התבוננות שלי

החמה עוד לא עלתה וצינת הליל שלטה באשמורת האחרונה. אור הכוכבים, לפני עלות השחר עוטה גוון שחור בהיר ומיוחד. אני חייבת לעשות מעשה. הסתכלתי סביב. מאהל השינה בו שהיתי היה עטוף בשקט של שינה עמוקה ובליל של נשים ונערות שעבודות הבית יעירו אותן עוד רגע קט לעוד יום ארוך מרובה במשימות לא נגמרות.
בשקט שמזכיר הילוך של חתול ביצות יצאתי את החדר. התעטפתי באחד הצעיפים של מי מבנות הבית והתכוונתי לצאת לכיוון הכללי שממנו באנו אתמול בערב. בדרכי החוצה, ראיתי כי בפתחו של מרתף האחסון עמד כד מלא תמרים. כל מה שאני צריכה זה חופן תמרים אחד שיספיק לי לכל היום אמרתי לעצמי.
מחשבה אחת התחלפה באחרת.
אם יתפסו אותי אבקש לומר כי יצאתי לשדה מרוחק כי לא הרגשתי נוח לעשות את צרכי בנחלתם. פשוט, הגיוני ואף מעיד על צניעותי וביישנותי.

בשקט ואיטיות רבה פתחתי את הכד ושלפתי חופן תמרים יבשים. אני מוכנה ללכת. סגרתי את פתח הכד בזהירות ופניתי ללכת.
אך כשהרמתי את ראשי מצאתי כי מולי עמדה אם המשפחה שפגשתי אתמול. פניה חשופות וחיוך עמום החליף את הצעיף של אתמול.
לא אמרתי דבר.
היא אמורה להיות מוכרת? שאלתי את עצמי ובאותה מחשבה החלטתי לספר לה שאני צריכה לצאת ולעשות את צרכי אבל הבנתי שיהיה לי קושי להסביר מדוע התמרים שגנבתי הם חלק מהטקס.

היא אחזה בידי ואני פתחתי אותה כמי שמתוודה על הגניבה. היא התבוננה בתמרים ואז בעזרת ידיה החמות סגרה את אצבעותי חזרה על התמרים.
היא התבוננה בציפורניים שלי.
מתחת לציפורניים היה צבע שחור של עבודת כבשן מאומצת.
היא הנהנה בראשה כמבינה והצביעה על הכיוון אליו אני צריכה ללכת כדי ללמוד את עבודת הברזל הסודית שלהם.

פניתי ללכת ואז, ברגע אחד, אותה אישה המצועפת שאתמול לא נענתה לחיזורי, משכה אותי וקרבה אותי אליה בחוזקה.
היא נתנה לי חיבוק שלא רוצה להרפות וגם צידה לדרך.
אם אתמול היא נראתה זעופה, היום היא נראתה אישה מבוגרת.
אם אתמול היא דחתה אותי מעליה, כעת הרגשתי שהיא דואגת לי.
בלילה הקודם היא לא אמרה דבר ועכשיו היא מחבקת אותי בחוזקה ולוחשת עמוק לתוך האוזן שלי: "לאהוב זה לתת משהו שאין לי, למישהו שאינו חסר את זה. נכון?" את זוכרת אותי? בזכותך הקמתי משפחה. בשם האהבה.
בכל מקרה, תודה לך על הביקור הזה. שימרי על עצמך."

הפעם, בגדיה היו האפרוריים אבל המבט האוהב שלה הבהיר, מעל לכל ספק, שהיא עצמה הפכה לאישה בעלת צבעים עזים.

יש אנשים טובים בבנימין.
חשוב לומר את זה. שוב ושוב.
יש אנשים טובים מאד בבנימין.
עד עתה פגשתי שניים.
בראשון התאהבתי והשנייה, בחיבוק אחד וזיכרון של שנים ארוכות, התאהבה בי.

אני אוהבת את הלילות הקרירים של הרי יהודה ושומרון ונזכרתי בימים בהם צעדתי על צלע ההר בדרך המפותלת שעל צלע ההר המזרחית בין שולי הר אפרים לבין בית לחם - יהודה. זה היה לפני שבועות ספורים אך התחושה הכללית הייתה כי חלפו להם עידני עידנים.
החירות מעניקה לתחושת הזמן מימד בלתי מוסבר. אם דרישות החיים מאיצות את הזמן, החירות פשוט מאיטה-עוצרת אותו.

הלכתי בכיוון הכללי שממנו באנו ובהתחלה סמכתי על זיכרוני, בהמשך, גיששתי בחשיכה ונסמכתי על הראייה המוגבלת שלי. חיפשתי שבילי הליכה כבושים שיובילו אותי אל הכבשן הנסתר אולם הם לא היו בנמצא. בני בנימין הקפידו ללכת כל יום בדרך אחרת כדי לטשטש את החתימה של עקבותיהם על הקרקע.
ככל שהיו דרכים רבות להגיע לשם, חשבתי לעצמי, אני לא הצלחתי למצוא ולו אחת מהן.
החושך העצים את התסכול ותחושת הבדידות העצימה את המבוכה.
"התרכזי!" כעסו עלי המחשבות.
"תנשמי…" הרגיעה אותי החירות ועל אף החושך עצמתי את העינים ונשמתי אט אט. נשימה אחר נשימה תוך הקשבה מלאה לתנועות הסרעפת שלי.
פעם ראשונה. שנייה. ושוב, שלישית רביעית וחמישית.

נשימה איטית מאפשרת לכל החושים לבוא לידי ביטוי כי אז ריח עדין של ברזל שרוף הסגיר את הכיוון אליו אני הולכת.
אפשר להסתיר כבשן אך אי אפשר להסתיר את הריח של שאריות הפחם מיום האתמול. אט אט התקדמתי במעלה נחל אכזב עד שהגעתי לגיא מסוגר שבמרכזו עמד כבשן גדול ומרשים.

התקדמתי בשקט רב.
כבר מרחוק ראיתי כי לצד הכבשן יש כלי אוכל פזורים ועמדת שמירה מוגבהת. ייתכן וימצאו כאן שומרים. נסוגתי לאחור. התרחקתי במהירות ובמסלול של חצי סהר גדול במיוחד הלכתי בשקט רב אל גבעת הטרשים שהתנשאה מן העבר השני של הגיא. הגישה לרום הגבעה נדמה שהייתה כבלתי אפשרית. הצפיפות של האטדים שצמחו על כיפת הגבעה המבודדת גרמו למתבוננים בה להתעלם ממנה או 'להסתכל דרכה'. אפילו חיות הבר שהסתובבו כאן העדיפו להניח לגבעה הקוצנית לנפשה.
הארץ מלאה אטדים מילמלתי ומצאתי את עצמי זוחלת בין קפלי הסלע שמתחת לקבוצת האטדים. הורדתי מעלי כל סממן צבעוני והצבעים האפורים של בגדי שימשו אותי להסוואה.
וכך שכבתי ללא נוע עד עלות השחר וגם במשך היום כולו. אף אחד לא העלה על דעתו שמישהו מסוגל להסתתר בתוך הסבך הסמיך והקוצני הזה, אפילו לא חיות הבר שעברו בקרבת מקום.

התבוננתי.
להתבונן זו חוויה מיוחדת שמבדילה את עצמה מהמושגים: להציץ, לרגל או לבחון.

התבוננות משלבת מעט מציצנות, תחושה של ריגול ובחינה, אבל בעיקרה היא תהליך מאומץ ועיקבי שבו מקפידים על שימור של מסוגלות לצפות בסיטואציה, ללא מילים.
בהתבוננות מקפידים להימנע מפרשנות.
התבוננות זה איסוף של מידע מבלי לבקר, לשפוט, למיין אות לתייג אותו.
בתהליך ההתבוננות, מתבוננים - רק מתבוננים.
לא מפרשים.
לא מסבירים
ולא מחלקים ציונים.
זה כל כך קשה!
התבוננות נפסקת ברגע שמתחילים להעניק לאירוע מילים ולמסגר את מה שראית. או אז מפסיקים ללמוד ולחדש וההתבוננות הופכת לדבר אחר.

אני חושבת שזו הייתה הפעם הראשונה שבה הרשתי לעצמי להתבונן מבלי לצפות לדבר. מבלי לחשוב על הזמן או הרעב או הצמא. רק התבוננתי. זו הייתה הפעולה היחידה שביצעתי. ולראשונה הבנתי שהתנאי המרכזי שמאפשר התבוננות ללא תנאי הוא חירות פנימית עמוקה שמעניקה לי את האפשרות לבצע פעולה כמו התבוננות, ללא ציפייה לתוצאה כלשהי.
החירות גם לא מגבילה את מסגרת הזמן. כי לחירות יש זמן בשפע. היא מקפידה להזכיר לך שהיא אינה מודאגת מהתוצאות או ההשלכות של המעשים שלך כל עוד את מודעת לכך שאת בחרת בהם ולא הם בחרו בך.
חירות - היא התוצאה של המעשים שלך.

את שואלת מה למדתי?
אני למדתי שהם עבדו כל כך קשה.
הם היו עקביים.
הם עבדו בסדר מופתי.
ללא הוראות או צעקות מיותרות שאיפיינו אותנו.

ועוד משהו, הם לא דיברו. הם שרו.
השירה הגדירה את הקצב ויצרה חוויה מתמשכת של עבודת צוות בהרמוניה ממכרת.
הכבשן היה גדול במיוחד וכמות העצים שהזינו את האש הייתה כפולה משלנו. הם הקפידו להבעיר את הכבשן ולהזין אותו בכמויות גדולות של אוויר עוד לפני שהחלו בעבודת ההתכה.
הביטוי "בנימין זאב יטרף" קיבל משמעות גדולה הרבה יותר ממה שאנחנו חשבנו בשירה ובעשיה שלנו ביהודה. אני למדתי המון מדרכי העבודה שלהם אבל הדבר שהכי הפתיע אותי היה דווקא החלק השני של השירה שלהם.
"בבוקר יאכל עד - ולערב יחלק שלל" יום שלם הם האדימו את פיסות המתכת והרביצו בהם מכות תוך כדי שירה והבטחה שהם יכו בהם עוד ועוד וללא הפסק במחזורים אינסופיים מבוקר עד ערב.
הם נעזרו ברוח הגוברת שמגיעה מן המערב בשעות אחר - הצהרים כדי לנוח מעבודת המפוחים וכל הצוותים הצטרפו לעבודת החישול.
הלמות הפטישים הלכה וגברה ועם רדת הערב, ברגע אחד, הכל נפסק.
כל תוצרי המתכת הושמו בכדי מים צוננים שרתחו באחת. תוצרי הברזל נבחנו בקפידה ובשקט על ידי כולם ללא יוצא מן הכלל. עפרות הברזל של תחילת היום הפכו למוצרים יקרי ערך בסיומו וברגע אחד, הוחבאו ונעלמו בתוך כפלי בגדיהם ובסלי האיכרים שנשאו על גבם.

הם עבדו בברזל אך אני ראיתי עקביות.
הם חישלו חרבות ואני ראיתי עבודת צוות.
הם ליבנו את האש, והטיחו מכות אין ספור בגושים אדומים של ברזל לוהט כדי למזג את הברזל העקשן עם הפחמן ואני ראיתי איך קבוצת אנשים קטנה מצליחה להתיך למזג ולהלחים את המילים משמעת ומשמעות אחת לשנייה.

הייתה להם מטרה והם פעלו כגוף אחד להשגתה.
בזכות ההתמדה של עבודת הנפחים שהחלה מוקדם בבוקר והסתיימה רק בשקיעת החמה, הברזל הפך לחזק יותר ושביר פחות.
המילים "בבוקר יאכל עד ולערב יחלק שלל" העידו על רציפות ועיקביות כמו בשדה הקרב.
"עד" - זו ה"ביזה" שמתפתים לבזוז אותה תוך כדי לחימה. מרבית הלוחמים נהרגים בזמן שהם עוסקים בביזה במקום לנצח את הקרב. עד או ביזה, זה קיצור דרך מסוכן. לוחמים מנוסים מבינים כי רק לאחר הניצחון המוחלט או במקרה שלנו ליבון וחישול במשך יום שלם ללא הפסקה, נוצרת פיסת ברזל עמידה בוהקת וחזקה שניתן לכנות אותה - שלל.

לאחר שהלילה ירד, מרבית העובדים חזרו לנחלה. שני השומרים שנותרו לשמור על הכבשן. הם תיקנו לעצמם ארוחת ערב ואני, עשיתי כל מאמץ להישאר במקומי ללא תזוזה עד שהם יפלו לישון.
בלילה קודם הירח עלה בשעה מוקדמת.
הלילה הוא יעלה מעט מאוחר יותר. ואני רציתי לנצל את הלילה החשוך כדי לסגת אט אט ממרומי הגבעה. זחלתי לאחור בזהירות ובמשך שעה ארוכה עשיתי את דרכי אט אט אל המורד האחורי של הגבעה.
בכל הזמן הזה, שיננתי את כל מה שלמדתי ללא הפסק.

"מה נכון לעשות כעת?" שאלו המחשבות בחשש אל תוך אפילת הליל.
"באיזה כיוון נכון כי נצעד?" שאלו הרגליים המכווצות.
אני לא עניתי וחירות צחקה על כולנו ואמרה שכל מעשה שנעשה, כל כיוון שנלך בו יהיו נכונים או לא נכונים באותה מידה.
כי 'נכון' יהיה רק אם אני אקח אחריות על תוצאות מעשי ואעשה כל מאמץ נדרש להעניק משמעות לכיוון בו נבחר. במזלגות הדרכים, בין אם ביום או בליל ובכלל בחיי.

על אף העייפות והרעב הרגשתי ש'לקחת אחריות' ו'להעניק משמעות' הפכו להיות אזור הנוחות שלי. תחושת שליחות פעמה בי. הרגשתי שאני חייבת לשתף את אשר למדתי עם כל בני משפחתי והתחלתי לרוץ, בכל כוחי, חזרה לנחלת אבותי כדי לספר את כל ידיעותי.

אני עשיתי את הלא יאומן ורצתי על הדרך הראשית ממנה באנו.
בלילה.
לבד.
אני לא בטוחה שאת מבינה על מה אני מדברת.
ריצה בלילה חשוך על דרך ההר שבגבעות בין השומרון ליהודה היא כמו הזמנה פתוחה לכל חיות הטרף לאכול אותי - זו סכנת חיים.
בתקופתי, בהרים אלו ממש שיחרו לטרף דובים סוריים, אריות מדבריים, נמרים ובעיקר להקות זאבים.
את יכולה לדמיין את זה? במחשבה שנייה, אני בטוחה שאת יכולה.
דמייני את עצמך רצה עוד לילה, על כביש 60, בכל קטע שתבחרי בין רמאללה לבית-לחם ושורדת את הריצה.
אני חושבת שבמציאות שלך הסיכוי שלך למצוא דובים או אריות ממש אפסי אבל הסיכוי שתשרדי קטן עוד יותר. לא?
אבל אני הצלחתי להגיע לבית הוריי.
חצי יום הליכה בשעות היום הפכו לריצה מטורפת בת שעות בודדות ללא הפסקה באמצע הלילה.

החרות, אחריות והמשמעות גרמו לי, באותו הלילה, להיות הדבר הכי מהיר שרץ בין הרי יהודה שומרון.
רק דבר אחר היה מהיר יותר ממני - השמועות.