אין לי מושג כמה זמן עבר אבל התעוררתי למגע רטוב וכואב שאחז בראשי.
פקחתי את עיניי וכל מה שראיתי היה פיסת שמיים קטנה וכחולה שיצרו חמשת עצי האלה בנקודת המפגש של הצמרות שלהם.
ניסיתי להתרומם אבל יד גסה ורטובה אחזה בראשי הכואב כאומרת - את לא הולכת לשום מקום ושוב עצמתי את עיניי.
פקחתי את העיניים בפעם השנייה. כעת, הפנים של האהוב שלי רכנו מעלי. אף פעם לא ראיתי אותו ממרחק כל כך קרוב. אף פעם לא ראיתי הבעת פנים כזאת.
מה הוא רוצה לומר?
אני לא הצלחתי להבין למה הוא לא עוזר לי לקום וניסיתי להתרומם שוב אך הפעם, משקל גופו מנע ממני לזוז.
מטושטשת וכואבת ניסיתי שוב ושוב להתיישב ולא הצלחתי.
כדי להבין את התחושה שלי נסי לדמיין את חמשת העצים האהובים שלי ומרגע זה, העצים האלה זרים לי.
הם הדבר השנוא עלי מכל.
הצל הקסום שלהם הפך באחת לצל מכושף.
דמייני את הרוח הקרירה של אחר הצהריים שמניעה את השמים הכחולים שמציצים בין הענפים.
כעת, השמים האלה לא יפים יותר והרוח לא נעימה לי עוד.
אני שומעת מרחוק את קולה של אימא שמצפה לחזרתי עם הכדים אך הקול שלה, לא נעים לי יותר.
אני כואבת.
אני בוכה ומנסה לא לבכות.
אני מתנגדת לו אבל אני לא מתנגדת כמו שחשבתי שאני יודעת להתנגד.
מה קרה לי?
אני מרגישה את הדם זורם בקצבים משתנים בין רגליי ולא יודעת למה להתייחס קודם.
לכאב?
לחמימות הצורבת שממלאת את ירכי?
לקולה של אימא?
לריח של הבן זונה הזה, האיש הזה שלא עוזב אותי ?
או
לצמרות העצים שהתנועעו מעליי בקצב של הזיון שלו?
לפחד שעדיין משתק אותי?
לנשימות המסריחות שיצאו לו מהפה?
למי?
למי אני שואלת?
הוא בעל אותי וקרא לבעל שלו.
הבעל לא ענה וגשם לא ירד.
גם לבעל יש גבולות.
זה היה אונס!!!
הוא אנס אותי.
את מבינה???
אני נאנסתי בבית שלי על ידי אדם שאני אהבתי.
אני נאנסתי על ידי אדם שאני הצלתי.
אני. אני. אני. אני אני אני אני אני הבאתי אותו הביתה.
אני סיכנתי את חיי בשבילו.
אני נאנסתי על ידי האדם שאני עזרתי לו לשקם את חייו.
אין יום שעובר שבו אני לא חושבת על ה'תרומה' שלי לאונס שלי.
האונס הזה שינה את חיי מקצה לקצה.
עד לרגע זה חיי היו סתם אומללים.
מעתה, הם יהיו אומללים ובלתי אפשריים.
אני שונאת את אבא שלי על שנטע את עצי האלה.
אני שונאת את אבא על שהקים מזבח.
בדבר אחד הוא צדק.
האנשים של יבש גלעד היו ריקים.
איזו טיפשה הייתי. היה אסור לי להתקרב לבחור הזה.
זהו.
כמו בכל סיפור מהסוג הזה, אימא הגיעה רק אחרי שהוא נגמר.
היא מצאה אותי לבדי שוכבת על הרצפה.
היא נעמדה מעלי.
בחנה אותי ואמרה בקול מפתיע וחגיגי:
"איזה יופי. יש לך דרך נשים. עכשיו אבא יחפש לך בעל"
איזו אטימות.
לכי תסבירי לה שהבעל כבר נמצא תחת כל עץ רענן
והבת שלה כבר לא בתולה.
אני לא יודעת מאיפה להתחיל. אז שתקתי.
אין לי מושג אם הצלחת להקשיב לי עד עכשיו.
אבל מעתה, אם תמשיכי לקרוא, אני ממש מבקשת שלא תשפטי אותי על מה שקרה. שלא תאמרי דבר. חישבי רק על הדבר הבא:
מרגע זה, אני, שהייתי הילדה הכי יפה והכי חכמה בבית לחם, הפכתי לילדה הכי לא בתולה בבית לחם.
זהו.