האהוב שלי

רצתי כמו משוגעת. המכות של אבא שלי והשינה בתוך הגדרה בלי ארוחת ערב נראו לי הדבר הכי שמח שיכול לקרות לי היום. כולם ברחו בדרך ה'נכונה'. הם רצו כמו שבנים יודעים לרוץ - בדרך הקצרה ביותר. היבוסים, שדלקו אחריהם - רצו באותה הדרך.

אני רצתי בדרך נשים. דרך חכמה יותר והתרחקתי כמה שיותר מההמולה. הסתכלתי אחור תוך כדי ריצה כמה פעמים ולא עצרתי. "אם אמשיך בקצב הזה עד לגבעה הבאה, אצא מטווח סכנה" אמרתי לעצמי כמנטרה. גבעה ועוד גבעה.

ואז שמעתי קול מתוך הסבך בוכה את המשפט:

"בִּ֭רְכַּי כָּשְׁל֣וּ מִצּ֑וֹם וּ֝בְשָׂרִ֗י כָּחַ֥שׁ מִשָּֽׁמֶן׃"

מה זה? נעצרתי. מישהו קורא לעזרה.
הסתכלתי לתוך הסבך ולא ראיתי כלום. זו הייתה סיסמה ומיד הבנתי שלא אראה כלום אם לא אענה לו נכון.
מה משפט ההמשך? אני מתקשה להיזכר בדקלומים ושירים כשאני בלחץ… ואז קראתי:

"וַאֲנִ֤י הָיִ֣יתִי חֶרְפָּ֣ה לָהֶ֑ם יִ֝רְא֗וּנִי יְנִיע֥וּן רֹאשָֽׁם׃"

יאללה, תניע את הראש שלך וצא החוצה. אני חייבת לשמור על פער בטוח מהיבוסים. והוא ענה בקול כואב:

"עׇ֭זְרֵנִי יְהֹוָ֣ה אֱלֹהָ֑י ה֖וֹשִׁיעֵ֣נִי כְחַסְדֶּֽךָ׃"

ואז יצא מולי בחור צעיר, ללא כיסוי ראש, פרצוף שותת דם, בוץ שנתייבש על השיער והסתיר את אוזן ולחי שמאל. חתך מדמם לאורך רגל ימין, חצי חולצה-גלימה קרועה ומטונפת וערדל אחד.

אני לא חושבת שאת מבינה. זה היה הבחור הכי יפה שראיתי אי פעם.

הצבעתי פעמיים על ליבי. הוא הבין שאני משבט יהודה ונרגע.

"בוא אחרי." אמרתי.
והוא הושיט לי יד כדי שאעזור לו ללכת. הוא הניח את היד שלו על כתפי ונשען עלי. הריח, הדם והזיעה שלו התערבבו בי.

אף פעם לא הרגשתי ככה. לשנייה אחת, ממש קצרה, לא היה איכפת לי שיתפסו אותנו ונסיים את חיינו בערב רומנטי לאור נרות בירושלים אבל התאפסתי מהר.

סטינו מהדרך נשים שלי והלכנו במשעול צדדי עוד יותר שהסיכוי שמישהו יגיע אליו היה בלתי אפשרי. החיסרון? הדרך התארכה עוד יותר ואני אגיע הביתה רק אחרי רדת החשיכה. זה מעולם לא קרה.

צעדנו לאט. הוא צלע-נשען עלי מקפיד להסתיר את הכאב שלו.

לחשנו ודיברנו בשקט.
שאלתי מאיזה שבט הוא והוא ענה בלחש:
"מנשה"
"איזה חצי?" שאלתי. והוא התקשה להסתיר את החיוך שלו על אף הכאב הרב.

"איפה הנחלה שלך? הנחלה של הוריך, מיד תיקנתי."

"אין לי." הוא ענה.

"אין לך מה? נחלה או הורים?" שאלתי.

"גם וגם." הוא ענה.

"ומהיכן אתה מגיע?" שאלתי בעצב.

"יבש-גלעד." הוא ענה בתוגה.

"התייבש לך הגלעד." מיחזרתי את הבדיחה השחוקה בניסיון לגרום לו לחייך, אבל זה לא הצחיק אותו והמשכנו ללכת באיטיות ושקט.

אם לא הבנת עד עכשיו אז אני התאהבתי במבט ראשון ולא רציתי שהמסע הביתה יגמר לעולם.

הגענו הביתה בשעת ערב מאוחרת.
העיזים והכבשים היו בתוך הגדרה אבל שני אחי, אמא ואבא היו ערים עדיין. אני מניחה, שלאור מאורעות היום, כמו בכל שאר הנחלות, הם נשארו ערים לשמור על הרכוש שלנו.

אמא הייתה הראשונה לראות אותי. היא רצה לקראתי ופרצה בבכי. רק לאחר שראיתי את הבעת פניה המבועתות, הבנתי שכולי מוכתמת בדם של הבחור שנשאתי כל הדרך עד לנחלה שלנו. אמא נפלה על זרועותי ואמרה:

"חשבתי שהקריבו אותך לבעל."

היא מיששה אותי מנסה לאמוד את הפציעות שלי ולמצוא את מקור הדם.
הבחור נעמד-התנודד לצידנו, לא יודע מה לעשות עם עצמו.
אמא התפנתה אליו ושאלה אותו:

"ומי אתה?"

הוא הסתכל עליה והחל לומר:

"אני.."

ואז נפל ואיבד את ההכרה.
שני האחים שלי באו הרימו אותו והכניסו אותו במהירות הביתה ופעלו על פי ההוראות של אמא.

היה רגע אחד, שנדמה כי היה ארוך במיוחד.
אני עומדת בחוץ.
לבדי.
ליד הגדרה.
התבוננתי על הבית שלנו על האסם ועל חמשת עצי האלה.
הבנתי ששום דבר בחיים לא מובן מאליו.
התבוננתי בכל זה והקשבתי לשקט.

אבא הגיע משום מקום.

הוא צעק אלי:

"איפה היית?"

עוד לא התחלתי לענות והוא חבט בי עם המקל ששמר ליבוסים. נפלתי על הקרקע הבוצית והמסריחה של הכבשים שלנו וזחלתי בשקט לתוך הגדרה. לא היה צריך להסביר לי, שהלילה, אני ישנה עם העיזים והכבשים ואין מה לדבר על ארוחת ערב.

אמא קמה מוקדם במיוחד. עזרה לי לקום, רחצה אותי והחליפה לי את הבגדים. כל השרירים שלי היו מכווצים מהריצה המטורפת של אתמול.

"בואי לעזור לי במטבח."

היא אמרה ואני צעדתי אחריה בשקט.

בחדר המרכזי של האוהל, שני האחים שלי ישבו משני צדדיו של אבא. מולם ישב הבחור שמצאתי. כתמי הדם והפצעים בלטו אפילו יותר, אבל הוא לבש את בגד בלוי של אחי הגדול.

אבא חקר אותו על המקרה.
אני עזרתי לאמא בחלק האחורי של האוהל אבל הקשבתי קשב רב לשיחה ביניהם.

הבחור סיפר על הבעיות שיש לשבט שלו מימים ימימה עם העמונים. הוא סיפר שבאחת הפשיטות הנחלה שלהם נבזזה, אביו נרצח, אימו ואחיותיו נלקחו בשבי.
הוא נשאר בעבר הירדן המזרחי וירד דרומה לכיוון שבט ראובן. הוא היה יתום. לאחר מאמצים רבים הוא מצא משפחה שהייתה מוכנה לקבל אותו כנער שעזר במלאכות הבית ובעיקר ברעיית המקנה. הוא המשיך לספר עד כמה המצב קשה כעת, בשל הבצורת וההשפעה שלה על הרבייה של העדר.
אבא שאל מה קרה בדרך והוא סיפר שהוא לא יודע את כל הפרטים כי הוא היה רועה מהולל.
רועה מהולל זה רועה שיודע איך להוביל את המקנה לפני שאר העדרים כך שמצד אחד הוא לא מאיץ בהם ומצד שני הם תמיד ראשונים ונהנים מהעשבייה הכי טרייה ורעננה.
הוא הסביר שכרועה מהולל הוא התקדם עם העדר שלהם בשעת בוקר מוקדמת לפני כל שאר המשפחות שלקחו חלק במסע הזה וכשהיבוסים ירדו מן ההר, מרביתם העדיפו לרדוף וללכוד את הנוודים שנותרו מאחור.
אחי הגדול מילמל: "חָזִ֡יתָ אִ֤ישׁ מָ֘הִ֤יר בִּמְלַאכְתּ֗וֹ לִֽפְנֵי־מְלָכִ֥ים יִתְיַצָּ֑ב בַּל־יִ֝תְיַצֵּ֗ב לִפְנֵ֥י חֲשֻׁכִּֽים:"

"ולמה אתה פצוע?"

שאל אבא, מתעלם מגילוי האהדה של אחי הגדול.

"היו שני יבוסים שרצו לעברי. והאדון שלי שילח אותי קדימה עם העדר. הוא נלחם בהם וממה שהספקתי לראות הם פצעו אותו. אני שילחתי את העדר קדימה וחזרתי לעזור לו. כשהגעתי הוא היה מוטל מת בפתח האוהל."

"ומה עשית?"

שאל אבא.

"נקמתי את נקמתו והרגתי את שניהם. הם הצליחו לפצוע אותי. אבל אני גברתי עליהם. על שניהם."

הוא ענה ביובש, משפיל את מבטו מלא הצניעות.

את מבינה במה התאהבתי? כל אחת הייתה רוצה גבר שכזה. האחים שלי רצו לשמוע עוד על הקרב ההירואי הזה אבל אבא זיהה הזדמנות ורצה להבין איפה הכבשים.

"לאן שילחת את הכבשים?" שאל אבא.

הוא עשה תנועות ידיים וצייר גבעות על הקרקע החשופה ודיבר באריכות על שני עצים במורד ההר לכיוון המדבר.

"אני יודע היכן זה." אמר אבא. ואמר את המשפט הבא:
"אִם נָבִיא צֹאנֵנוּ, וְאִם אֱמֶת תְּדַבֵּר, הִנֵּה תַעֲמֹד פֹּה וְהָיִיתָ לָנוּ לְרֹעֶה מְהֻלָּל."

את לא עוקבת ולא שמת לב! אבא ניכס את המקנה האבוד וקרא לו 'צֹאנֵנוּ'.
הדם של האדון הראובני עדיין לא יבש, אין לנו מושג איפה הכבשים, אבל אבא כבר קרא לנכס העתידי שלו 'צֹאנֵנוּ'.
בתוך המילה הפשוטה הזאת אבא מכוון להביא את כל השלל של הכבשים ואפילו של העזים, שיהיה הרבה יותר קשה למצוא, ולהוליך אותם עד לנחלה שלנו.

"עתה, לך ורחץ."

אמר לו אבא. הבחור הנהן בראש וחשב שהוא הגיע לצימר הכל-כלול אבל אבא המשיך ואמר:

"וצֵא עִמָּנוּ לְהָבִיא אֶת הַמִּקְנֶה".

אהוב מסכן שלי.
הוא חשב שהפציעה שלו תאפשר לו להחלים ולנוח ולא הבין שהוא הגיע לבית הלא נכון ועבודת הפרך רק החלה.

הבחור יצא בצליעה מהחדר והלך לרחוץ לקראת היציאה.
ואבא פנה לשני אחי בארמית כדי שהרועה לא יבין ואמר להם בקול רם שאינו משתמע לשתי פנים, כשמבטו מופנה אל המחיצה המפרידה בין המטבח בו אני ישבתי:

"אַל תִּתְרַעֲעוּ עִמֵּהּ, אֲרוּם מִן אֲנָשֵׁי רֵיקֵי גִּלְעָד הוּא"

שזה אומר לאחים שלי משהו כמו "אל תשכחו שהוא ערס חסר-בית שרק בא לעבוד פה." והמשמעות עבורי הייתה: "אני אהרוג אותך אם עוד פעם אראה אותך לידו."

"אחרי שהאחים שלי קמו אבא חייך לעצמו. הוא עומד להכפיל את הנכסים שלו ביום אחד.
תקופה מוזרה.
קהילה ישראלית אחת מקצה אחד של הארץ נפגעת והופכת בן-לילה לאוסף של פליטים חסרי-כל בארצם וקהילה אחרת מאותה ארץ ישראל עסוקה באיך "לעשות רווחים" על חשבונה. אין צדק בעולם. לא בתקופתי.

אבא, האחים והאהוב שלי ירדו למדבר. כשהם לא בבית, הבית שלנו שונה. הוא יפה יותר, שקט יותר ועונה לביטוי פסטורלי. היה לי רגע של שלווה שבו נזכרתי במאורעות אתמול ואמרתי לעצמי שהחיים כל כך שבריריים ויכולים להשתנות מקצה לקצה ברגע אחד. ורק אז הבנתי שלא אכלתי כלום מאתמול בבוקר וטרפתי כל מה שרק מצאתי במטבח.

כמו בכל משבר, יש סכנה ומרבית האנשים עסוקים בה. אבא שלי שייך לקבוצה הקטנה שמחפשת בכל משבר את ההזדמנות. בזכות החיפוש אחרי העדר הנטוש במדבר, המקנה שלנו הוכפל. אבא והאחים שלי עשו מניפולציה על סימון הכבשים, כדי שלא יקומו עלינו וידרשו אותם בבוא העת.

ואני? אני חזרתי לשגרה שלי עם מעט שינויים. התחלתי לחבר מנגינה לשיר על מרים הנביאה שכה אהבתי: "וַתֵּתַצַּ֥ב אֲחֹתֹ֖ו מֵרָחֹ֑ק לְדֵעָ֕ה מַה־יֵּעָשֶׂ֖ה לֹֽו" ובכל רגע פנוי הייתי יוצאת לשדה לעקוב אחרי אהובי.

הוא הלך בשדות.
אני הלכתי אחריו. אני נחבאתי כך ששני אחיי ואבא שלי לא יגלו מה אני עושה. אם הם היו תופסים אותי - הייתי פחות 'הפילגש בגבעה' ויותר 'הנסקלת מבית-לחם'.

ובאחד הימים, כשהלכתי בזהירות בעקבותיו. הוא נעלם.
הכבשים והעיזים אכלו ונעו בנחת, ראשם תקוע בתוך הצמחייה אבל לאהוב שלי לא נותר זכר.
רגע ארוך.

הרגע הזה חקוק בזכרוני עד היום הזה.
הדאגה והחשש שהוא יעלם מחיי הציפו אותי באחת - האם זו אהבה?

הרגע הזה היה כל כך קצר כי פתאום שמעתי אותו מאחוריי אומר בקולו:

"לָמָּה אַתְּ רוֹדֶפֶת אוֹתִי? וְלֹא זֶה רִאשׁוֹן בַּפְּעָמִים, אֱמֶת תְּדַבֵּרִי!"

אני מניחה שאת מבינה את המשפט הזה ומשמעותו הלכה למעשה היא משהו כמו: "באמא שלך, מה את רוצה ממני?"

הוא הגיח מאחוריי.
הסתובבתי לאחור.
משתדלת בכל כוחי שלא להסמיק. ומיד עניתי:

"אַל תִּתְהַלֵּל בְּעַצְמְךָ, כִּי לֹא אֲנִי צָפוּיָה אַחֲרֶיךָ."

בשפה שלך זה בערך כמו לומר: "תרגיע. אל תעוף על עצמך"

הכבשים והעיזים ליחכו את העשב ונעו באיטיות במעגל דמיוני סביבנו והשמש עמדה תלויה במרכז השמים.

המשפט האחרון שזה עתה קראת היה הרגע הכי מאושר בחיי. בכל פעם שאני עוצמת את עיני אני נזכרת ברגע הזה. רק בלעדיו. בלי האהוב. בהמשך תביני למה.

האהוב שלי סיפר לי על החיים בעבר הירדן המזרחי.

ואני, מכל השירים שהכרתי, בחרתי שירים מסויימים מאד ששרתי לו בלחש:

"וַיֹּאמֶר יְהוּדָה אֶל-אֶחָיו מַה-בֶּצַע כִּי נַהֲרֹג אֶת-אָחִינוּ וְכִסִּינוּ אֶת-דָּמוֹ. לְכוּ וְנִמְכְּרֶנּוּ לַיִּשְׁמְעֵאלִים וְיָדֵנוּ אַל-תְּהִי-בוֹ כִּי-אָחִינוּ בְשָׂרֵנוּ הוּא."

הוא סיפר על המרחבים המוריקים שהיו פעם בעבר הירדן והשתיקה לא הסתירה את געגוע בעיניו למשפחתו שנספתה והחיים הקודמים שלו.

ואז, ניסיתי לנחם אותו ולרמוז שהגורלות בין בני יהודה לכל בניו של יוסף קשורים בעבותות והפגנת האחריות של יהודה צברה מוניטין עם השנים.

"וַיֹּאמֶר יְהוּדָה אֶל-יִשְׂרָאֵל אָבִיו שִׁלְחָה הַנַּעַר אִתִּי וְנָקוּמָה וְנֵלֵכָה וְנִחְיֶה וְלֹא נָמוּת גַּם-אֲנַחְנוּ גַּם-אַתָּה גַּם-טַפֵּנוּ. אָנֹכִי אֶעֶרְבֶנּוּ מִיָּדִי תְּבַקְשֶׁנּוּ אִם-לֹא הֲבִיאֹתִיו אֵלֶיךָ וְהִצַּגְתִּיו לְפָנֶיךָ וְחָטָאתִי לְךָ כָּל-הַיָּמִים."

הוא חזר ושאל מדוע דווקא הוא נפל בגורל? מדוע הוא הגיע למצב אומלל שכזה? למה הוריו נטבחו, אדמתו נכבשה והוא נותר לבדו בעולם.
ואני ביקשתי רשות לענות לו בשיר שבו גם ליהודה לא היה מושג שיש דברים שמוכתבים מראש:

"וַיֹּאמֶר יְהוּדָה מַה-נֹּאמַר לַאדֹנִי מַה-נְּדַבֵּר וּמַה-נִּצְטַדָּק הָאֱלֹהִים מָצָא אֶת-עֲו‍ֹן עֲבָדֶיךָ הִנֵּנוּ עֲבָדִים לַאדֹנִי גַּם-אֲנַחְנוּ גַּם אֲשֶׁר נִמְצָא הַגָּבִיעַ בְּיָדוֹ."

ניסיתי לומר לו, דרך השיר כי "הַכֹּל צָפוּי, וְהָרְשׁוּת נְתוּנָה." כדי שיבין שעל אף שהוא מתקיים במציאות מורכבת, עדיין הבחירה מצויה בידו, למעשה יושבת בדיוק מולו…

הוא דיבר על הצורך 'לקבל את עצמך כמו שאתה'.
אני שמעתי את המשפט המוזר זה בעבר ושאלתי אותו על הנסיכה עם השמלה הלבנה ממשפחת כרמי לשבט ראובן והוא אמר לי שהוא יודע על מי אני מדברת ולא רצה להוסיף.

ניסיתי לדובב אותו שוב והוא שתק שתיקה ארוכה מפנה את מבטו ממני.

מה עשיתי?
קיימתי את מצוות הנשים הידועה "וַ֠יְהִי כִּֽי־הֵצִ֨יקָה לּ֧וֹ בִדְבָרֶ֛יהָ כָּל־הַיָּמִ֖ים וַתְּאַֽלֲצֵ֑הוּ וַתִּקְצַ֥ר נַפְשׁ֖וֹ לָמֽוּת" כלומר… חפרתי לו וחפרתי ללא הפסקה.
אני חפרתי לו עד שנתרצה.

ואז הוא אמר לי את מה שלא רציתי לשמוע.
הנסיכה שלי לא הייתה ממשפחת כרמי לשבט ראובן שאני חשבתי שהיא - היא הייתה ממשפחת כרמי אחרת.

"לא הבנתי…" אמרתי

"היא הייתה בת למשפחת... כַּרְמִ֑י עָכָר֙ עוֹכֵ֣ר יִשְׂרָאֵ֔ל אֲשֶׁ֥ר מָעַ֖ל בַּחֵֽרֶם׃" הוא ענה ביובש.

"מה?!" אמרתי, אוחזת את ראשי כלא מאמינה.

אני חייבת להסביר לך מה אמר האהוב שלי.
בעדת ישראל היו שתי משפחות כרמי, האחת משבט ראובן והשנייה הייתה משבט יהודה. השבט שלי.
אני הייתי בטוחה שהיא מבית כרמי לשבט ראובן.
כי היא תמיד הגיעה איתם ולעולם לא סיפקה יותר מדי פרטים.

מדבריו של אהובי מסתבר שהיא הייתה ממשפחת כרמי שמשבט יהודה - השבט שלי. כולם יודעים שמדובר במשפחה שעשתה מעשה שלא יעשה והשם שלה הוכתם לדורות רבים.

את שואלת מה קרה?
בכניסת עם ישראל יחד עם יהושע בן נון לארץ, כבשנו את יריחו והפלנו את חומותיה. עכן, בנו של כרמי משבט יהודה, נקרא עוכר ישראל כי הוא עבר על הציווי האלוהי, התפתה והחביא שלל מהחרם שהוטל על יריחו, וזה הביא לעונש נורא על כלל עם ישראל. בקרב שהתחולל לאחר מכן עם אנשי העי הפסדנו הפסד צורב וכל עם ישראל שילם את המחיר.

בכנות? אני לא מצליחה להבין את אלוהים לפעמים.

בכל מכון להכשרת הורים יש חוק שאומר שלא מענישים ענישה קולקטיבית. כל מחנך יודע שענישה של כל הילדים גם יחד על שטות שעשה ילד אחד אינה קבילה.
מצד שני, ענישה סלקטיבית נועדה לעודד תהליך חינוכי שמאפשר לכל ילד להבין בצורה ישירה את הקשר בין מה שהוא עושה וההשלכות של מעשיו.
אם אנו ילדי האלוהים?
מדוע אלוהים מעדיף ענישה קולקטיבית?
הוא לא שמע על מכון אדלר?

כל כך הרבה שנים עברו ואני חושבת שיש לי הסבר.
העם היהודי, הוא תצרף מאולץ מאמהות שונות ושבטים שונים, אבל עבור אלוהים אנחנו קבוצה סוררת של אנשים שקיבלו שובר מתנה לקרוז מדהים על ספינת תענוגות הכי שווה בעולם.
מבחינת אלוהים, בכל פעם שאחד מאיתנו עושה חור בספינה - כולנו משלמים את המחיר גם יחד, כי הסיכוי שכולנו נטבע - רק גדל.

נעמדתי לרגע ארוך והתבוננתי מאופק לאופק כדי לוודא שאף אחד לא רואה אותנו. התיישבתי שוב והתבוננתי בו. הוא הבין שאין טעם שאני אחפור שוב והוא נתרצה והמשיך לספר שכל משפחתה נודו בעבר משבט יהודה וכל ניסיון שלהם להשתלב "כמה שיותר רחוק", כלומר בשבט ראובן, לא עלה יפה.

הוא שמר את החלק הגרוע לסוף.

הוא סיפר שהיא ועוד מספר בנות נמסרו לעגלון מלך מואב כמנחה במסגרת הסכם פשרה. זו הייתה דרכו של שבט ראובן "להרוויח קצת שקט".
שום דבר לא השתנה. כמו בעולם שלך, מעת לעת היו נמסרות מנחות ומתנות כדי למנוע שפיכות דמים מיידי. הכי נוח היה למסור בנות למשפחות מוחלשות שאין להן נציגות חזקה בין זקני השבט. אני מניחה שאת מבינה על מה אני מדברת.

אני שאלתי אותו אם הוא יודע מה קרה לה מאז והוא החליף נושא ואמר שהבצורת עדיין לא פסקה בעבר הירדן והיא תגיע גם לכאן. הוא סיפר שזה קורה כי אנחנו לא מקבלים את עצמנו כמו שאנחנו אמורים להיות. בשר ודם.

אבל מה קרה לה? שאלתי שוב. והוא סיפר על החשיבות של הגשם לשדות המרעה והגידולים, את החשיבות של שדות המרעה לבעלי החיים, את החשיבות של בעלי החיים לנו, את החשיבות שלנו לבעל ואת החשיבות של הבעל לאדמה וחוזר חלילה.

הייתי בהלם.

"בעל?!" שאלתי.

"אל הגשם!" הוא ענה. הוא הסביר שהוא מקדיש את כל זמנו ומחשבותיו לפתרון בעיית הבצורת ותמיד הוא מגיע לאותה המסקנה. חייבים לרצות את ה'בעל' - אל הגשם. אם אל הבעל לא יבעל את האדמה (לא ירד גשם) היא לא תֻּפְרֶה. ללא אדמה מופרית אין לנו זכות קיום בעבר הירדן ובזמן הקרוב אפילו כאן.

"אתה מבין שריצוי הבעל זה הקרבת קורבנות אדם??"

צווחתי ומצאתי את עצמי מתרחקת ממנו מעט.

"את, וכל שבט יהודה שלך כל כך פרימיטיביים. אצלכם הכל זה 'בעל'. אתם לא מקשיבים!" הוא אמר והסביר בפירוט רב:

"ממה שאני יודע, ותאמיני לי שראיתי הכל בעבר הירדן… הקרבת קורבנות אדם זה בכלל לאל אחר - למולך או לכמוש. הבעל הוא אל אחר. הוא אל הגשם!!! הבעל אחראי על הפריית הקרקע. הוא אחראי על המחזור הזה שבו הקרקע המופרית מצמיחה את האחו והעצים. האחו הוא המזון למקנה והעצים והגידולים לבני האדם את מבינה? הבעל מפרה את כולם. את כל בעלי החיים ואת בני האדם.
אפילו הצואה שלנו ושל בעלי החיים מפרה את הקרקע. את ידעת את זה?
הצמחים מקיימים את בעלי החיים.
ובעלי החיים מקיימים אותנו.
והקקי של כולנו שותף להפריית האדמה. כולם בהרמוניה עם כולם.
רק אנחנו לא מקבלים את עצמנו כחלק מהטבע ולא משתתפים בהפרייה של הטבע.
מכאן, שאנו, בני האדם, הפכנו להיות החוליה שעוצרת את גלגל החיים והפריון בשל ההתנהגות שלנו. אנחנו הבעיה ואם נתנהג נכון, אנחנו הפתרון."

פתאום הבנתי שהוא לא רק רועה מהולל אלא גם אדם כל כך חכם.

הייתה שתיקה ארוכה ואז שאלתי שאלה הכי מטומטמת שאפשר לשאול:

"מה זה לקבל את עצמנו כמו שאנחנו?"

"הוא התקרב אלי, הניח את ידו על אוזני ולחש לי משהו ואני רצתי הביתה בבעתה. המילים שהוא אמר לי גרמו לי לרצות לקפוץ לבאר המים הקרובה ולרחוץ את בגדי, לשפשף את עורי ולקלף את מחשבותיי.

הוא הצליח להבהיל אותי ומאז אותו מפגש הפסקתי לעקוב אחריו ולא הפסקתי להרהר על מר גורלה של החברה שלי בשמלה המוכתמת. הלוואי והייתי יודעת מה עלה בגורלה.

ועוד משהו שאני רוצה לומר לך כעת.
את מבינה שאני חזרתי לכאן אחרי שלושת אלפים שנה. נכון? זה פרק זמן מספיק ארוך כדי לראות ולקחת חלק בשינויים שחלו אצלכם.
בתחילה למדנו את הסיפורים ושירים בעל-פה כדי להעביר אותם מדור לדור. אנשי שבט לוי, בעיקר הם, היו אמורים לזכור ולשנן את התורה וללמד אותה.
בהמשך, התחלנו לתעד את המזמורים שלנו עם פטיש ויתד על לוחות אבן. זה היה מסורבל אבל כדאי.
לאחר מכן המצאנו את הדיו והקלף ולאחרונה, בעולם שלך, גם את הדפוס והנייר.

אני מנסה לומר לך שבעבר, חסכנו במילים. כי ללמוד בעל-פה, לחרוט על אבן, לעבד עורות לקלף והפקת היוד לכתיבה היו כרוכים במאמץ רב. אני באה מעולם שבו 'שקלנו מילים' ולו בשל המאמץ הרב שהיה כרוך בתיעודם וכתיבתם.

ועדיין, בכל נקודת זמן, שמחתי על הקידמה בעיקר קידמה מהסוג שאיפשר לידע להגיע לעוד ועוד אנשים ובדרכים פשוטות יותר ויותר.
לאחרונה נחשפתי גם לדיגיטציה של הטקסט.
אני חייבת לציין כי היכולת להקליד את מחשבותיי היא חווייה מדהימה. אני מופתעת לטובה. הקלדה של הטקסט אל מסך דיגיטלי, מאפשרת לי לשתף אותך בכל הפרטים והאירועים ולא להחסיר ממך דבר. מצד שני, בדומה לכל התפתחות טכנולוגית, הדיגיטציה הביאה לעולם גם את המושג 'אצבעות קלות על המקלדת' שמפחיתה את ערכן של המילים, אך לא את מידת הפגיעה שהם עלולות להביא איתן.

אני ממש מתנצלת שאני מתפזרת… ככה אני… ועוד משהו, אני מסתובבת כאן מאז הימים הנוראים. בשיחות שערכתי לאחרונה עם בני זמנך, הסבירו לי שמאז המצאת המקלדת יש 'דרך נכונה' ספר זכרונות וציינו משהו מהסוג שאומר: "שבכתיבת הזכרונות אין מקום לדמויות משנה אם אינן תורמות או שותפות פעילות להמשך העלילה".

הם צודקים. לנסיכה שלי, שנעלמה, אין תרומה להמשך העלילה ולא היו לי את הכלים או כל דרך לדעת מה עלה בגורלה וזה פער חור גדול בליבי.
למבקריי אני מבקשת לומר, שאני ממש מצטערת שזה לא מתיישב עם ההנחיות הספרותיות של 'איך מספרים זיכרונות'.
את שואלת למה?
חשבי לבד. על עצמך ועל חייך.
חישבי כמה בנות,
שלא היו באמת חברות שלך,
שאת לא באמת מכירה.
נעלמו לך מאז הטבח בשמחת תורה,
ואין לך מושג מה קרה איתן.

אז מה את היית עושה?
לא היית מזכירה אותן כי 'הן לא תורמות לעלילה'?
ובדיוק כמוך וחברותיך, אני לא ידעתי מהו שמה המלא של הנסיכה בשמלה הלבנה והחיוך המושלם.
אז מה.

כי בין אם את מכירה או לא מכירה את אותם בנות בשמלות לבנות, ההעלמות שלהן הפכה, באחת, לחלק מהסיפור שלך 'גם אם הן לא תורמות להמשך עלילה'.

מה קרה בהמשך?
האהוב שלי התקרב יותר ויותר לאבא שלי שהיה אדם סקרן מטבעו.
הוא הסתודד עם אבא ודיבר בלהט על הפתרונות הייחודיים שלו לבצורת.
ואבא?
אבא הקשיב יותר ויותר.
הרועה דיבר על גשמים ואבא ראה הזדמנות עסקית.

ואז, כרעם ביום בהיר זה קרה:
אבא הודיע לשני אחיי, שהחל משבוע הבא, הם יפסיקו לבוא איתו לכרמים כי הבצורת הרגה את מרבית הצמחים והוא 'יסתדר לבד'.
והם, יצטרפו מדי בוקר לאהוב שלי ויקימו מזבח ל'בעל' במרכז הנחלה שלנו - בשיא הגבעה בדיוק תחת נקודת המפגש המוצלת של חמשת עצי האלה.

אמא לא שמעה את ההנחיות החדשות של אבא והיא לא האמינה לי כשסיפרתי לה מה עומד לקרות.
היא חששה לשאול את אחיי אם אכן אלה פני הדברים כדי שהדבר לא יחשב או יראה כהטלת ספק בדבריו של אבא והיא תוצג כמי שאינה שומעת בקולו.

לאחר ארוחת הערב שמעתי את אמא מתלחשת עם אבא.

היא נגשה אליו ביראה ובקול מפוחד שאלה אם עליו לבקש אותה דבר מה ומדוע הילדים לא ירדו לכרם ולמטעים מחר.
הוא הסביר לה בקול שקט ובוטח שהוא לא מאמין בעבודת אלילים אבל הוא הבין שהקמת מזבח לבעל תביא איתה פרנסה טובה של מכירת תרפים, מיני בשמים, ברכות, תפילות, פסלים ובהמשך, ככל שנצליח אפילו נקים אורחן שיציע שירותי לינה והסעדה.

אני לא ידעתי את נפשי. אבא שלי הצליח לרתום את הבצורת לעסקיו המפוקפקים.

אמא בקולה הרועד שאלה:

"ואילו טקסים תקיים במזבח?"

ואבא ענה לה שזה לא משנה. לאנשים יש בצורת ומישהו צריך להציע להם פתרונות.

החורף עמד בפתח והימים התקצרו. גשם לא נראה באופק והמים בבורות המים הלכו והתמעטו. המשמעות הייתה ברורה. ההמתנה בתור לשאיבת המים התארכה ואיכות המים ירדה. הזקנים שנותרו, ביקשו ששאיבת המים תהיה רק לשתייה ולא לאף שימוש אחר, אבל אף אחד לא באמת הקשיב להם. הוויכוחים סביב בור המים שלנו הלכו והחריפו.

הקמת המזבח התנהלה בעצלתיים כי משימות היומיום גברו והפכו קשות יותר ללא הגשמים.

האהוב שלי היה יוצא לסיבוב קצר עם המקנה מדי בוקר והוא נאלץ לצעוד רחוק יותר ולאתר פינות נידחות כדי למצוא מעט עשבים יבשים שישביעו את הצאן שלנו.
בימים שלא עבדו על הקמת הבמות והמזבח, האחים שלי הצטרפו לאבא לעזור בכרמים.

כשאין מים וכולם עובדים קשה יותר אל מול הצלחה מועטה יותר ויותר.

באחד הימים, שלא היה שונה מכל יום אחר, עמדתי בתור לשאיבת המים. זה היה הסבב השלישי והאחרון שלי להיום.

לפנינו עמדו מספר נערים צעירים ששאבו מים כל צורכם. לאחר שהם סיימו, אחד מהם אמר סתם פתאום:

"הבְּאֵר חֲתוּמָה עַד מָחָר, וְאַחֲרֵי חֲצוֹת הַיּוֹם תּוּכְלוּ לָשׁוּב וְלִשְׁאֹב מִמֶּנָּה."

אם לא הבנת, אז קבוצת הנערים התכוונה לכסות את הבאר באבן ענקית ולמנוע מאיתנו לשאוב את המים.

בתוך רגע אחד 'קבוצת השוות של בית-לחם' נכנסה לפעולה והתחלנו להתווכח איתו.
הנער לא ציפה לתגובה כל כך אלימה והחל להכות בנו במקל הרועים שאחז בידו. מכה ראשונה פגעה לחברה שלי בירך. היא התקפלה בכאב אך לא ויתרה, הרימה אבן וזרקה אותה לעברו. חברה אחרת רצה לעברו והוא בחבטה אחת לכיוון הצלעות גרם לה לעוף לאחור וליפול על הגב. בתנופה השלישית הוא פתח לי את הגלגולת. בשלב הזה עדיין לא הרגשתי כלום. הצלחתי לבעוט בו בין חלציו והוא התקפל בכאב עז והתגלגל לרצפה.
הוא צווח כמו תרנגולת המובלת לשחיטה וההבעה על פניו תדהמה מהולה בכאב רב.

זהו. אני חשבתי שהוויכוח הזה הסתיים… אבל הצחוק של החברים שלו שינה את פני התמונה.

ברגע אחד הבנתי שעברנו שלב כי הלעג שהפגינו החברים שלו כלפיו הפך את האירוע הפעוט לפגיעה בכבודו. בתקופה שלי, פגיעה בכבוד מכאיבה יותר מהבעיטה לאזור החלציים.

התארגנו למערכה שנייה.
אבל אז הוא הפתיע ועשה מעשה שלא עושים לעולם!!
באמוק של ילד מפונק-מטורף, הוא החל לרסק את כל כדי המים שעמדו בשורה ליד בור המים.

הוא שבר את הכדים שלנו!!!
הוא שבר את הכדים יחד עם חוקי המשחק!!!
אני הייתי בשוק!!!

אני הייתי בסדר גמור עם המהלומה לגלגולת שלי.
אני הייתי מקבלת את המכות והיתרון שמקל הרועים הקנה לו.
פצעים כאלה, כל עוד הם לא הורגים אותך - יתאחו בסוף.

אבל כד מרוסק אי אפשר לתקן!!!

אני לא ידעתי איך אני אצליח לחזור הביתה ולהסביר ששני כדי המים שלנו נשברו. אין מצב שאני יכולה להרשות לעצמי לחזור הביתה בלי הכדים.
הוא הסתובב לעבר חבריו ונופף בידיו כמנצח.

רצתי לעברו.

הוא הבין שקורה משהו והסתובב חזרה לעברי.
הדבר האחרון שהוא ראה, היה סלע שאחזתי בידי.
בשלב הבא הוא שכב על הרצפה עם אף מרוצץ ושתי שיניים עליונות מרוסקות, זועק מכאב.
היה שקט מסביב.
אף אחד לא התקרב ואני, בקושי הצלחתי לשמור על קור רוח, ניגשתי לשני הכדים מלאי המים שלו. עכשיו הם שלי. ובשיא הטבעיות הרמתי אותם והלכתי אט אט לכיוון הנחלה שלנו.

הדרך הקצרה נתארכה כי משום מה העולם התחיל להסתחרר.
הפגיעה בגולגלת שלי התחילה להשפיע.
התקרבתי אט אט במעלה הגבעה לעבר הבית עם שני הכדים הכבדים.
התקרבתי לעצי האלה.
חמישה עצים ענקיים החלו לרקד סביבי.
הבנתי שאני עומדת לאבד את ההכרה.

רגע קט לפני שנפלתי, האהוב שלי רץ אלי, חיבק אותי בחוזקה ועזר לי ליפול ברכות על הקרקע.

טוב, אני לא מדייקת. הלוואי וזה מה שהיה קורה.

מה שקרה היה בערך כך:

"האהוב שלי רץ לעברי כי הוא הבין שהכדים תכף נופלים לי מהידיים ומכיוון שאסור שזה יקרה, העברתי אותם לידיו.
אנחת רווחה נפלטה לו וסיפוק עצמי כיסה את פניו.
הכדים ניצלו. הוא הצליח להציל את הכדים.
רק אז הרשתי לעצמי ליפול לאחור ואיבדתי את ההכרה.