אני לא יודעת איך את זוכרת את אבא שלך.
אם תחשבי על השאלה הזאת לעומק, תביני שמערכת היחסים עם אביך מתעדכנת שוב ושוב כי את, הבת שלו, לא מפסיקה לגדול והוא, אבא שלך, לא מפסיק להתבגר.
השאלה הנכונה אם כן נשמעת כך:
איזו נקודה בזמן מקבעת את הסיפור, שאת מספרת לעצמך, ועונה לשאלה: מי היא הבת של אבא שלך ומי הוא אבא שלך עבורך? כל מערכת יחסים מורכבת מאוסף נקודות, אירועים, חוויות ורגשות אבל מערכת יחסים הכל כך עדינה שבין הבת לאביה, לעיתים רבות קורה, שיש אירוע אחד, או יותר נכון, תמונה אחת שמתמצתת את כל הסיפור שנקרא: אני, הבת של אבא שלי ואבא שלי.
זו שאלה חשובה שאני דחיתי את ההתמודדות איתה כל חיי. בכל פעם קיוויתי, שאמצא לשם שינוי, נקודת ייחוס מטיבה ומתחשבת יותר. אני ידעתי, כי אם אוותר לעצמי ואאלץ להגדיר את אבי דרך הזכרונות או אירועי העבר הידועים, אני אאלץ להתמודד עם אתגרים רגשיים שאני לא מסוגלת לעמוד בהם.
אני לא יכולה להרשות לעצמי להיות חלשה.
אחרי הכל, אני לבד בסיפור הזה.
אני בטוחה שאת נמצאת כאן בשבילי. עצם זה שאת מקשיבה לי מעיד על המחוייבות שלך כלפי. אבל, עם כל הרצון הטוב שלך לעזור - אני לבד.
אני משתפת אותך אך למעשה אני מדברת לעצמי וחייבת לחזור על המשפט הזה שוב ושוב: לצערי, אני לא יכולה להרשות לעצמי להיות חלשה.
אם אני ארשה לעצמי להתפרק עכשיו לא יהיה מי שירכיב אותי בחזרה.
הגעתי הביתה בשעה מאוחרת. יחד איתי הגיעו השמועות.
אני הגעתי מדרך ההר, השמועות הגיעו מכל הכיוונים.
השמועה הראשונה מספרת שרועה עזים מהצפון אמר שראה אותי שרה שירים נדירים או אפילו אסורים בהר אפרים.
שמועה אחרת סיפרה על אישה משבט בנימין שנשבעה בשם אבותיה שראתה אותי, או את הרוח שלי, רצה בלילות בשבילים נסתרים בבנימין.
מעת לעת היתה מגיעה שמועה יחד עם הסוחרים והנוודים שסיפרה כי אני כלואה בבקתה עלובה מזה מספר שנים. חלק מהם הטיבו לספר כי איש הלוי היה מי שנעל אותי בבקתה. חלק אחר נשבעו שאיש הלוי הסתגר אף הוא יחד איתי ומונע מעולי הרגל להתקרב אלי כי הוא דואג לשלוותי.
יש רוכל זקן שטרח להגיע לפתח העיר וחיכה שזקנים יבקשו לשמוע את מוצא פיו. הוא נשבע שהוא ראה אותי באותו היום ממש בשלושה מקומות שונים: עם עלות השחר בירכתי הר אפרים, בצהרים באחת מנחלות שבט בנימין ובלילה בנחלת אבותי. הוא היה מסוגל לספק פרטים רבים וענה לכל שאלה - חוץ מאחת. איך הוא עצמו היה בו זמנית בכל המקומות הללו.
היה מי שהאמין שאני יודעת לעלות לשמים בסערה במקום אחד ולרדת במקום אחר.
לשמועות יש שני מאפיינים מעניינים הקשורים בתוכן השמועה ועוצמת הפצתה.
התוכן של כל שמועה לא מפסיק להתעדכן בכל פעם שהיא מועברת, מסופרת ומחליפה ידיים.
מכל שמועה ניתן להפיק מידע לא פחות מעניין על מי שמספר אותה.
מפיץ השמועה חושב שהוא עוסק בתיאור עובדתי על קורות האחר, כאשר בפועל, הוא למעשה מתבל ומקפל, באופן לא מודע, לתוך הסיפור ששמע, את הגחמות האישיות שלו כשהוא מעדכן את פרטי השמועה.
מכאן ניתן להבין שככל שהתוכן של השמועה יותר 'מעניין' קצב ההפצה של שלה גובר.
אחרי הכל, השמועות היו מבולבלות והן נמנעו מתיאור היבש של האירועים ועסקו אך ורק בניסיון להבין מדוע הסתגרתי בבקתה ימים ארוכים או מדוע ברחתי או עזבתי את איש הלוי.
במילים אחרות, הציבור הרחב, ולא משנה באיזו תקופה, מעולם לא ייחס חשיבות לעובדות היבשות והעדיף לקפוץ למסקנות שמאפשרות לדבר על החלק המהנה הטלת אשמה ונשיאה באחריות. אני חושבת שאת מבינה על מה על מה אני מדברת. 3000 שנים - כלום לא השתנה אפילו השתדרג והשמועות הפכו להיות טקסטאליות וויזואליות כתוצרים של פוסטים ברשתות חברתיות כאלה ואחרות.
בתקופתי, בעולם הדימויים הצר שלנו, אוסף העובדות האפשריות, שעומדות ביסודות של כל שמועה, צומצם לשתי אפשרויות בלבד: 'זבוב מצא לה' או 'נימה מצא לה'. זהו.
אחרי שמבינים לעומק את המושגים האלה, מבינים מדוע העיסוק בעובדות היה עקר וכל השיח נסוב על נטילת אחריות אישית או חברתית והטלת אשמה.
אני מרגישה צורך לעצור רגע ולהסביר את המושגי יסוד האלה.
אני מקווה שאת לא תבהלי ושאני לא אשעמם אותך.
"זבוב מצא לה" - הכוונה היא שהוא מצא 'זבוב במרק' אבל מה זה 'זבוב במרק'? זה נשמע מוזר, נכון? אבל אם תחשבי לעומק, החרק המעופף והמעצבן הזה שמנופף בכנפיו וטובע בתוך צלחת מרק הוא למעשה הייצוג הכי קיצוני של כל המקרים בהם משהו או מישהו אחר, חסר אחריות, עושה מעשה אסור ולא משנה מאיזה סוג: לא מוסרי, לא הוגן, לא מקובל או לא חוקי. בדיוק כמו שנוהגים הזבובים.
המעשה לא חייב להיות גורלי או הרסני אך בדיוק כמו הזבובים - הוא בעיקר טורדני. והכי חשוב, את לא מסוגלת לשלוט בעולמם של הזבובים. לא משנה מה תעשי, אבל ברגע שזבוב מחליט לקפוץ מהמקפצה ישר לתוך הצלחת מרק שלך או אפילו של מישהו זר, ההתנהגות שלו הופכת לבעיה. אמנם זו לא הבעיה הכי גדולה, אבל הזבוב, בהתנהגותו התמימה או הנפשעת (מי יודע?) הפך לבעיה. כעת לשאלה הגדולה. של מי הבעיה ומי אשם?
'זבוב במרק' הוא מושג שמציף את השאלה - מה תהיה התגובה שלך? האם את תעשי כל מאמץ להוציא את הזבוב מהמרק? האם תסכימי לעשות זאת אינסוף פעמים גם כשאת יודעת שבכל רגע נתון, זבוב אחר, עלול לעשות זאת שוב ממש בעוד רגע קט? האם תעשי זאת גם כאשר זו אינה צלחת מרק שלך? האם תקפידי על כך גם אחרי שמסרת את הצלחת עם המרק והיא אינה ברשותך?
האם תפקחי על הזבובים המשוטטים גם כאשר יצאת את החדר ואין לך מושג מה קורה בתוך הצלחת?
אני מנסה להסביר לך ש'זבוב במרק' הוא ביטוי תלמודי למושג אחריות חברתית.
האחריות שלנו להשלכות, אפילו הכי זניחות, של מעשיו של האחר.
והאחר? כמו הזבוב שאינו תחת אחריותינו. הזבוב נוהג בחוסר אחריות או תמימות מי יודע? הזבוב לא מתנער מהעובדה שהוא טורדני אך בדיעבד - תמיד היה וישאר - זניח.
לא, את לא אשמה שהזבוב מצא דרך להיכנס למרק
בדיוק כמו שאת לא אשמה שיש מי שבחר להפגין ולחסום את נתיב התנועה המרכזי באיילון.
זה לא באשמתך.
התפקיד של הזבוב במרק הוא רק לעורר את המחשבה -שאלה הבאה:
מהי מערכת היחסים שלך עם אחריות חברתית?
הדימוי משתמש בזבובים כדי להדגיש את המקרים הקיצוניים בהם האחר עושה את כל מה שעולה על רוחו, ללא הכרה וללא הפסקה, ובכל רגע נתון את נדרשת להתמודד עם העובדה שזה 'מגעיל' ומטריד ברמה זניחה. הזבוב מאיים אולם לא באופן קריטי.
הזבוב מעורר מחשבה הכרוכה באחריות חברתית שאי אפשר להתעלם ממנה. המעורבות שלך עכשיו, עם כל הרצון הטוב, לא באמת תפתור את בעיית הזבובים בכל העולם.
תמיד יהיה עוד זבוב שיעשה מעשה שאינו בשליטתך.
אחריות חברתית זה משהו שלא חייבים להתחיל לעשות וגם אם בחרת לעשות מעשה - התוצאה ידועה מראש. לעולם לא תפתרי את כל הבעיות של כולם.
דבר אחרון שניתן לומר על 'זבוב במרק' הוא שזה לא נעים להוציא את הזבוב מהמרק.
זו לא תחושה נעימה.
בדיוק כמו אחריות חברתית.
למה? כי להעיר למישהו אחר שעשה דבר לא ראוי, בעיקר כשמדובר במעשה זניח, מרגיש טרחני ולכן רבים נמנעים מכך.
הרי, זה בסך הכל מגעיל.
וגם - זה לא הזבוב שלי
וזה לא המרק שלי
ולא משנה מה נעשה… וזה רק עניין של זמן שיבוא זבוב אחר.. ולכן נוח להתעלם.
'נימה (שערה) בערווה' זה בדיוק ההיפך.
אם זבוב במרק זה דימוי שמייצג אחריות החברתית. אז נימה בערווה מייצגת את המקרה הציורי והכי קיצוני של אחריות האישית.
תתפלאי, אבל בתקופתי הנשים הנשואות נהגו לגלח את שיער ערוותן. אני מניחה שאת מבינה שלא היתה ברשותינו שעווה, לייזר או סכיני גילוח מודרניות ומכאן שאת יכולה לדמיין איזו לולינות נדרשה לביצוע המשימה.
מכאן ש'נימה בערווה' באה לתאר אישה שעל אף היותה שואפת לשלמות והיא מקפידה על כל דבר ומתעקשת על כל פרט ופרט, זה די הגיוני שהיא עשויה להחטיא ולחמיץ גילוח של שערה אחת קטנה וזניחה בערוותה.
נכון. זה אירוע הכי זניח.
נכון. ניתן להניח כי בעולם סביר אף אחד לא היה מתייחס אל זה כבעיה חמורה.
אבל, גם כאן, הדימוי הזה בא לציין בצורה די ויזואלית וקיצונית אירוע - מעשה שלא משנה עד כמה הוא זניח הוא עדיין באחריותו הבלעדית והמלאה של האדם. במקרה הזה - אישה.
נימה בערווה בא לציין את כל המקרים בהם ניתן להצביע על אירוע שבו יש מעשה וניתן להצביע על אחריות אישית של מי מהמעורבים.
נכון, זה תיאור הכי קיצוני על סף הבלתי אפשרי של 'אחריות אישית' עבור מקרה או אירוע עם המשמעות הכי זניחה.
לכן, 'זבוב במרק' - אחריות חברתית בא לתאר את קבוצת השמועות המסבירות כיצד אני הגבתי לאירוע שלא קרה באשמתי.
'נימה בערווה' - אחריות האישית מציין את קבוצת השמועות או האירועים שניתן לזהות או לקשור בי את מלוא האחריות המלאה לאירוע גם אם ברור לכולם שהוא זניח עד מאד.
אני מנסה לומר לך שאנשים אוהבים להאשים אנשים אחרים.
מחפשים כיצד לאגד אשמה רשלנות ואחריות באירוע אחד ואדם אחד.
מכאן שהשמועות מסוג 'נימה בערווה' -האחריות האישית שלי, צברו תאוצה יותר מכל שאר השמועות ונוספו להן עוד ועוד פרטים. היה מי שידע לספר את שמות הגברים ששהיתי בחברתם. בכל פעם הרשימה רק התארכה. היה מי שידע לומר מה עשיתי לגברים תמימים בעבר הירדן המזרחי ואיך רקדנו מול הבעל. היה מי שנשבע שאני גם כישפתי את כל הגברים האלה והם הלכו אחרי לכל המקומות בהם ראו אותי לאורכו ולרחבו של המדבר.
זה היה רק עניין של זמן ו'הזקנים מטעם עצמם' התבקשו להביע את דעתם בעניין.
רובם ככולם ניסו להימנע מעיסוק בעניין ודחו בשאט נפש כל ניסיון להוציא מהם אמירה או פסיקה חד משמעית.
אך היה רק איש אחד, מנחלה סמוכה לנחלת הורי, שהתייחס באובססיביות רבה לנושא ופסק נחרצות שיש לפרוץ לבקתה המסוגרת של איש הלוי כדי לשחרר את כל הגברים שאני כלאתי יחד איתי.
הוא דרש להעמיד אותי למשפט על מנת לברר את הדברים מתחילתם.
דגש על תחילתם.
האיש הזה היה האבא של אותו נער חצוף ששברתי לו את השיניים הקדמיות ליד הבאר שלנו. השמועה מספרת שהבושה מנעה מהנער הזה לצאת את פתח בית הוריו כל חייו. הילד המגודל הזה, לא הצליח לספק הסבר משכנע איך הוא נפל ממדרון ההר והתרסק עם שני כדי המים יקרי הערך של משפחתו.
אבא שלו חשד כל הזמן שהסיפור של הבן הלא מוצלח שלו אינו הסיפור המדויק ומצא את הדרך לקשר אותי לאירוע המצער. האבא של הילד עם השיניים השבורות והשיער הפרוע היה דוגמה קלאסית של 'זבוב במרק' של כלל שבט יהודה.
למה? כי הוא לא בחל בדרכים שונות ולא ראויות למנות את עצמו ל'זקן' ששופט בפתח העיר. הוא ניסה בכל מאודו ליצור לעצמו מושב קבוע במועצת הזקנים הישובים בפתח העיר.
כולם ידעו כי יש אנשים ראויים ממנו להנהגה אך הוא לא ויתר. אבל למי יש עניין להתעסק בזבובים במרק של מישהו אחר בנחלה אחרת מעבר לאופק.
האבא של הילד עם השיניים השבורות ניצל את תקופת הבצורת בה לאף אחד אין פניות או זמן להתעקש על זוטות ומינה את עצמו ל'זקן'. זה לא היה הזבוב היחיד. רבים אחרים נהגו כמותו.
את מבינה? בתקופה שלי נהגו לומר "בַּיָּמִ֣ים הָהֵ֔ם וּמֶ֖לֶךְ אֵ֣ין בְּיִשְׂרָאֵ֑ל" הבעיה במשפט הזה כפולה.
תביני, אולי המשפט הבא ישמע לך מוזר אבל במשך שנים רבות הסתדרנו בלי מלכים.
אנחנו לא היינו צריכים מלכים כדי להתקיים בכבוד.
חסרונם של המלכים לא היה הבעיה.
הקושי היה בחלק הפחות מוכר ושצוטט פחות - 'איש הישר בעיניו יעשה'. החלק הזה של המשפט מעורר אסוציאציות של אלימות, פשע ואנרכיה אבל חייבים להכיר בכך שבמרבית המקרים, מרבית האנשים, נתנו משמעות סבירה ואף הגיונית לביטוי 'איש הישר בעיניו יעשה' - ועשו, עד כמה שזה יפתיע אותך - מעשים טובים.
המשפחה, השבט והעם היו בראש מעייניהם של מרבית בני ישראל.
ואכן, רוב האנשים נהגו איש ברעהו כחברי קהילה תומכת ואחראית. ובזכות התנהגות זו, זכינו, בתקופת השופטים לתקופות רצופות של בין 40 ל 80 שנים של שקט ושלווה.
זו המהות של היותנו שבט. עזרה הדדית. והיא הייתה בכל מקום. חוץ ממקרים זניחים של 'זבוב במרק' שהתעלמנו מהם בתחילה וכשהבנו עד כמה הם לא זניחים - זה היה מאוחר מדי.
אבל אני חייבת לציין שוב: מרבית האנשים עשו את שעשו כי האמינו בכל ליבם כי הם עושים את הדברים הנכונים על אף שבדיעבד אי אפשר להתעלם כי בכוונותיהם הטובות, הם הובילו את כולנו גם יחד, לגיהנום.
זה התחיל עם אדם, חסר שם ואבא לילד חסר שיניים, שמינה את עצמו לזקן והתיישב על דעת עצמו עם שאר הזקנים בפתח העיר או לאדם משועמם בשם מיכה שהחליט לבנות בית אלוהים בסגנון חופשי מול שילה.
המציאות הוכיחה, לאורך הזמן, שזבובים טורדניים כמו שבאו - גם נעלמו.
אבל ברגע שהגיעו מים עד נפש - זה מאוחר מדי.
זה קרה מעת לעת.
בואי נסכים שאנשים שפועלים בתוך הקהילה, תומכים בשבט ועושים טוב לזולת, הם אנשים עסוקים שאין להם זמן להתעסק עם אירועים קטנים כאלה שהם למעשה הגרסה הלא מעניינת של 'זבוב במרק'.
השלום, העזרה ההדדית ו'איש הישר בעיניו יעשה' העניק לנו חופש של יצירה ועשייה ולכן, זה לא היה באמת נורא, אם פה ושם היה לנו 'זבוב במרק'.
אנחנו טעינו.
'זבובים במרק' זה לא עניין של מה בכך.
כי הזקנים או כהנים מטעם עצמם ניצחו פעמיים.
פעם אחת, כי אף אחד לא עצר אותם ובפעם השנייה כי הם טשטשו את עקבותיהם.
במבט לאחור, לפחות בעולמי, אני לא מסוגלת להצביע על נקודה בזמן שבה ניתן היה לומר שהציבור הרחב איבד עניין בהחלטותיהם של מועצת הזקנים והמושג ' אחריות חברתית' הפך למושג מופשט וחסר ערך.
אולי האיכרים הפשוטים וקשי היום לא הבינו שהם בתפקיד של הצפרדע המתבשלת אט אט בסיר ולכן אף אחד לא עשה דבר בעניין.
התוצאה הייתה בלתי נמנעת והזמן תרם את תרומתו המתעתעת. אף אחד לא יכול היה להצביע מתי בדיוק הזקנים שעסקו במינויים של בני משפחה ומקורבים איבדו את מעמדם. ההומור והציניות החליפו את המעשים והזקנים קיבלו את השם המגוחך "מועצת זקנים ומקורבים מטעם עצמם."
'הזקן מטעם עצמו' שרצה לנקום בי פעל נמרצות ועשה הכל כדי לזמן את כל שאר הזקנים לדון בשמועות השונות. הזקנים היססו ולכן קיבלו החלטות מסתייגות ומעורפלות. אחת מהחלטות אף יזמה משלחת (מטעם עצמה) שנדרשה לצאת למסע עד לשולי הר אפרים על מנת לשחרר את 'כל הגברים המעונים שהפילגש כלאה בבקתה'.
אף אחד לא ידע או טרח לברר אם הוקמה משלחת שכזו ואם אי פעם הגיעה ליעדה או מה היו תוצאותיה.
אך השמועות הצליחו לגרום לי לכאבי בטן. אמנם, כל שמועה בפני עצמה הצחיקה אותי אבל כלל השמועות גם יחד גרמו לי להרגיש נורא.
ללא קשר להיותן שמועות לא הגיוניות, הן הצליחו להדיר שינה ולהשפיע על מצב רוחי. שמועות שמעלות אותך על המוקד חושפות את היחס הרגיש שמתקיים בין הדימוי העצמי לפגיעות של כל אחת מאיתנו.
השמועות העצימו את הפגיעות שלי.
לו הייתה לי משפחה אוהבת ומגוננת, אולי הייתי מצליחה לשמר ולתחזק דימוי בריא. מה הייתי צריכה בסך הכל? דמות משמעותית אחת שתאמר מילה אחת טובה, שתציע לי חיוך אוהב ומבט מחייך. מבט אחד שיעטוף אותי במשמעות שתעניק לי הכרה עמוקה ויאמר מפורשות - את בסדר. ואז - אני גם ארגיש בסדר.
אבל אני עשיתי מאמץ הירואי להתעלם מהכאב הצורב. הדימוי העצמי שלי נשחק יותר ויותר. והמחשבות מבקשות פתרון בצורת דיכאון והשתבללות.
לא לצאת מהמיטה זה מדרון חלקלק ומסוכן.
התשוקה, אחריות, חירות ומשמעות ביקשו אותי להתעלם מהשמועות. ברגע שהן נוכחות בחייך, אי אפשר היה שלא לשמוע בקולן.
אני עשיתי מאמץ רב לשמוע את השמועות אך לא להקשיב להן.
זה היה קשה, אך אני הכרחתי את עצמי בכל רגע ורגע מחדש להתרכז בעיקר.
את עשויה לחשוב שהעיקר היה חרושת הברזל.
אמנם, אני הסברתי לאחי כל מה שידעתי. דייקתי לנערים את תפקידם. הגדרתי את המשימות של כל מי שעזר להביא את הפחמים, הניע את המפוחים והיכה בפטישים ואפילו עודדתי את עבודת הצוות והשירים.
זה נכון, אבל זה לא היה העיקר. לפחות לא עבורי.
אני, כמו כל ילדה טובה של אבא לא טוב ועל אף כפיות הטובה, הייתי עסוקה בדבר אחד: מה אבא שלי חושב עלי.
השמועות הכאיבו לי יותר ממכות פטיש על ברזל רותח. לא ידעתי מה לעשות. האם השמועות הגיעו לאבי? אם כן, מדוע הוא לא אומר לי כלום. ואם השמועות לא הגיעו אליו עדיין, מה יעלה מחר?
יש מי שיאמר שבכל ילדה יש קצת מאמא שלה.
גם במקרים שהיא ממש מתאמצת להיות שונה ממנה. אני מציינת את זה כי לרגע אימצתי את הדרך של אמא שלי ואימצתי התנהגות נמנעת.
באופן לא מודע, נמנעתי ממפגש עם אבי. חסכתי מעצמי את הבושה שהביאו איתן השמועות יחד עם הביקורת הבלתי פוסקת שלו על הכישלון המתמשך בחרושת הברזל שלנו.
מרחק מההורים עושה לפעמים טוב.
הוא מעמעם את הכאב שהשמועות מביאות איתן. קצב העבודה עלה על אף שלא היה מושלם. האיכות של החרבות השתפרה אך עדיין היו פערים שגרמו לחלק ניכר מהחרבות להישבר או להתעקם. עבודת הצוות השפיעה על התפוקות, והשירה המשותפת תרמה רבות ללכידות והמסוגלות לשמור על עקביות ורציפות.
בדיוק כשהייצור שלנו השתפר והפיח בכולנו, בזהירות רבה, אופטימיות ותקווה, אבא שלי שלח לקרוא לי.
אלוהים עדי.
כאב בטן חד תקף אותי.
מבוכה ובושה מילאו אותי.
השמועות הן בחזקת שמועות עד שההורים שלך נחשפים אליהן ומשוחחים איתך עליהן.
הדרך במעלה ההר מאזור בית שמש חזרה לבית לחם יהודה, קשה וארוכה.
הדרך מעייפת עוד יותר אחרי לילות ללא שינה.
הדרך מתארכת ומתקשה עוד יותר כשצריכים להגיע לפגישה שחוששים לקחת בה חלק. אולי הייתי צריכה להישאר בבקתה האהובה והחבוטה שלי. אולי הייתי צריכה להיעלם בעבר הירדן המזרחי ואולי הייתי צריכה לקפוץ ממצוקי מדבר יהודה אל מותי. אני כבר לא יודעת.
נכנסתי ברעד למאהל. אין מילה אחרת. אבא עמד במרכז האוהל וחיכה לי בסבלנות.
התיישבתי מולו לאחר שקיבלתי את רשותו לשבת.
הוא אמר: "את יודעת שאני ניתצתי את מזבח הבעל." ואני הנהנתי בראשי.
לא היה באמירה הזאת שום דבר חדש. הרי זה היה הדבר הראשון שהבחנתי בו, לפני למעלה משנה וארבעה חודשים, בלילה, בו הגעתי לנחלה.
הבמה, המזבח העגול והפסל הענקי והמהפנט שבמרכזו שנראה מכל מקום, נעלמו כלא היו.
"זהו…" הוא אמר ביובש. רציתי שתדעי.
לא הבנתי מה הוא מנסה לומר.
האם זו דרכו לומר לי שהוא טעה? שהוא לוקח אחריות? או שהוא מתקן את דרכיו? אני לא מבינה מה הוא רוצה ממני. ולמה כל כל הרבה זמן אחרי שהגעתי - הוא מציין את זה.
אבא הניח את ידו על כתפי והביט מי ממושכות אך לא אמר דבר.
הוא נאנח ולראשונה הבנתי עד כמה גופו כואב עליו.
רציתי לשאול אותו כל כך הרבה דברים.
רציתי לומר לו שסוף סוף הצלחנו להבין איך לשמור על הברזל חזק כדי שלא ימעך אך לא חזק מדי כדי שלא ישבר
רציתי לומר לו מה קרה לי ולבתולי מתחת לעצי האלה.
רציתי לספר לו על הנער ששברתי לו את השיניים ומעכתי לו את האף.
רציתי לומר לו שאני יודעת את כל המקרא.
רציתי.
אחד מהנערים שגייסנו לעבודת החרושת נעמד בפתח האוהל ובמבט מבויש או מפוחד ניסה לגרום לאבא שלי להסתכל לעברו.
אבא שלי נעץ בי מבט ארוך.
הוא ידע שהנער מחכה ולא הפסיק להסתכל עלי כשידו מונחת בעדינות על כתפי.
"מה יש בפיך? דבר!" אמר אבא ביובש.
"יש לנו אורחים מכובדים. הם מתקרבים לגבול הנחלה מצפון. האם לצאת לקבל את פניהם?"
"אני יודע על בואם." אמר אבא. "אל תמהר לצאת אליהם. חזור לעבודתך." אמר אבא ולאחר שהנער יצא את האוהל הוא פנה אלי ואמר:
"הידיעה כי יש אורחים מכובדים שעושים את דרכם לכאן הספיקה להגיע אלי שלוש פעמים ביממה האחרונה." אבא אמר בגיחוך.
"אם הם כל כך מכובדים, מדוע הם מתנהלים לאיטם ומדוע הם נדרשים להודיע על בואם שלוש פעמים???" אמר אבא בתמיהה בעודו מסתכל אליי כמדבר אל עצמו.
"צאי אליהם וקבלי את פניהם."
הוא אמר פתאום ולהפתעתי הוא חיבק אותי בחוזקה.
פניו לבשו חום או רגישות או אהבה. אני לא יודעת. זה ריגש אותי כל כך. את מבינה? לפעמים אבא שלי או שלך יאמרו משהו שיגרום לנו להאמין שיש לנו כנפיים ואנחנו מסוגלות לעשות הכל ויגרום לנו לעוף.
זה היה רגע כזה.
ברגעים שכאלה את עושה את הכל בהתרגשות לא מוסברת ויוצאת בחדווה לביצוע המשימה.