הכישלון שלי

שבועיים שלמים עבדנו יום וליל. משמרת אחת עבדה מצהרי היום ועד חצות הליל והמשמרת השנייה החליפה אותם בחצות הליל ועד צהרי היום. שני אחי הנהיגו כל אחד צוות משלו שכלל בעיקר את בני משפחתם הקרובה והנערים שעבדו בנחלה.
הם עשו כל מאמץ להפגין כישורי ניהול, אך החיים בצילו של אבי גרמו להם להסס ולא לפעול, להימנע מקבלת החלטות קיצוניות ובעיקר להשמיע הוראות לא ברורות כחוששים מהאחריות על מוצא פיהם.
אבא היה ער מרבית הזמן ובעיקר הפריע.
מרבית זמנו הוקדש להעביר ביקורת על שני בניו. בשאר הזמן, בעיקר כשהתיישב לנוח, הוא ניסה לחשב את הערך הכספי של ארבע מאות אלף חרבות

אנחנו נכשלנו.

בשבוע הראשון הקמנו שני כבשנים ואחד מהם נהרס.
תיקנו עשרה נאדות מים למפוחים ושמונה מהם, בשל קרבתם המרובה לאש נשרפו.
בנינו תבניות חול וטיט של חרבות בגדלים שונים ונכשלנו שוב ושוב.
אבני הברזל לחמו באש ולא ניתכו לנוזל.
ואם האבנים ניתכו לנוזל לא הצלחנו להוביל אותן לתבניות החול.
ואם הצלחנו למלא את תבניות החול בברזל הם התפוררו.
ואם תבנית החול לא נתפרקה ואף נתקררה - הברזל עצמו התפורר.
ואם הברזל לא התפורר וצורתו אף נדמתה לחרב - אז הוא נשבר.
אם הברזל לא נשבר אז הוא כמובן נסדק ומיד לאחר מכן גם נשבר.
ואם במקרה, הברזל לא נשבר ולא נסדק, הוא פשוט התעקם וחודו נמעך.
ואת יודעת מה היה הכי גרוע שהאפיל על הכל? אבא לא הצליח לחשב את המכפלות של 400 אלף חרבות שימכור לעדת ישראל… המתמטיקה של זמני לא איפשרה חישובים כאלה.

שבועיים שלמים זה מעט זמן כשמתנסים בדבר כה חדש אך אותם שבועיים דמו למסע נצחי מלא קשיים ומתסכל.

ניסוי, תהייה וטעייה הופכות למילים שנמזגות אחת לתוך השנייה וגורמות לחדוות היצירה הופכת לרשימת משימות אפרורית.
החשש מכישלון מתגבר והופך לבלם רגשי ומכאן תחושת תבוסה מעציבה ככל שלא זוכים לחווית הצלחה ולו הקטנה ביותר.

הכישלון פועל במיומנות ותחכום רב. הוא יודע להפעיל רגשות עמוקים כמו דכדוך ומבוכה ושניהם יודעים לשחק ולשחוק את הדימוי העצמי.
כישלון אחרי כישלון מגבירים את העייפות של העובדים ומדגישים את חוסר האונים לצד כובד האחריות של אחיי.
אך הגרוע מכל קורה כאשר תחושת הכישלון מתחלפת בייאוש ואז הביקורת הופכת לוויכוח הרסני חסר רגישות וסבלנות.

אני לא הסכמתי להשתתף במשחק הזה!
למה? כי התשוקה שלי לא הייתה פנויה לכך.
אדם המודע לתשוקתו והרשה לעצמו להתיר את אזיקי חירותו מפסיק 'להיכשל'.
הוא לוקח אחריות.
הוא חווה.
הוא נהנה מהצלחה וכישלון באותה המידה. שניהם תוצרים של עשייה.
עבורי זו הייתה חוויה מרגשת ומפעימה. גם הכישלון. ואולי בעיקר כי הכישלון שקידם אותי יותר ויותר אל עבר התכלית והמהות של חיי.

בשונה מאחיי, כשאבן ברזל לא ניתכה לנוזל אני בחנתי אותה, דיברתי אליה ושאלתי מה הופך אותה לכל כך עקשנית.
כשהנוזל האדום והרותח לא מצא את דרכו לתבניות ניסיתי למצוא עבורו את דרכים שיקלו עליו לתקן את דרכיו.
אם הברזל התפורר, נשבר, נסדק, התעקם או נמעך - התבוננתי בו על מנת להרגיש ולחוש את כאבו ומיד לאחר מכן וניסיתי להבין מה ניתן לעשות כדי שזה לא יקרה שוב.

תשוקה לא נכשלת.
תשוקה היא תשוקה.
החירות מזכירה לה את זה כל רגע שחולף.
החירות מזכירה לתשוקה עוד משהו חשוב - שמסע החיים הוא סוג של מסע תרמילאות די קצר ולכן מומלץ לחשוב טוב טוב מה לוקחים למסע הזה בתיק שנושאים על הגב.
כל מדריך טיולים יאמר לך שכדאי לצאת לדרך עם תיק קטן, קל ונוח ובכל מקרה לא מומלץ לארוז אשמה, ביקורת, תסכול, דכדוך ומבוכה למסע הקצר של החיים.

לאחר שבועות ספורים אנשי יבש גלעד חזרו עם כמות כפולה של אבני ברזל.
יותר אנשים, יותר עגלות ויותר חמורים והרבה יותר אבני ברזל.
היין עזר להם להתאמץ.

לאחר קבלת הפנים המנומסת, הם הבינו מהר מאד, שאנחנו לא נוכל להמיר את האבנים שלהם לכדי יין כל עוד הבעיות שלנו לא יפתרו. לאנשי יבש גלעד לא היה כל ניסיון בייצור כלי ברזל אך הם עשו ככל יכולתם לסייע לנו לתקן את מעשינו בהתבסס על הידע האקראי שצברו במקרים הבודדים שראו את הכבשנים והנפחים בעבודתם.

שאלנו את מנהיג הריקים לדעתו והוא הציע את הרעיון המעניין הבא:
"אני הבנתי כי יש עמכם יקב ומחסן יין משובח."
אבא, בחוכמתו, לא אישר אך גם לא הכחיש וביקש ממנו להמשיך.
"תנו לנו מספר כדי יין חתומים ואנו ניתן אותם כמנחה לאנשי פלשת. אני סמוך ובטוח כי מנחה מכובדת של כדי יין תוביל לכדי הכנסת אורחים בת מספר ימים. אני וחברי נסעד, נשוחח ונתרועע עם בני פלשת כך שנדלה ונלמד את דרכי הברזל המיוחדות שלהם ונחזור אליכם."
אבא חשב שזה רעיון מעניין אך אני לא הסכמתי ושוב העמדתי שני תנאים.
בעולם שלי וייתכן כי גם בעולם שלך, דעתם של נשים שמתנגדות לדעת גדולים אינה מתקבלת בברכה ועצם העמדת תנאים אף מעוררת התנגדות.
הניסיון לימד אותי, שאחרי שלא ויתרתי והבעתי את דעתי ורצוני פעם אחת, נשמעתי משכנעת עוד יותר בפעם הנוספת.
החירות שלי הבטיחה לי שזה רק ילך וישתפר.
את מבינה מה קרה לי?
חירות זה יישות שבתחילת הדרך מתקשה למצוא את מקומה בתוכך אך לאחר שנתיישבה דעתה היא אינה ניתנת להסרה כי היא הפכה למהות קיומך.
ועוד משהו.
חירות אינה עקשנות.
היא פשוט עומדת על דעתה ולא מתווכחת עם אף אחד ובכך גורמת לכולם לעשות את מה שהיא רוצה.
מדוע? כי החירות היא היישות היחידה שלוקחת על עצמה דבר כבד מנשוא - אחריות.
וחירות מעניקה בתמורה את הדבר הכי החשוב שיש - משמעות.

אני פניתי למנהיג הריקים ואמרתי:
"אני יודעת שפלשת שולטת בחרבות ברזל אבל אני רוצה שתצאו ללמוד בבנימין. המבט שלו לימד שהוא ויתר מראש על הוויכוח איתי והסכים.
"ומהו התנאי השני?" הוא שאל בקול מרצה.
חבריך ישארו כאן.
אתה תלך בגפך.
יתלווה אליך אך נער אחד ואישה אחת. אישתך.
"אבל אשתי בעבר הירדן." הוא אמר בקול מתנצל שאומר: 'אני אשמח לעזור לך אבל זה לא ילך…'
"אני יודעת שאישתך בעבר הירדן. אני אבוא איתך. אתה תאמר לכל מי שישאל כי אני אישתך."
כולם היו בהלם. אני המשכתי באותו טון ושלווה.
"אתה ראית מעת לעת את מעשה הברזל. אני התבוננתי בו פעם אחת מקצה לקצה. אני חייבת להתבונן בו שוב במו עיני. אחרת לא נצליח."

כמו הרבה מקרים רבים בחיים, כולם ידעו שאני צודקת אך אף אחד לא הסכים איתי.

לילה שלם של וויכוחים וצעקות.
לילה שלם של אמא שנמנעת מעימותים אך פוצחת בבכי מרורים.
לילה שלם שאני מבהירה לאבא שפילגש שברחה פעם אחת יודעת לברוח גם בפעם השנייה.

למחרת יצאנו לדרך. המנהיג הריק מיבש גלעד, הנער שלו ואני.
לראשונה אבא שלי לבש מבט מודאג.
זה היה שווה הכל.

מעת לעת, אני שואלת את עצמי מדוע אני טורחת לספר לך את קורות חיי.
ההקשבה שלך מעניקה לי כוחות לספר לך את הסיפור שלי אבל במובן מסוים אני מודה שיש דברים שהייתי רוצה שתלמדי ממני.
באותה נשימה אני רוצה להציף דברים שראוי לשקול פעמיים לפני שתאמצי אותם.

אני אסביר.
הלוחם המצולק משבט בנימין, דרך השירה והריקוד שלו, נטע בי את הרצון ללמוד את תורת הברזל. השירה כמו חרבות הברזל העסיקו את מחשבותי ובעיקר הניעו אותי לפעולה. אילמלא הלוחם המצולק, ייתכן והייתי עדיין ספונה בבקתה הרעועה שבירכתי הר אפרים.
התשוקה לקיומו של רצון זה מילאה את חיי בחיוניות וערך עליון שאני לא יכולה ולמען האמת, אפילו לא מנסה להסביר.
הרשי לי להזהיר אותך, עוצמתה של התשוקה מקהה את קיומה של הסכנה כי היא מגמדת את החשש הכרוך במסע עם איש זר ויותר חמור מכך, הביאה לכך שהרשתי לעצמי להדחיק את העובדה הבסיסית. אני אישה נחותה. אני פילגש.

אך אולי זה כל העניין.
אדם משתוקק, והוא בוחר לקיים את הערך העליון בחייו לא חי את ה'טייטלים' שמצמידים לו אחרים. הוא אדם בן-חורין שמשוחרר מכינויים ותיאורי שם.
בשפה שלך? הוא מתעלם מה 'תיוגים'.

מכאן שההתעלמות מעצם קיומו של אדוני - איש הלוי הייתה מתבקשת אך זו הייתה רק אשליה שהרשתי לה לקרום עור וגידים בתודעה שלי.
חירות זה חופש שמאפשר דברים שמרבית האנשים נמנעים מהם. לכן, באופן לא מודע מרבית האנשים מוותרים על חירותם - שלא יאלצו להתמודד עם העוול הכרוך בחופש ההחלטה ושהחירות מציעים.

החירות שלי בערה בי יותר ויותר וגרמה לי לאמץ תחושת חופש בחירה עמוק. אני מודה ברגעים אלה לא הבנתי שני דברים חשובים:
הדבר הראשון - חירות, ברגע שהיא מתקיימת בך אין דרך חזרה. אי אפשר לקחת אותה ממך ואת לא יכולה לוותר עליה.
והדבר השני, לרגע לא עלה על דעתי, כי אני אהיה עתידה לעשות את הדרך הזאת בדיוק בעוד מספר שבועות, יחד עם חירותי, אל מותי.