החירות שלי

לקחתי איתי רק את המחשבות והחירות שלי.
המחשבות האטו אותי, החירות האיצה בי.
אני ידעתי כי חמשת הנערים עתידים לחזור מכיוון השביל שעולה מהנחלה שלנו לכן, ההיגיון אמר שיש לנוע בדיוק בכיוון ההפוך אל תוך המדרון שמוביל אל הגיא שיורד אל תוך המדבר. הבריחה במדרון תאפשר לגמוא מרחק רב כבר בשלב הראשון ואולי להספיק להעלם אל תוך המדבר.
האפשרות הזאת נפסלה, כי עם כל הכבוד, חירות ומחשבות לא יכולות להרוות צימאון.
לא היה דבר עימדי.
אני, הלבוש אשר עלי והאזיק-תכשיט שהזכיר לי מהיכן אני באה ולאן אני הולכת.

המחשבות הקודחות, החירות שלי ואני ניהלנו בערך את השיחה הבאה:
אני הבהרתי לעצמי שאני לא בורחת מירכתי הר אפרים. אני חוזרת לקבר רחל - בית לחם יהודה.
המחשבות אמרו שאסור שמישהו יראה אותי אסור להתקרב לאזור מיושב ואסור שחיות טרף יזנבו בי.
והחירות לא דיברה. היא פשוט לקחה אחריות. על אף הקושי הרב, הפעילה את שרירי רגלַי מהר יותר ויותר. אני רצתי.
החלטתי לשמור על קו הגובה פחות או יותר קבוע על צלע ההר המזרחי שפונה למדבר. זה מאריך את הדרך אך עזר לי לשמור על האנרגיה שלי לאורך זמן.
ידעתי שאני אזדקק לה.
המחשבות אמרו שריצה מעידה על חולשה. זה מחשיד.
החירות עדיין לא אמרה דבר אך השרתה בי ובמחשבות שלי ביטחון שנמצא מקום מסתור ברגע שנתקרב למקום היישוב הראשון.
קיבלתי החלטה עקרונית להסתתר בשעות היום ולנוע רק בשעות הלילה החשוכות.
המחשבות אמרו שזה מסוכן מאד לנוע בלילה. אפשר ליפול לבור חשוך או לנקוע קרסול. החירות אמרה שאין לנו מה להפסיד ושלושתינו שתקנו.

וכך היה.
אני הסתתרתי בימים ונעתי בלילות.
הירח עזר לי.
הירח המתמלא היה שם בשבילי.
מדי לילה הוא זרח מאוחר יותר אך האיר טוב עוד יותר. האישונים התרחבו והעיניים התרגלו לחשיכה. המחשבות שאלו עצמן כיצד היו נוהגות העזים וניווטו את דרכי בעקבותם והחירות הקפידה לשמור על מרחק מכל ישוב אדם.

לא אכלתי דבר.
בכל הזדמנות שהייתה לי שתיתי מי גבים. גם אם היו מעופשים. הבטן הריקה שלי כאבה. המחשבות הביעו דאגה, החירות בחרה להתעלם מכל איברי גופי והעניקה את תשומת ליבה לשתי רגלי ועודדה אותן להמשיך. אני שתקתי. החירות לימדה אותי שיש מגוון דרכים לחוות את המציאות המורכבת והקשה.

חירות זה שריר שמפגין את חופש הבחירה.

לאחר שהתרחקתי מנחלתו של איש הלוי, האטתי את הקצב. הקפדתי ללכת לאט ובשקט. הדרך נתארכה ונתפתלה עד מאד. בשלושת הלילות הראשונים כיליתי את כוחותי. בלילה הרביעי הכרחתי את עצמי להמשיך לנוע ולא לעצור ולקראת סופו של הלילה החמישי מצאתי את עצמי, מותשת, משלימה את המקטע האחרון במעלה הדרך אל נחלת הורי. התנודדתי אט אט. קצב הליכתי הואט עד כמעט ונעצר. ואז, איבדתי את ההכרה במרכז הנחלה של הורי.
בדיוק באותו מקום מקולל שבו נאנסתי בראשונה.

הכלבים הריחו אותי והעירו את הבית.
אמא ראתה אותי ראשונה וצווחה. אבא, שיצא עם מקל ארוך, הגיע בכבדות בעקבותיה. אני לא זוכרת דבר. הם סיפרו לי שהייתי חסרת הכרה. הם השכיבו אותי במרכז האוהל ולא הצליחו להוציא מבין ידי את תכשיט הברזל הכבד שהבאתי איתי.

אין לי מושג כמה זמן ישנתי. כל גופי כאב וניכר היה כי איבדתי ממשקלי.
התעוררתי אט אט ופקחתי את עיני בקושי רב. וכמו בחדר טיפול נמרץ כולם עמדו סביבי וחיכו למוצא פי.

אמא אחזה בידי ולא הפסיקה לבכות.
אחי נבוכים, לבשו מבט מבויש ולא אמרו דבר.
אבא, שעמד מעל כולם, שאל: "מה זה?" כשהוא מצביע על התכשיט היקר.

המחשבות שלי התלהבו ואמרו שיש לי כל כך הרבה לשתף אותו על חרושת הברזל החדשנית.
אני, או יותר נכון הבת הקטנה של אבא שלי קפצה קדימה, לקחה נשימה עמוקה ורצתה להתחיל לספר, לרגש ולהרשים.
אך החירות שלי עצרה בעדה ואמרה לי ולמחשבות גם יחד: לנשום!
ובאותו רגע ובקול רם, אולי רם מדי, החירות שבי, תקעה בו מבט זועף והקול הבא נשמע מגרוני: "תתבייש לך!"
אל תשאלי אותי איך החירות שלי הצליחה לשלוט בשרירי רגליי המפורקים ומיד העמידה אותי מולו.
בעוז וכוח.
יד שמאל קפוצה ויד ימין אחוזה בשרשרת של הצמיד הכבד והמתנודד.

כל כך הרבה זמן לא ראיתי אותו.
המחשבות שלי הסבו את תשומת ליבי לעובדה שהוא ממש הזדקן.
הוא נראה כפוף ונמוך ממני. היו לו הרבה פחות שיניים וכל שיערו לבש שיבה.
אחי הבכור תקע בי מבט מבוהל של: 'איך את מדברת?!'
החירות שלי נופפה בשרשרת הברזל של התכשיט הכבד אל מול פניו המפוחדות של אחי והוא הבין שזה עיתוי לא מומלץ לסדוק את הלסת.
המחשבות שלי התרוצצו והחירות תקעה באבי מבט ואמרה בקול חזק עוד יותר: "איך אתה לא מתבייש?"

אמא נעלמה.
הדרך שלה להתמודד היא - לא להתמודד.
אח שלי עשה תנועות שואלות עם הידיים כמכיר במציאות החדשה שבה, אם יפתח את הפה, לא ישארו לו שיניים ואז מילמל שהוא ממהר והוא חייב לגשת ולטפל במטלות שונות לקראת החורף קרב.

נותרנו לבד באוהל.
אבא התנודד מרגל לרגל והתבונן בי ארוכות.

אני עשיתי כל מאמץ להמשיך ולעמוד על הרגליים, 'הבת של אבא שלי' רצתה ליפול לאחור או להסתתר, המחשבות שלי התרוצצו ושוב החירות הצילה את המצב ואמרה שוב בקול בוטח לכולנו: לנשום!
ייסורי המצפון על הכאב שהסבתי לאדון שלי השתוללו.
אני מרגישה שברגעים אלו בעמידה מול אבי המזדקן, אני מפרה את מצוות כיבוד אב ואם.
המבט הכבוי של אבא שלי אמר הכל. הוא לא גער בי. הוא אמר שהוא מבין שאיבדתי שליטה על המוסר הבסיסי ביותר שמחייב אותי כ'פילגש' - אשת איש נחותה.

הרגשתי כלא מכירה את עצמי.
החירות שפועמת בי שינתה סדרי בראשית.
היא הביאה איתה חופש מפחיד.
חופש אמיתי - מפחיד ובעיקר מרתיע.
ההכרה שמרבית האנושות נמנעת מחופש בשל היותו כל כך מאיים - הכתה בי.
לא ידעתי מה לעשות.

החירות שלי פקדה עלי לומר את המשפט הבא: "אבא, בעתיד יאמר ש 'כָּל שֶׁנַּעֲשֶׂה רַחְמָן עַל הָאַכְזָרִי, לַסּוֹף נַעֲשֶׂה אַכְזָר עַל הָרַחְמָנִים' .
אתה יודע איזו מילה מהדהדת בראשי מתוך המשפט הזה כל הזמן?

הוא לא הבין מה אני רוצה ממנו. הרי מה לי ולעתיד לבוא או להאמר?
ואז, בקול עייף או מיואש הוא שאל אותי אם נכונה השמועה מהר אפרים… האם אני מתנבאת על ישראל?

אני התעלמתי מהשאלה וחזרתי על המשפט: 'כָּל שֶׁנַּעֲשֶׂה רַחְמָן עַל הָאַכְזָרִי, לַסּוֹף נַעֲשֶׂה אַכְזָר עַל הָרַחְמָנִים'
ואמרתי-מסבירה לעצמי המילה הכי מעצבת שלא מרפה ממני היא: "לַסּוֹף"

אנחנו תמיד חיים את ההווה בתחושה שנהייה כאן לעולם.
היהירות שלנו מאפשרת לנו להאמין שאנחנו נצחיים. ההדחקה של סופיותם של החיים מעניקה לנו תחושה- אשליה כי נשאר כאן לעולם ותמיד אפשר יהיה לתקן את מעשינו. אם לא היום מחר. אם לא השנה - שנה הבאה.
אנחנו מקבלים את החיים שלנו ואת הסובבים אותנו כמובן מאליו.

אבל לכל דבר יש סוף.

המבט המזוגג שלו הבהיר לי שאין טעם לנסות להסביר לו דבר.
נאנחתי.
ויתרתי ופניתי לצאת את האוהל.
באותו הרגע, לא היה לי מושג לאן אלך מכאן.
בעולם שלי אין סיכוי לאישה בודדה שמתהלכת לבדה בהרי יהודה.

"אני עומד למות." שמעתי את קולו הלוחש של אבי מאחורי.

"ניתצתי את המזבח." היה לו קול של אדם זקן ושבור.

"את צודקת. שום דבר לא מובן מאליו." והקול שלו נשמע עוד יותר זקן ועוד יותר שבור ועוד יותר עצוב.

הסתובבתי אט אט לעברו.
הוא עמד מולי בידיים פתוחות ועיניים דומעות.

בכול כוחי ניסיתי לומר את המשפט הבא מבלי שהדמעות יחנקו אותי: "אבא. הם יבואו לחפש אחרי. אני לא זניתי."

"אני מאמין לך."

והבת של אבא שלי נפלה על זרועותיו של אבא שלה ואני לא הפסקתי ליבב את המשפט:
"אני לא זניתי. אני לא זניתי. אני לא זניתי."
והוא ענה ללא היסוס כמו שכל אבא אמור לענות לבת היחידה שלו: "אני מאמין לך. אני מאמין לך. אני מאמין לך."

אולי אני מדמיינת אבל חושבת שהוא דיבר ברוך ונימה של אהבה נשמעה בקולו. אני מקווה שאני לא אונסת את המציאות שאנסה אותי.

זה היה חיבוק רגעי.
אך מרגע זה, החיבוק הזה ילווה אותי כל חיי. הייתה לי תחושה-ידיעה שחיי יהיו קצרים אך אני לא ידעתי איך הייתי ממשיכה מכאן אלמלא החיבוק הזה.
כשאני אומרת לך שהחיבוק הקצרצר הזה היה חשוב, אני רוצה שתדעי כי החיבוק לא יכול היה לתקן את העבר או להתגבר על הצלקות של חיי.
ההיפך.
במובן מסוים הוא אפילו הדגיש והבליט אותן.

התמוטטתי וחזרתי לישון. לשם שינוי ולרגע ארוך הרגשתי בת חורין.
אבא התייסר ולא הפסיק להסתכל עלי בשנתי.
הוא ישב לידי שעה ארוכה ומילמל שהוא עשה בעבר ויעשה בעתיד הכל כדי שהזקנים לא יורו לסקול אותי.
אני חושבת שזו הפעם הראשונה שישנתי לילה שלם מזה זמן רב.

בלילה חלמתי חלום. בחלום היה ברור לי שבעתיד אני אוכתם ואואשם כי זניתי גם אם זה לא קרה.
בחלום, החירות שבי כפתה על מחשבותי לחפש תשובה לשאלה הבאה: אם תיתכן מציאות בה אני לא זניתי אך גם מי שהאשים אותי בכך לא טעה?
המחשבות הקודחות הפסיקו את פעולתן כאשר החירות איחלה לכולנו 'בוקר-טוב' ואני התעוררתי.