אני רצתי לשולי הנחלה לקבל את פני האורחים המכובדים. אני חושבת שאת כבר מבינה שהדמיון שלי עשיר. ואת לא תופתעי שראיתי בעיני רוחי שיירה של משרתים, עגלות רתומות עמוסות לעייפה ונוהגי גמלים וסוסים לרוב.
אני לא יודעת ואין לי הסבר משכנע מדוע הדמיון שלי מרשה לעצמו להגזים, אולי כי זו הדרך היחידה של בנות מסוגי לשרוד את החיים?
זה לא הזמן לדבר על כך כי ברגע הראשון ראיתי שני חמורים ונער. נופפתי לשלום וחייכתי אליהם. לא אמרתי דבר כי לא היה צריך יותר כדי לאפשר לדמיון שלי להתפרע.
את צריכה להבין.
שיירה מכובדת ועמוסה כל-טוב זה לא דבר שרואים כל יום.
עוד משהו ממש ממש חשוב.
לא לכל שיירה יש את המשאבים והיכולות הכלכליות שמאפשרים לה לשלוח רץ - בחור קל רגליים שהולך לפני המחנה.
זו עדות חשובה המעידה על האיכות והכמות של הסחורות ומספרם הגדול של חברי השיירה. התפקיד של הרץ הוא למצוא את המסילה המיטיבה עם פרסות הסוסים, לאתר מכשולים שעשויים לפגוע בגלגלי העגלות, לאתר מקומות בטוחים לחניית לילה, להודיע על הגעתה של שיירה, והכי חשוב, להיות הראשון להתריע על סכנות הדרך.
זו הייתה הפעם היחידה בחיי שראיתי שהרץ שמוביל את השיירה התהלך עם שני חמורים. רק מלכים ואנשים עשירים במיוחד יכולים להרשות לעצמם רץ שֶׁמְּלֻוֶּה בחמור וחמור רזרבי.
זה כל כך נדיר ובעיקר מעיד עד כמה הייחוס של אנשי השיירה גבוה.
נחרדתי לרגע כי חשבתי על עצמי. אני אחרי ריצה ארוכה משיפולי הרי יהודה התלולים, לא הספקתי לרחוץ את רגלי, שיערי פרוע ואני נראית כל כך עלוב. לא ידעתי אם פני אמרו פיח כבשנים ועשיתי כל מאמץ לסדר את מלבושי ושערי.
לעולם לא תהיה לי הזדמנות שנייה לעשות רושם ראשוני.
ומעולם לא פגשתי שיירה כל כך מלכותית … ואם יש שם מלך, אין לי מושג איך לנהוג בו. הדבר היחיד שידעתי הוא שעלי להשתחוות ולא להישיר מבט. אני חושבת שאני מסוגלת לעשות את זה ואימצתי את זכרוני בניסיון לזכור אם עלי לברך על 'שחלק מכבודו ליראיו' או 'שנתן מכבודו לבשר ודם'.
הגעתי לגבול הנחלה.
נזכרתי. אם זה מלך ישראל הברכה היא: 'שחלק מכבודו ליראיו'. לנו אין מלך ומכאן שהברכה תהייה למלך נוכרי 'שנתן מכבודו לבשר ודם'.
הנער התהלך בכבוד רב לצד צמד החמורים.
בהתאם לנהוג הוא נעצר מולי בטקסיות רבה והמתין למוצא פי.
לא אמרתי דבר.
הנער היה לבוש בבגדים נאים ונקיים.
הוא נעמד בגו מתוח.
ידיו צמודות לגופו וכל גופו אומר סבלנות, כבוד ושקט מופתי. אפילו החמורים נעמדו לצידו באצילות רבה.
החמורים, בדיוק כמו הנער, נראו בריאים וממושמעים ואני חושבת שראיתי או דמיינתי שעל גב אחד החמורים היו שקים שמהם ביצבצו תכשיטי זהב. לא יודעת.
בעולם שלי, רק נערים מסורסים של מלכים חשובים נוהגים בכבוד כה רב, מצליחים לעמוד במתח רב עם אצבעות מתוחות וטקסיות כל כך אדוקה.
כל כך מרגש.
היה שקט והשיירה המלכותית עדיין לא נראתה באופק.
ההתרגשות רק גברה.
ניסיתי להעריך את מספר הסוסים, חמורים, עגלות, סריסים, מטריות ומשרתים שעתידים להגיע.
הנער הסתכל מעל ראשי אל עבר האופק.
גופו המתוח אמר כבוד והדר. הוא עשה כל מאמץ והקפיד שלא למקד בי את מבטו ונהג כמשרת היודע את עבודתו.
הדבר היחידי שהיה חסר כדי להשלים את התמונה, היה תרועת חצוצרות שיעידו על שיירת המלך המתקרבת.
ההמתנה הארוכה גרמה למחשבות שלי לטייל קצת וחשבתי על המצב שבו היינו מצויים. הכיבוש, הורשה והנחלת הארץ לא הסתיימו.
חלק מהשבטים עדיין נלחמים על זכויותיהם, מתקשים להכות שורשים ויתכן כי לא ישרדו בסופו של דבר. הזהות שלנו כעם נמצאת בתהליך ממושך של גיבוש שהסיום שלו לא נראה באופק.
כל זאת לא הפריע למשפחות רבות בשבטים השונים לנהל שיחות ערות וויכוחים צורמים סביב המדורה מדי ערב.
העם שלנו היה מפולג.
חלקו מבקש מלך שינהיג וישפוט את ישראל וגם יביא איתו יציבות וסדר וחלקו האחר מסתייג מעצם המחשבה על כך.
אם תחליפי את מדורת הערב של השבטים במהדורת הערב בערוץ שאת אוהבת בשלט, את יכולה לקרוא את הפיסקה הקודמת בלשון הווה ותרגישי שכלום לא השתנה.
עצמתי את עיני וניסיתי להקשיב לתרועת חצוצרה מרוחקת.
היא עדיין לא נשמעה.
מיקדתי את חושי וניסיתי להריח את האוויר ורוח נעימה הביאה איתה דממה ואוויר נקי.
הנער שמר על יציבה מרשימה.
גופו היה מתוח וקשוב.
ביטוי עמוק של מחויבות כה גדולה.
ועל אף נוכחותו, הרגשתי נוח לעצום את עיני בשנית.
הפעם ביקשתי להקשיב לגופי ולחוש את הרעד של פרסות סוסים עוד בטרם אוזני ישמעו אותם. עור גופי עשה מאמץ לזהות את חריקת גלגלי המרכבה שנושאת את מכובדי השיירה.
רק דממה אמיתית מניבה סימנים שהגוף מכיר עוד לפני שהאוזניים ישמעו או שהעיניים יראו. השנים הרבות עם הצאן בשטחי המרעה לימדו אותי להתכונן לקראת חיות הטרף עוד לפני שהן נראו או נשמעו.
עיצמי עיניים יחד איתי.
חישבי על המעמד המכובד הזה.
נסי לדמיין את זה.
נסי להיות אותה אישה שעומדת בשדה פתוח וממתינה לשיירה של מלך בשר ודם.
כמה נשים, שאת מכירה, יכולות לספר סיפור שבו הן עמדו על אם הדרך או בשולי נחלת אבותיהן ושיירה של מלך נעצרה לכבודן?
המלך מסמן קלות בידיו לעבדיו וכל השיירה נעצרת באחת.
הסייסים ממהרים לרדת ממקום מושבם ובטקסיות רבה הם פותחים את דלת הכרכרה המוזהבת.
הרץ, שבמקרה שלי עמד בין שני הרכבים או ליתר דיוק חמורים, שקיבל מהעבודה, מותח את גופו עוד יותר, וקורא בקול גדול מכריז על המלך, ומתאר בדרמטיות את מוצאו ומעמדו הרם.
את מבינה? בעולם שלי, אגדות או שמועות הפכו, מעת לעת, למציאות.
האגדה מספרת שאפילו אלמנות נוכריות יכולות, ברגע אחד, להפוך לנסיכות, מלכות או לפחות לקנות את עולמן ולהפוך לסבתא רבא של מלך בשר ודם.
מוצא פיו של מלך יכול לשנות את חייה של כל אישה גם אם היא עלובת החיים, לובשת סחבות או אלמנה. כל מה שצריך הוא שהמלך יאמר לה:
"אני אוהב אותך… אם תבואי אלי?" מילים פשוטות.
ואם היא עדיין לא הפנימה את גודל המעמד הוא יאמר לה:
"אבנה לך ארמון… אתן לך כל מה שתרצי... אני זקוק לך."
או משפט מהסוג:
"בואי והינשאי לי… אבקש את ידך מאביך כדת וכדין כי בלעדייך אין טעם לחיי."
או את כל המשפטים האלה יחד… אני לא יודעת.
רק רגע…!
המשפטים האלה אינם פרי דמיוני…
הם באמת נאמרים לי כאן ועכשיו.
פקחתי את עיני אט אט כמתעוררת מחלום ומולי עמד… איש הלוי כשעל פניו תקוע מבט מאוהב וגעגוע לדבר בלתי ניתן להשגה.
איזה מטומטמת אני.
הגוף שלו היה כפוף, שבור, צנום ומרוסק.
הקמטים שעל פניו אמרו סבל וכאב נורא.
ברגע זה, חשבתי לעצמי, עשויה להסתיים לה תקופה בת שנה וארבעה חודשים אותם הקדשתי לפיתוח אברי גוף חזקים בלתי נראים שעיצבו מחדש את האישיות שלי.
החירות, התשוקה, חופש הבחירה והמשמעות החליפו את המחשבות, האשמות והנסיבות והפכו להיות חלק ממני.
הם היכו בי שורשים והגדירו מחדש אותי, את גבולותי ודרכי ואפילו כיווננו מחדש את הגוון והביטחון של הקול שלי.
ארבעתם עמדו מולי.
הנער, החמור, החמור הרזרבי והחמור צולע. לא מיהרתי.
התבוננתי בצמד החמורים שעמדו ללא תזוזה שעה ארוכה. הם הרעידו את עורם וניערו את הזבובים מעל פרוותם. חמורים, כמו הסוסים, לא סובלים את נוכחותם של הזבובים ומרחיקים אותם מעליהם ללא הרף.
אט אט העברתי את מבטי לעבר הנער המתוח והמהודק עם המבט המזוגג שהפך למבט מפוחד.
אני זוכרת שעל קצות שפתותי עמדה תלויה שאלה שרציתי לשאול את הנער: מדוע החמור הצולע לא נמצא רכוב על אחד החמורים האציליים אבל אז נזכרתי בתרומה שלי לאבדן מערכת הרבייה ואיזור חלציו של איש הלוי.
"ברוכים הבאים לנחלתנו הצנועה." אמרתי במתק שפתיים לנער וליטפתי בהפגנתיות את ראשו של אחד החמורים האציליים. שני החמורים היו עסוקים בלהריח מקורות מים וכל אשר רצו היה להגיע ללכת בקו ישר אל התחנה הסופית במסעם - השוקת שבמרכז הנחלה שלנו.
התעלמתי מאיש הלוי.
האיש המרוסק הזה לא ישבור אותי יותר אמרתי לעצמי.
חרות ותשוקה, איברי גופי, הבלתי נראים, היו נוכחים בכל תנועה מתנועות גופי והקפידו לשמור על גו זקוף ומבט מלא ביטחון.
איש הלוי ניסה להסתיר את כאבו בזמן שצעד במעלה הדרך לכיוון מרכז הנחלה ואני התאמתי את קצב ההילוך שלי לצליעה המתנשפת שלו.
את שואלת כיצד הצלחתי להתעלם ממנו ועדיין ללוות אותו במעלה הגבעה לבית הורי?
אני התעלמתי מאִישׁ לֵוִי על אף פי שבירכתי הר אפרים, הוא נודע כאִישָׁהּ (האיש שלה) של נערה נסתרת בבקתה. אולם, כעת, לפחות בתחומי נחלת אבותי הוא היה חֲתָנוֹ של אבי. אין ספק, כי מחוץ לתחומי הנחלה, הוא היה בסך הכל אִישׁ סתמי, צולע ועלוב שעשה כל מאמץ להפגין סמכות וכוח כאֲדֹנָיו של נער פגיע שהתלווה אליו לכל מקום. כעת, הוא אמור למלא את תפקיד הצנוע והענו של הָאֹרֵחַ שיזכה את אבי במצוות הכנסת אורחים על אף שכל עניינו להיות הָאִישׁ שימלוך וינהיג את ישראל ושיזכר בין היתר בעל שררה וכאֲדֹנֶיהָ של פילגש.