הדרך להבין איך 'חמש חרבות' שוב ושוב.
את שואלת אם האמירה הזאת הרגיעה אותם?
אני אשקר לך אם אומר לך שכן. אבל החירות לימדה אותי שיש רגעים בחיים בהם התוכן של המילים לא משנה את המציאות כמו הדרך שבה אנו אומרים אותן.
וכך היה.

מדי ערב התכנסנו וכל אחד הפליג בתיאור מעשיו.

המיקום של הנחלה שלנו על דרך ההר איפשר לאבא לעצור שיירה עמוסה של אנשי יבש גלעד. קצב ההתקדמות של השיירה העיד כי היא עמוסה באבני ברזל. הם סיפרו שהם הגיעו ממערת השושנים שליד יעזר. הם חיכו לעונת הסתיו כדי לחצות את הירדן וכעת הם בדרכם לפלשת, שם יקבלו את מלוא תמורתם.
הם היו מותשים ודי שמחו שאבא שלי פנה אליהם. בימים קשים כמו אלה, לאף אחד אין עניין בעוברי אורח שנושאים אבנים אפורות, כבדות מטופשות ובלתי אכילות.

אבא שמח לקיים הכנסת אורחים כמצוותו של אברהם אבינו עם הבדל קטן.
אבא שלי תמיד חשב שתרי"ג מצוות זה למעשה תרי"ג אינטרסים. הוא הקפיד לקיים מצוות שתמורתן בצידן והקפיד עוד יותר להימנע מהאחרות.
לכן, אבא קרא בחגיגיות לכל בני הבית לקבל את פני האורחים המאובקים ולקיים מצוות הכנסת אורחים.
האורחים הופתעו מקבלת הפנים החמה. הוא הציע לבני יבש גלעד לרחוץ את רגליהם ואחרי שיחה קצרה שכללה שתייה מופרזת מכד יין, שאחי הביא ממערה נסתרת בשולי הנחלה ונפתח לכבוד האירוע, אבא הציע להם עסקת חליפין שאי אפשר לסרב לה.
הם יקבלו מלוא העגלות בכדי יין חתומים מהרי יהודה בתמורה לאבני הברזל.
האנשים הריקים של יבש גלעד החליפו ביניהם מבטים מלאי פליאה ומיד הסכימו לעסקה.
אך אז, אני אמרתי בקול רם, סמכותי וברור שיש לנו 'עוד שני תנאים קטנים' לקיום העסקה.
אבא התקשה להסתיר את הבעת פניו. המחשבות שלי אמרו לי שהוא יכעס עלי לאחר שהאורחים יעזבו והחירות שפעמה בי אמרה לי את ההיפך בדיוק - שהוא יתגאה בי. אני לא יודעת. לא היה לי זמן לברר מה הוא באמת חשב.
האורחים התבוננו באבי כשואלים כיצד הוא מרשה לאחת מנשות הבית לפנות אליהם ולדבר איתם במאהל המרכזי ואבא הפנה את מבטו המיואש או המעריץ אלי כאומר - סכרי את פיך מים או המשיכי. שוב, לא הייתה לי הזדמנות לברר כי מיד אמרתי בלשון שאינה משתמעת לשני פנים:
"התנאי הראשון שלנו הוא שתפרקו את העגלות העמוסות במקום סמוי ומרוחק שמעטים מגיעים עד אליו."
המסעות הרבים עם הצאן במרחבי הרי יהודה נשאו פרי והעניקו לי ידע רב והכרות במרחב ובכל גבולות שבט יהודה שמסביב לנחלה.
לאחר כמה תנועות ידיים ותיאורי הדרך הם הבינו בדיוק היכן יש לפרוק את העגלות - באזור בית שמש מהלך חצי יום בשולי נחלת שבט יהודה.
הם הסכימו מיד. אמנם זה היה מקום מרוחק ונידח אך הוא עדיף עשרות מונים על המסע המסוכן והממושך עד חוף פלשת.
ומה התנאי השני? הם שאלו בהססנות.
"האם תרצו לעשות עסקאות נוספות מסוג זה איתנו בעתיד?" שאלתי.
"בוודאי. בשמחה." ענו כולם יחדיו והחלו לצחקק.
ואז אמרתי משפט שלעולם לא האמנתי שאומר למי מאנשי יבש גלעד הריקים:
"אתם תשאירו כאן שניים מאנשיכם כדי להבטיח שתשמרו בסוד את הפעולות שלנו. אתם תבחרו מביניכם את אותם שניים שיש להם ידע גדול בברזל. ככל שתשכילו לעזור לנו בברזל נעשה יותר עסקאות יין בהמשך."

מרחק ההליכה מבית לחם לבית שמש הוא כחצי יום. הדרך חזרה במעלה ההר ארוכה יותר. חדוות היין והמורד התלול מבית לחם לבית שמש גרמו לאנשי יבש גלעד לעשות את הדרך בחצי הזמן. ובלילה הם שרו ואולי גם חיסלו חלק ניכר מהיין שאבא העמיד לרשותם.
למחרת היום הם יצאו לדרכם צפונה והבטיחו שבעוד מספר שבועות הם יגיעו עם משלוח נוסף.
להבדיל משאר ההולכים בדרכים שחששו משודדים ולכן הלכו בדרכים עקלקלות ונסתרות, אנשי יבש גלעד יצאו לדרכם בדרכים הראשיות עמוסים יין לרוב. הכדים החתומים היו מכוסים ביריעות בד שחורות ושמנוניות ששימשו לכיסוי עפרות הברזל.
את צריכה להבין שאנשי יבש גלעד היו 'הפריפריה' של שבטי ישראל.
הם מעולם לא נשדדו כי אף שודד לא גילה עניין באבנים אפורות מטופשות ומלוכלכות שהם סחבו איתם ממקום למקום.
האבנים זוהו עם היותם אבודים או תמהונים . בקיצור - יבשים. והם הפכו למושא ולעג … אבל מי היה מאמין שמתחת לשמיכות המלוכלכות ימצא יין איכותי מהרי יהודה.
לא בכדי, הם זכו לכינוי ריקים.
האגדה מספרת שבמסעותיהם, הם לעולם לא הצליחו להגיע עם היין בחזרה לנחלותיהם בעבר הירדן המזרחי. למה? כי שתו אותו בעודם בדרכים שמחים ועליזים. אנשי יבש גלעד על מלא.

את שואלת את מי הם השאירו מאחור?
שני אחים צעירים וסקרניים. אבא ניסה לברר עם מנהיג השיירה מדוע הוא לא בחר בבחורים החסונים והבוגרים ואני בינתיים ניגשתי לשני הנערים.

המבט שלהם היה תמהיל של היסוס וסקרנות. הם מעולם לא ראו אישה נושאת ונותנת במאהל מרכזי עם גברים.

הם שאלו אותי אם אני נביאה ואני לא עניתי.

אני שאלתי אותם בזכות איזה שיר ואיזה ריקוד הם כאן? והם התבוננו אחד בשני ולא ענו.
"הסתכלו עלי." אמרתי בתקיפות.
"איזה שיר ואיזה ריקוד הביא אתכם לכאן?" וברגע אחד שניהם פצחו ושרו את 'בנימין זאב יטרף' ותנועות ידיהם ורגליהם הסגירו את ריקוד הנפחים שחישלו והשחיזו את הברזל.
נחה דעתי.
הם יודעים את סוד הברזל.