השמועה עשתה לה כנפיים.
עדר גדול, שמחפש שטחי רעייה משבט ראובן, שבט גד וחצי שבט מנשה בדרך אלינו. ההתרגשות הייתה גדולה. השנה הם עשויים להקדים כי בעבר הירדן המזרחי הייתה בצורת קשה מזה שנתיים.
אבא אמר שהמצב בעבר הירדן 'בלתי-אפשרי' וכבר שנתיים שלא ירד שם מָטָר. אבל אבא הוסיף ואמר: ש'מבחינתנו זה טוב'.
את שואלת למה?
גם אני לא הבנתי בהתחלה למה זה 'טוב' אבל אבא ענה לעצמו והסביר בקול של האדם הכי חכם בדרך ההר:
"כושר המיקוח של שבטי עבר הירדן חלש יותר כשאין להם מקורות פרנסה בנחלות שלהם."
ההכנות להגעת הרועים משניים וחצי השבטים היו בעיצומן.
בכל משפחה התכוננו לימי השוק קח-תן.
הרשימות כללו: בדים, מוצרי ברונזה נדירים כמו מלמדי בקר או סכינים שהצלחנו לשדוד מפלשת, פירות הארץ, מטבעות ותכשיטים ובעיקר, בהמות משא והכי חשוב… בנות בשלות לנישואין - מטבע עובר לסוחר הכי מבוקש בשוק.
אני הייתי צעירה.
אמא אמרה לי שאולי כבר בחג המסיק - זיתים הקרוב או בעוד שנה, בחג הבציר - חג ענבים הבא. תמצא לי דֶּרֶךְ נָשִׁים.
אני נשבעת לך שיצאתי מטומטמת. בכל פעם שאמא דיברה איתי על 'דרך נשים' הייתי בטוחה שיש איזה דרך נסתרת בהרים או איזה שביל מקודש שמחכה לי ואני צריכה ללכת בו ואז הכל 'יסתדר' לי ואני אתבגר.
המחשבה ששמרתי לעצמי הייתה המקבילה למחשבה בעולם שלך מהסוג 'לא לדרוך על הקווים' בדרך הביתה מבית-הספר.
לא שאלתי שאלות והחיפוש אחרי 'הדרך הסודית' נשמע הגיוני בסך הכל.
אבל לעולם. לעולם. לא חשבתי שאני אמורה לדמם. לעולם לא חשבתי ש'דרך נשים' זה לא חיפוש אחרי משעול עיזים שעולה מבית-לחם להר חברון אלא יותר שביל נסתר של דם חם שיורד בין הרגליים. איזה מטומטמת. איזה מטומטמת יצאתי.
כמדי שנה, הגעת הנוודים משניים וחצי השבטים כללה גם את החברה שלי משבט ראובן. היא הייתה אמורה להגיע יחד איתם. היא והשמלה הלבנה המוכתמת - מושלמת שלה.
בכל יום שחלף, התרגשתי יותר ולא הייתי יכולה כבר לחכות. אני ידעתי שההגעה של הנוודים תשבור את השגרה שלנו. פיללתי שזה יקרה כמה שיותר מהר. עדיין לא הבנתי שהתפילה-בקשה שלי מקרבת אותי לאסון גדול שישנה את מסלול חיי מקצה לקצה.
ואז, באחד הימים החמים של הקיץ כשרבצנו תשושות מחום תחת העצים הסמוכים לקבר רחל, אמא צעקה לי למלא את משימות הבית. החום היה כל כך גדול שככל הנראה הצעקות של אמא העירו אותי מתנומת צהרים קצרה.
הקריאות של אמא שלי היו עבורי כמו "דָּרַךְ קַשְׁתוֹ וַיַּצִּיבֵנִי כַּמַּטָּרָא לַחֵץ" . הייתי חייבת להשתמש בביטוי מהסוג שיעזור לך להבין שעברתי ממצב שנת צהריים נעימה למצב ריצה - על אוטומט.
התחלתי בריצה, ממלמלת לעצמי את המשימות שעלי לעשות. השבוע, מעבר למשימות הרגילות, אני נדרשת להפוך ולסובב את אשכולות הענבים פעמיים ביום כדי להאיץ את תהליך הייבוש שלהם לצימוקים.
אבל משהו מוזר קרה. תוך כדי ריצה לעבר הבית, ראיתי את כל הילדים רצים לכיוון ההפוך. הסתובבתי ומרחוק נראה עמוד אבק ענק מוזר מתקרב מצפון. לא הבנתי. בדרך כלל עמודי אבק הגיעו מאחד המדבריות במזרח או בדרום. המחשבה הראשונה שעברה בראשי הייתה שאצטרך לכסות את הענבים, המתייבשים לצימוקים, מהאבק. והמחשבה השנייה הפכה לצעקה: "זה הם! הם הגיעו סוף סוף!!" וברגע אחד הפכתי חזרה לילדה קטנה שחיה את הרגע כמו שרק ילדים יודעים.
עצרתי, סבתי על עקבותיי ורצתי, כמו כל הילדים צפונה, לקבל את פני האורחים.
ידעתי שאי עמידה במשימות היומיות שלי תהיה אסון וזה יסתיים רע.
הלילה, הפסוק: "דָּרַךְ קַשְׁתוֹ וַיַּצִּיבֵנִי כַּמַּטָּרָא לַחֵץ" יקבל משמעות כואבת ואומללה.
אבל הייתי מלאת שמחה.
זה אחד המקרים הנדירים שבו הדחקתי את ההשלכות של מעשיי ובאופן מודע חייתי את הרגע.
רצתי מהר.
אני לא יודעת להיות 'מאחור'.
יצר התחרות גבר ואני עקפתי את כל הילדים האחרים.
עמוד האבק היה קרוב יותר ויותר. רק גבעה אחת, אחרונה הפרידה ביני לבין האורחים, המקנה שלהם ובעיקר החברה שלי - הילדה המדהימה שלי משבט ראובן עם השמלה המוכתמת והחיוך המושלם.
התנשמתי בכבדות אך לא וויתרתי.
עליתי בריצה מטורפת על הגבעה האחרונה. עוד רגע אני אראה את הנסיכה שלי. הגעתי לשיא הגבעה… ומראה הזוי ולא צפוי נחשף בפניי.
תוהו ובוהו של אבק, דם, פניקה וצעקות. בְּלִילָה של כבשים פצועות, גברים צולעים-רצים, נערים צווחים במבט מפוחד רצו לכל הכיוונים וצעקו בהיסטריה:
"היבוסים עולים. היבוסים עולים עלינו."
גם עכשיו, כשאני נזכרת ברגע המטורף הזה, אני מאבדת את הנשימה.
אנא הרשי לי לעצור ולהסדיר את הנשימה שלי.
אני אנצל את הרגע הזה כדי להסביר לך מדוע הצעקה: 'היבוסים עולים עלינו' גורמת להיסטריה כל כך גדולה.
אז ככה,
כשהגענו אל הארץ, היינו אמורים לכבוש אותה, להוריש אותה ולהתנחל בה. חשוב שתזכרי את שלושת הביטויים הללו וגם בסדר הנכון. לכבוש להוריש ולהתנחל.
בתקופה שלי, כל מהדורת חדשות נפתחה ברשימה של מה כבשנו, מה הורשנו ואיפה התנחלנו. מובן?
אני לא בטוחה שהבנת ולכן, אני אעשה מאמץ נוסף להסביר מעט יותר.
הציווי הראשון היה לכבוש.
כיבוש אומר להילחם כמה שצריך כדי להכניע את האויב.
הציווי השני היה להוריש.
להוריש אומר להשמיד את כל מי שהיה שם כדי שלא יוותר מהם זכר וכדי שלא יקומו יורשים לקרקעות חוץ מאיתנו.
והציווי האחרון היה להתנחל - כלומר להתיישב.
להפריח את המקומות שכבשנו והורשנו על מנת לקבוע עובדות בשטח שלא יאפשרו לכל גורם אחר אפילו לדמיין שהוא יכול לבוא עלינו ולדרוש את הקרקע 'בחזרה'.
כל שבט קיבל מפה מפורטת ותאור מפורט של הנחלה שלו, העמים שהוא אמור להילחם בהם והערים שהוא צריך לכבוש, להוריש ולהנחיל. אלה שלוש מילים חשובות. אני אומר אותן שוב ושוב ושוב. זה מהותו של ספר שופטים שאני חלק ממנו:
לכבוש
להוריש
להנחיל.
אנחנו, שבט יהודה, עלינו ראשונה. כלומר אנחנו קיבלנו את המשימה הראשונה - כביטוי למנהיגות הטבעית שלנו. בני שבט יהודה נדרשו להפגין דוגמה אישית, לצאת לפעולה ומיד חיפשנו שיתופי פעולה.
שמעון הוא אח! אמיתי. השבט שלו קיבל את אזור באר-שבע ויחד ערכנו את הכיבושים שלנו בכל תחומי הנחלות שלנו כי שניים טובים מן האחד ודי הצלחנו בכיבושים.
מצפון לנחלה שלנו, גבלנו בנחלתו של שבט בנימין. אל תשאלי אותי למה, אבל ירושלים, נדל"ן יקר כבר בתקופה שלי, הובטחה לשני שבטים וחולקה לשניים בין שבט יהודה המנהיג, לשבט בנימין הקטן שהיה הצעיר שבאחים. במילים פשוטות 'ירושלים המחולקת' או 'ירושלים המאוחדת' זה לא רק עניין שלך. זה התחיל כבר אצלנו.
החלק הדרומי של ירושלים הוגדר באחריות שבט יהודה והחלק הצפוני אמור להיות בבעלות שבט בנימין. אף אחד לא אהב את הסידור הזה אבל זה מה שאמר לנו יהושע ואף אחד לא שאל חשב אפילו לערער על כך.
האם אנחנו, שבט יהודה, כבשנו את ירושלים? כמובן. כבשנו את כל כולה כמו גדולים. אבל איפה הייתה הבעיה? ירושלים הייתה רק עיר אחת. אנחנו היינו בתוך מסע כיבושים מטורף ומתמשך כדי לעמוד במשימות של כיבוש כל גבולות הנחלה שקיבלנו.
מצד שני, בנימין, שבט קטן, יודע מלחמה אך אליטיסטי וחצוף. אני תמיד אזכיר לך שהוא הבן היחידי שנולד בארץ הקודש. וכמו הרבה צברים אחרים - הוא לא רצה לשתף פעולה.
את שואלת למה? כי בכיבוש הארץ, די בעורמה, הגבעונים שחלשו על חצי המערבי של הנחלה המובטחת של שבט בנימין גרמו לבני ישראל להשבע כי לא ילחמו בהם.
הגבעונים שראו את עוצמת ישראל לאחר נפילת חומות יריחו וכיבוש העי באו בתואנה שהם מארץ רחוקה וביקשו שלום. בדיעבד הסתבר כי הם החתימו את בני ישראל על הסכם שלום - מעשה מרמה.
אני מרשה לעצמי לומר שאת יודעת על מה אני מדברת. שטחים תמורת שלום זה פטנט שהמציאו עוד בתקופת פיסת הקרקע המוקטנת של בנימין תחת הנהגתו של יהושע בן נון.
אחרי שכבר כבשנו את ירושלים והמשכנו במסע הכיבושים, התפקיד של שבט בנימין, שכבר איבד את החצי המערבי של נחלתו לגבעונים, היה להוריש את ירושלים ולהתנחל בה. אבל סדרי העדיפות שלו היו שונים.
תגידי לי, הסיפור הזה מוכר גם לך או שאני מדברת לעצמי?
המשמעות הייתה שכל הכיבוש שביצענו היה לשווא. כלומר, היבוסים חזרו לעיר ושלטו ביד רמה בנקודה הכי גבוהה והכי חשובה שבין יהודה לשומרון.
עוד רגע אני מסיימת אבל אני חייבת להסביר לך מדוע היבוסים רדפו אחרי הרועים ביום כזה חם?
בכל תקופת הבצורת, האמונה של היבוסים באל שלהם שנקרא 'בעל' רק גוברת, והמאמצים שלהם לרצות אותו הולכים וגדלים.
את שואלת למה? כי הוא היה 'אל הגשם' ומבחינת היבוסים רק ריצוי מוחלט של אל 'הבעל' היה יכול לעצור את הבצורת ולהשקות את השדות.
אך ככל שאל ה'בעל' לא נענה, כלומר הבצורת נמשכה, רף התחינות וקצב התפילות רק עלה והטקסים שהופקו היו מורכבים ומכובדים יותר.
בקיצור, למה ללכת סחור סחור? היבוסים היו צריכים לצוד(!) בני אדם כדי להביא אותם לגיא-בן-הינום ולהעלות אותם עולה לבעל כדי שהוא יתרצה ויתחיל "לעבוד" ולהוריד גשם.
היום, בדיוק כמו כל הילדים שברחו מהיבוסים לצידי, לא רציתי להיות זאת שעושה "טיול שנתי" לירושלים ולמצוא את עצמי נקשרת למזבח לקול הלמות התופים ונשרפת לכבוד מישהו שאני לא באמת מכירה… ולכן רצתי עוד יותר מהר.