האמון שלי

"מה אתה רוצה ממני?" שאלתי אותו בקול חרישי אך בטוח.
המאכלת הצמודה לגרונו עלתה וירדה יחד עם הנשימות החלושות של איש הלוי. החזקתי אותה בחוזקה באגרוף קפוץ.
הבעת פניו הסגירה את הפחד שלו.

הוא ענה או מילמל משהו, אך המחשבות שלי ריחפו למקום שבו התבוננתי במורכבות של המילה 'אמונה' ומערכת היחסים המיוחדת של 'אמונה' עם המושג 'אמון'.

חרב המונחת על צווארו של אדם, מגחיכה את התשובה שלו, תהה אשר תהה. החרב מעמידה את האדם במבחן בין הצורך לחוס על חייו אל מול תשוקתו העמוקה והחשובה ביותר שהיא מהות קיומו.
האדם, באמת ותמים, עשוי להאמין שהוא אומר את האמת, אבל החרב מעניקה לו אוצר מילים מוגבל במיוחד. החרב מייצגת סופיות שמביאה את האדם למקום שבו המילים נגמרות והמניעים עם המחירים הבלתי אפשריים מתקיימים.

הוא ניסה לזוז ורק אז הבין עד כמה השרשרת שאמורה לכבול אותי אוזקת בחוזקה כל איבר ואיבר בגופו הקטן.

"אמונה זה עניין מורכב." אמרתי כמו מדברת לעצמי ומיד גערתי במחשבותיי המרחפות ואמרתי שאני חייבת להתרכז. שאלתי אותו שוב:

"מה אתה רוצה ממני?"
אך הפעם הרחקתי מעט את המאכלת מהצוואר שלו כי הוא כבר הבין את הרעיון.

"אני רוצה שתהיי שלי. אני קניתי אותך בכסף רב. הגוף שלך הוא הרכוש שלי אבל אני רוצה את כולך. שתהיי שלי ורק שלי."

"זה לא יקרה." אמרתי. "אני אעדיף לאבד את נפשי."

"את לא תאבדי את נפשך." הוא אמר בקול בוטח כי את מקיימת את הציווי: "וְנִשְׁמַרְתֶּ֥ם מְאֹ֖ד לְנַפְשֹׁתֵיכֶ֑ם" והוא ציטט מתוך ספר לא מוכר ולא ידוע… דברים ד', טו'

הוא לא כסיל גמור. אמרתי לעצמי. מסתבר שהוא יודע כמה דברים בסיסיים… והוא גם יודע לצטט מתוך הספר המיוחד, ספר הברית שרבים לא באמת מכירים…

"ומה מונע ממני לשחוט אותך עכשיו?" אמרתי ביובש אך הופתעתי מהתשובה שלו.

"אולי את צריכה לעשות זאת. אבל אז את תעברי על הציווי הבסיסי: "לֹ֥֖א תִּֿרְצָ֖͏ֽח׃" וגם תמותי מצמא או רעב בעצמך תוך מספר ימים, ושוב לא תקיימי את הציווי החשוב: "וְנִשְׁמַרְתֶּ֥ם מְאֹ֖ד לְנַפְשֹׁתֵיכֶ֑ם."

"למה אתה עובד אלילים?" החלפתי נושא והחזרתי את המאכלת אל צווארו כאומרת: כרגע אני בוחנת את האיכויות והכנות של התשובות שלך והוא ענה באיטיות כמנסה להסביר את מורכבותו של העולם הגדול לאישה צעירה:

"אני איש לוי. אנחנו מוכרים לכם רק מה שאתם, בני ישראל, רוצים לקנות."

את מבינה מה הוא אמר??? הכל רייטינג.
הציבור רוצה תוכניות ריאליטי? נפיק לו ריאליטי והלאה תוכניות המקור.
שטחיות זו תכונה שעוברת בגנים מדור לדור כבר שלושת אלפים שנה.

"מה עושים עכשיו?" הוא שאל אותי.

"אני צריכה לחשוב." אמרתי. "אבל זה לא יכול להמשיך ככה."

"טוב…" הוא אמר, ושוב עצם את עיניו.

"יש לך ממון רב. מה אתה רוצה ממני?" ניערתי את השרשרת שהייתה כרוכה סביבו וכל גופו הצנום נרעד.

הבנתי שאני חייבת לגרום לו לשתף אותי במניע הכי עמוק שלו.
אני חייבת לגרום לו לחשוף בפני את התשוקה הייחודית לו, את ה'דבר' חסר המילים שהוא ייצוג הנסתר של צֶבֶר הפעולות שלו אל עבר האמונה הכי גדולה בחייו.
התשוקה הזאת תחשוף את היסוד לכל מעשיו בעבר ומן הסתם גם בעתיד.
ואם התשוקה היא אכן אותנטית, הוא יהיה מוכן לשלם עבורה כל מחיר.

"אני רוצה שתישארי כאן כי את אוצר בלום של תורה ומחשבת ישראל."

"למה?"

"בעולמם של הלוויים ידע זה כוח. אני רוצה שאת תהיי כאן לצידי. אני רוצה את הכוח הזה." הוא התוודה בפני.

"למה אתה רוצה את הכוח הזה?"

"כי אין לי את הידע שיש לך."

"אל תענה לי במשפטי שלילה. למה אתה רוצה את הכוח והידע הזה?"

"אני רוצה להנהיג את עם ישראל."

"למה אתה רוצה להנהיג את עם ישראל?"

"אני רוצה להיות מלך..."

אני השתדלתי לשמור על ארשת פנים קפואה ושאלתי אותו בשקט רב:
"מדוע אתה רוצה להיות מלך?"

"לא יודע.." הוא ענה.

ברגע הזה קרו שני דברים. הראשון, המחשבה שלי נדדה וריחפה לעולם שבו האיש הקטן והצנום הזה 'מנהיג את ישראל'. זה נראה לי הדבר הכי מגוחך שאפשר לדמיין אבל לא צחקתי כי הוא דיבר ברצינות גמורה:

"לא יודע…"

זו התשובה שחיכיתי לה.
התשוקה שלנו נמצאת במקום שבו המילים נגמרות ואין לנו את היכולת לספק הסברים הגיוניים-מילוליים.

נשמתי עמוקות, הצמדתי את המאכלת אל הצוואר שלו ודם החל ניגר.
התכופפתי אל האוזן הקרובה שלו ולחשתי בקול סמכותי ובטוח:
"יש לך שתי אפשרויות, או שאני שוחטת אותך או שאני עוקרת לך את הלשון."
והוא בלי לחשוב פעמיים ביקש שאשחט אותו במהירות כדי שהוא יסבול כמה שפחות.

את מבינה?
הוא לא היה מוכן לחיות חיים שבהם לא תהיה לו אפשרות לקיים את התשוקה שלו.
הוא הבין שאבדן הלשון יטיל בו מום שאין ממנו דרך חזרה. זה ימנע ממנו לדבר אל עם ישראל כמנהיג ומכאן שאין טעם לחייו כאדם אילם.

אני חושבת שזה איפשר לי לגלות מהי תשוקתו האמיתית, עד כמה היא חשובה לו ועל מה הוא מוכן להקריב את חייו. אך עדיין לא הייתי בטוחה אם מדובר בתשוקה או סתם דחף ואובססיה.

אני חייבת לומר לך משהו.
בעולם שלי, החיים שלנו היו קצרים ובעיקר מסוכנים.
ההכרה כי סכנת החיים הייתה יומיומית גרמה לנו להקדיש מחשבה עמוקה וזמן לבירור שאלת היסוד: "מה הייעוד שלנו."

בעולם שלך, אנשים רבים חיים חיים ארוכים, שלווים ושלמים, מבלי לדעת מהי התשוקה האמיתית הייחודית להם.
כל כך עצוב מה שפרסומות יכולות לעשות לבן אדם. (אני צוחקת בקול עכשיו.)

והתוצאה? החיים שלהם יהיו, קצרים או ארוכים אך בעיקר אפורים ומשעממים.
אל תכעסי על הציניות במחשבה הבאה שלי אבל ניתן לסכם (וסליחה על הזלזול) את הנוכחות של אנשים חסרי תשוקה על פני כדור הארץ כבצית מופרית שיצרה מבנה ביולוגי ששואף חמצן (O₂) ונושף פחמן דו-חמצני (CO₂) עד שנגמר.

אני מצטערת שאני 'חופרת' קצת, אבל אם את שואלת למה אני כותבת לך, הייתי אומרת שכל השיחה הזאת היא אך ורק בכדי לומר לך:

מיצאי את התשוקה שלך וחיי אותה עד הסוף!

בלי הנחות.
המחירים עלולים להיות גדולים וקשים מנשוא לך ואולי אף לסובבים אותך.
אבל הגיע הזמן שתשתוקקי.
הגיע הזמן שתראי את עצמך.

בעולמי, כמו בעולמך, מעטים זוכים להכיר ולהגדיר את התשוקה שלהם ומעטים עוד יותר זוכים לקיים אותה.

מהמעט שאני יודעת על העולם שלך, אני לְמֵדָה כי יש מי שמוכנים לשלם כסף רב לפסיכואנליטיקאי, להתחייב לטיפול שבועי שנמשך כשנתיים כדי לחקור את התשוקה הייחודית להם, אולם גם אז לא תמיד מוצאים את אותה תשוקה עמוקה ואם מוצאים אותה, במרבית המקרים, לא עושים איתה דבר. בזבוז של כסף וזמן רב.

מצד שני, סכין על הצוואר, או המקבילה לו, ירי בלתי פוסק מעל הראש שלך, יכול, תוך מספר שניות בודדות, לגרום לך לראות את העולם בבהירות שמעולם לא ראית ולגלות את תשוקת חייך.
כי האיום האמיתי על חייך מנקז את כל השנים, כל החינוך, כל ה'אמיתות' וכל חוויות חייך לרגע אחד, שבו את רואה את החיים קורים. ותאמיני לי, החיים קורים. הם פשוט קורים. איתך ובלעדיך.

… ובתוך כל הכאוס הזה, בקול דממה דקה, התשוקה שלך חושפת בפנייך 'מי את באמת'.

באותו הרגע את מבינה, שללא קיומה של התשוקה שלך, אין ערך לחייך. את יכולה להיות אשת-רוח באקדמיה נחשבת, או ברמנית אלמונית במסיבה נשכחת, אבל ברגע שגילית את תשוקת חייך האמיתית, כל מה שאת רוצה, זה לקיים אותה.

והחל מאותו הרגע, את לא תראי אף אחד ממטר וזה לא ישנה לך אם אבא שלך יתקשר אליך אלף פעמים ויתחנן שתברחי על חייך ותעזבי את הנובה כל עוד אפשר להתפנות… כי את תעמדי על חובתך לקיים את התשוקה שלך ברגע שפגשת אותה.
את יודעת ורק את יודעת כי התשוקה שלך נטולת מילים או הסברים הגיוניים.
את מקיימת את התשוקה שלך בבהירות רבה בידיעה כי היא מצעידה אותך באומץ אל עבר האמונה שלך. את אפילו לא משקיעה מאמץ בהערכה או חישוב המחיר שתשלמי ועוד יותר גרוע, את הכאב שתגרמי לסובבים אותך.

בבקשה אל תפסיקי להקשיב לי.
בהמשך תביני שזו המהות של הסיפור שלי.
כי אני קיימתי את התשוקה שלי.
אנחנו נחזור לזה בהמשך.

את עדיין מקשיבה?
כי הדבר האחרון שהוא אמר זה שהוא רוצה להיות מלך על ישראל ולהנהיג את השבטים ואני הבנתי שזו התשוקה העמוקה שלו כי אין לו יכולת להסביר אותה והוא היה מוכן לוותר על חייו למענה.

ואז אני אמרתי לו:
"אני לא יודעת עדיין אם למלוך על עם ישראל זו התשוקה העילאית או הדחף הגשמי שלך. עוד נגלה. אם זו התשוקה שלך אני אעזור לך לקיים אותה אך אני לא אתן לך לרתום את העגלה לפני החמורים. אם תהיה מלך בעתיד אולי יהיו לך פילגשים אבל אם יהיו לך פילגשים אני אדאג שלא תהיה מלך. הבנת?"

"מה?!" הוא אמר מופתע.

"מה לא הבנת?" שאלתי.
והוא השתתק

"ועוד דבר…" הוספתי ואמרתי
"ככל שזו היא תשוקתך, אני אעזור לך לקיים אותה בתנאי שאני אקיים את שלי".

"מה התשוקה שלך?" הוא שאל

"כרגע זה לא חשוב. אתה תגלה בהמשך." אמרתי.
למען האמת, באותו הרגע, עדיין לא ידעתי לדייק ולהצהיר מהי תשוקתי האמיתית. לא ידעתי עדיין לומר מהו הדבר שאני רוצה כל כך ש'אין לו מחיר' ובעיקר רציתי למנוע ממנו להסיט את נושא השיחה.

דבר אחד כן ידעתי, אני רוצה להעמיק את ידיעותי בתורת ישראל, אני רוצה למיין את מצוות ישראל בדרכים חכמות שלא חשבתי עליהן קודם. אני רוצה להבין לעומק את המשמעות של מצוות ישראל וגם… אני רוצה לחיות חיים מלאי משמעות.

"אני אעשה כל מה שתרצי."

…הוא קטע את מחשבותי ורק אז שמתי לב שהוא ישוב לצידי מפרק את האיזוק שעל רגלי.

"כל מה שאני רוצה הוא להיות מלך על ישראל."

"אני חושבת שמבנה נכון של המשפט אמור להיות הפוך." אמרתי נחרצות. "עם ישראל צריך לרצות אותך כמנהיג כדי שתמלוך עליהם."
"הרשי לי שלא להסכים איתך. ארבעים שנה של הליכה במדבר קופח לא עזרו להם להבין מה הם רוצים. עם ישראל, רובו ככולו, זקוק להנהגה שלי. לעדת ישראל אין מושג מה הם רוצים. עצם המחשבה על הנושא הזה מבלבלת אותם. כל פעם שהדיון 'מה אנחנו רוצים' מתחיל, עולים הטונים, המילים הופכות לצעקות ושיח חרשים לעבר מציאות שמפלגת אותם".

אולי הוא צודק. אני לא יודעת אבל נסי לדמיין את התמונה הבאה.
הוא ישוב לצידי. הרגליים שלו עדיין מלופפות בשרשרת הארוכה ואני מחזיקה את הסכין המונפת שיכולה בכל רגע לפלח את ליבו. הראש שלו נוטף דם. הוא מתנודד קלות ולא מודע לחומרת מצבו.

הוא הסתכל עלי מבט ארוך ונאנח.
כל הפרצוף שלו נמלא בחבורות שהתחילו להתנפח מהחבטות על המשקוף.
הניסיון שלי לימד אותי שעוד מעט האדרנלין יתפוגג בגופו והוא יתחיל לחוש בכאב.

ראיתי שהוא נאנק בכאב אבל הוא חזר ואמר שוב ושוב:

"אני אעשה כל מה שתבקשי."

ואני אמרתי:
"מה בסך הכל ביקשתי? להיות נאהבת."

ופרצתי בבכי קורע לב.

זהו. אני בכיתי כמו ילדה קטנה וגם הוא התחיל לבכות. אין לי מושג אם הוא בכה מכאב או כי אני ריגשתי אותו.
אף פעם לא שאלתי.

הוא עצר את דמעותיו ונראה כי הוא עושה מאמץ להבליג על הכאב שלו והתעסק בהסרת האזיק מהרגל שלי.
לא הבנתי איך הוא הצליח להסיר אותו.
טכנולוגית הברזל הזאת חדשנית ממש מסקרנת אותי אבל הבכי שלי והשבר הגדול שחשתי גברו על הסקרנות שלי. הייתי מוצפת. לא הייתי פנויה באותו הרגע להבין איך קסם הברזל עובד.

ובתוך כל הבכי הגדול ניסיתי לומר:

"אני לא אשמה".

געיתי בבכי הולך וגובר.

"למה זה קרה דווקא לי???" לא יכולה הייתי להפסיק לבכות.

הוא בקושי פתח את העיניים שלו.
כפי שזה נראה, שטפי הדם במצח והאף ייסגרו לו את העיניים למשך כמה ימים. החל ממחר הוא לא יוכל לזוז. הוא ממש התאמץ וחיפש איך להניח את היד שלו על כתפי... ואז ממש התרסקתי בבכי ואמרתי:

"כל מה שאני רוצה… הוא… להיות… אהובה." בכיתי את המילים.

"…ואל תחשוב שאני אישה שטחית."

"אני הבנתי את זה מהרגע הראשון שראיתי אותך. כשאהיה מלך, אני אוהב אותך יותר מכל." הוא ענה ברוך.
אני לא באמת הקשבתי לו ואמרתי:

"אני נאנסתי.
בבית שלי.
אלוהים העניש אותי ובנה מזבח גדול במקום בו איבדתי את בתוליי.
אני סומכת רק על עיזים
ואני פוחדת מאנשים.
אני לא אשמה. אני לא אשמה."

הוא שתק ואחרי רגע ארוך הוא אמר:

"את לא אשמה. את נאנסת על ידי חלאת אדם נאלח.
אלוהים לא בנה את המזבח, אנשים בנו אותו.
את מספיק חכמה להבין את זה."

ההמשך היה הרבה יותר מפתיע:

"אני בהחלט מבין מדוע את סומכת על עיזים יותר מאנשים. מצד אחד, אסור לך לוותר על התובנות שרכשת בימי חייך. העיזים הוכיחו שהן ראויות יותר מבני האדם.
מצד שני, אל תוותרי לעצמך ולכי עם ההחלטה שלך עד הסוף ונהגי כמנהג העיזים והריחי כל צמח לפני שתחליטי אם לאכול אותו או להתרחק ממנו."

הבכי שלי פסק והפך ליבבה מחזורית. המוח שלי ניסה לעבד את מה שהוא אמר.

הוא המשיך ואמר:
"החיים פשוטים.
אל תסבכי אותם כשלא צריך.
אבל הכי חשוב שתזכרי הוא שאני אמרתי לך שאת היית בסדר.
תתחילי מכאן. אני מאמין לך. את היית בסדר גמור".

סוף סוף אני מקבלת אישור שאני הייתי בסדר.
את לא מבינה את המשמעות העמוקה של זה.
כל נאנסת רוצה לשמוע קול אותנטי של אדם שיאמר לה: "אני מאמין לך."

זהו.
המשפט הפשוט הזה עם שלוש המילים הקצרות האלה מרסקות את ה'אני' האשם שלך לרסיסים וטוחנות את הקורבן שבך עד דק.
זה מפחיד כי זה 'מקום לא ידוע' שעלול להיות מצד אחד ללא המשך ומצד שני מעניק לך הזדמנות לבנות את הכל מחדש.

ושוב בכיתי.
אלוהים עדי, אני בכיתי כל כך חזק, שעל אף שהייתי ישובה לידו, נכנעתי לכוח המשיכה של כדור הארץ ונמרחתי על הרצפה.
אני לא הייתי ערה לקיומו של הסכין בידי ופצעתי את עצמי בטעות בצידי המותן שלי. לימים נתתי שם לצלקת הזאת. השם שלה הוא: 'אני מאמין לך. את היית בסדר'.

הוא התקרב אלי ואמר:

"עכשיו בואי נסיר את הקולר מהצוואר שלך."

הסתכלתי עליו ארוכות.

הפרצוף שלו היה ממש מרוסק ואמרתי:

"אל תסיר אותו. זה התכשיט הכי יפה שאי פעם קיבלתי."

הוא עשה מאמץ לחייך ואז ראיתי שפוצצתי לו את שתי השיניים הקדמיות והרגשתי קצת לא נעים.

"אני חושב שאני עומד להקיא…"

הוא אמר והתעלף בפעם השניה.

סבבתי סביב המיטה שלו ימים שלמים.
עשיתי ככל יכולתי למנוע זיהומים והוא לא הפסיק להקיא. הוא סבל מזעזוע מוח ואני ידעתי שהוא חייב לשמור על מנוחה מלאה ולא לזוז.

את מבינה על מה אני מדברת איתך?
אני הייתי לבדי בבקתה מוזנחת ועסקתי בפעולות הבסיסיות ביותר.
בראתי ויצרתי יש מאין תרופות להחלמה שלו. אני המצאתי את עצמי מחדש.
לרגע לא הפסקתי לרחף בדמיון שלי על מה שקרה ועל מה שיהיה.
אמרתי, דיברתי אליו ללא הפסקה. ביקשתי ממנו להתעורר - עולם המילים עוזר ברגעים שכאלה.
ראיתי אותו. לרגע לא הפסקתי להתבונן בו. בכל נשימה. הוא לא היה אדם יפה. הוא לא היה אדם מושך, אבל אילצתי את עצמי לתרגל את המסוגלות להבדיל בין יפה למתחשב, בין טוב ורע או אור וחושך.