השבועה שלי

"אני רוצה שתדע שנשבעתי להטיל בך מום."
אמרתי לו כשפתח את עיניו בפעם הראשונה.

"אני חושב שהצלחת." הוא ענה בקושי רב.

"אני מתכוונת ברצינות."

נעתי באי נוחות על שהבאתי על עצמי שבועה שכזו.

"מוֹצָ֥א שְׂפָתֶ֖יךָ תִּשְׁמֹ֣ר וְעָשִׂ֑יתָ" הוא ציטט מהכתובים ואני מיד הבנתי שהוא לא זוכר את המשך השיר…

"אני מצטערת." אמרתי בלחש.

"האם התחייבת על מועד בו תקיימי את השבועה?"

"לא…" אמרתי

"אז תעשי את זה רק כשתמצאי שזה נכון להיעשות."

הופתעתי מהפתרון הפשוט שהוא הציע.

כל כך הרבה זמן שהוא היה בין חיים ומוות.
אני עשיתי ככל יכולתי לטפל בו.
התבוננתי בו ארוכות.

הוא הצליב מבטו עם מבטי.
הבעת הפנים שלי הסגירה משהו שהביך אותו.
האם אני חשה משהו לאיש הזה?
למה אף אחד לא מסביר לי מה אני אמורה להרגיש?

הוא נשם בכבדות וכאילו העביר נושא.
הביט אל עבר התקרה הרקובה של הבקתה, נשא ידיו וניסה לשיר:

"כִּ֛י שֵׁ֥ם יְהֹוָ֖ה אֶקְרָ֑א הָב֥וּ גֹ֖דֶל לֵאלֹהֵֽינוּ" שיר קאנוני מתוך ספר דברים פרק ל'ב.
הוא לא יכול היה להמשיך. גופו כאב.

הוא החזיר מבטו אלי, התבונן בי ועיניו כאילו אמרו: 'המשיכי מכאן'.

אני חייבת להסביר לך משהו.
בתקופה שלנו, המשפט: 'כִּ֛י שֵׁ֥ם יְהֹוָ֖ה אֶקְרָ֑א הָב֥וּ גֹ֖דֶל לֵאלֹהֵֽינוּ' היה משפט פתיחה שהכוהנים והלוויים היו שרים לפני שפצחו בדבר תורה.

עם ישראל היה מצטרף אליהם ועונה:
גָּ֘ד֤וֹל יְהֹוָ֣ה וּמְהֻלָּ֣ל מְאֹ֑ד וְ֝לִגְדֻלָּת֗וֹ אֵ֣ין חֵֽקֶר׃

ואז הכהן היה קורא בתורתינו הקדושה או שר פרק מתוך התורה שבעל-פה או שניהם, תלוי כמה כריזמה הייתה לכהן, וכמה סבלנות הייתה לבני הקהילה.

לראשונה, קיבלתי אישור לכך שאני יכולה וראויה לשיר.
בקול רם,
לא בהיחבא
או מאחורי קבר רחל.

אני זוכרת את הרגע הזה כאילו היה אתמול.
הייתי ישובה בתוך הבקתה המוזנחת. קורי עכביש קישטו את קורות הבית. הסדקים הבולטים התחרו בכתמי העובש והעידו על תחזוקה אומללה במשך שנים רבות.

כחכחתי בגרוני והסדרתי את הנשימה שלי.
הוא ציפה שאני אענה לו כמו מנהג עם ישראל שעומד לפני הלוויים והכוהנים בניגון מרצה והמתחסד:
גָּ֘ד֤וֹל יְהֹוָ֣ה וּמְהֻלָּ֣ל מְאֹ֑ד וְ֝לִגְדֻלָּת֗וֹ אֵ֣ין חֵֽקֶר׃

אבל אני בחרתי לעשות את הדבר הנועז והלא צפוי הבא:
אני בחרתי לשיר את השיר הקאנוני הזה ממש ממש מהתחלה.
וזה נשמע בערך ככה:

הַאֲזִ֥ינוּ הַשָּׁמַ֖יִם וַאֲדַבֵּ֑רָה  וְתִשְׁמַ֥ע הָאָ֖רֶץ אִמְרֵי־פִֽי׃

דמייני את משה רבנו הדגול, אחרי 40 שנה של מסע במדבר, עם אותם סנדלים ואין סוף יבלות ברגלים עומד בגיל כל כך מבוגר, נשען על המקל הידוע שלו בערבות מואב. משה רבינו כבר הפנים את העובדה שהוא לא יוכל להיכנס לארץ הקודש. הוא ראה את הארץ האהובה מרחוק ובקול שבור ועיניים דומעות, הוא קרא לשמים ולארץ להקשיב לו.
כל עם ישראל נעמד מולו, בדמעות ובכי עצור, כולם ללא יוצא מן הכלל, הרגישו את כאבו של המנהיג שסבל כל הזמן את השטויות(!) שלהם. הם הבינו שהוא נאלץ להקשיב לטענות האומללות שלהם עדיין עשה ככל יכולתו להיענות לבקשות שלהם. הוא נאלץ להתמודד על בסיס יום יומי עם הרעיונות האוויליים שלהם ועדיין לשמר בעקביות מנהיגות עיקשת ולעשות את מה שמנהיג אמור לעשות.
רק במעמד זה הם הבינו, שמשה היה מי שעמד ביניהם לבין אומות העולם, רק הוא היה יכול לאיתני הטבע. הוא היה מי שעזר להם להתמודד עם עמלק, להתמודד עם המגיפה, תמך בהם במשברי אמונה… ובעיקר נלחם עבורם וייצג אותם נאמנה בפני הקדוש ברוך הוא...

יַעֲרֹ֤ף כַּמָּטָר֙ לִקְחִ֔י  תִּזַּ֥ל כַּטַּ֖ל אִמְרָתִ֑י

יונתן בן עוזיאל יכתוב בעוד 1200 שנים בפרשנות המרהיבה שלו לפסוק הראשון בספר שיר השירים, את רשימת השירים 'עשרת הגדולים' ואז תגלי שהוא הגדיר כבר אז ששירת האזינו היא ב TOP 10 של השירים שאי פעם נכתבו בעולם.

ובהקשר של פסוק זה, 2300 שנים אחר-כך, רש"י יתרגש ויזיל דמעה כשהוא יכתוב בדיו רטובה על קלף יקר שהפסוק הזה, הוא מהות קיומנו, כי הוא מקפל בתוכו את המהות של העם היהודי: התורה לישראל היא החמצן, מים וחיים לכל העולם.
את קולטת כמה אחריות יש לנו? ובמילים של רש"י: זוֹ הִיא הָעֵדוּת שֶׁתָּעִידוּ — שֶׁאֲנִי אוֹמֵר בִּפְנֵיכֶם תּוֹרָה שֶׁנָּתַתִּי לְיִשְׂרָאֵל שֶׁהִיא חַיִּים לָעוֹלָם כְּמָטָר זֶה שֶׁהוּא חַיִּים לָעוֹלָם…"

כִּשְׂעִירִ֣ם עֲלֵי־דֶ֔שֶׁא  וְכִרְבִיבִ֖ים עֲלֵי־עֵֽשֶׂב׃

נשאתי מבטי אל על, הבקתה שלי הפכה לרגע ארוך לבית קסום, שנלקח מסיפורי אגדה. הקירות הבהיקו, כלי המטבח ברקו. ככה אמור להיראות בית חם שמגדל משפחה אוהבת. אני רוצה להיות פה.

כִּ֛י שֵׁ֥ם יְהֹוָ֖ה אֶקְרָ֑א  הָב֥וּ גֹ֖דֶל לֵאלֹהֵֽינוּ׃

איש הלוי התיישב. הוא היה נפעם ונרגש כאחד.
כאבו פרח ונעלם.
הוא היה דרוך וקשוב לכל הברה ולכל סלסול של טעמי המקרא.

הַצּוּר֙ תָּמִ֣ים פׇּֽעֳל֔וֹ  כִּ֥י כׇל־דְּרָכָ֖יו מִשְׁפָּ֑ט

אין יום שאני לא חושבת על המשפט הזה.
'הצור תמים פועלו' הוא משפט מיוחד. אני מבינה אותו כחוק בסיסי ופשוט שכל אחד חייב לאמץ בחיים האלה: 'שום דבר לא אישי'.
המפרשים נזהרו ולא מיהרו לקשור את 'הצור שפעולתו תמימה' לאותה מכה אומללה שמשה הכה בסלע. אני חושבת מעט שונה. עבורי זה פחות משנה אם הצור הוא ייצוג של הסלע המדובר שמשה היכה עליו או ייצוג של כוח עילאי אלוהי. בשני המקרים, האל שלנו פועל מכוח של אמת, צדק ומשפט.
לכן, כשהמשפט הוא מכוח הצדק בחיפוש האמת. כלומר - שום דבר לא אישי.
אני מנסה לומר: קחי אחריות. טעית? שילמת. ולא משנה אם מדובר באישה צעירה או מנהיג רם מעלה כמו משה רבינו.

אֵ֤ל אֱמוּנָה֙ וְאֵ֣ין עָ֔וֶל  צַדִּ֥יק וְיָשָׁ֖ר הֽוּא׃

הישרתי את מבטי אל איש הלוי ושרשרת הצוואר שלי השמיעה צליל נעים.

שִׁחֵ֥ת ל֛וֹ לֹ֖א בָּנָ֣יו מוּמָ֑ם  דּ֥וֹר עִקֵּ֖שׁ וּפְתַלְתֹּֽל׃

המבט היוקד שלי הבהיר לו שאני מדברת עליו ושכמותו.
במשפט הבא הגברתי את קולי:

הַלְיְהֹוָה֙[ תִּגְמְלוּ־זֹ֔את  עַ֥ם נָבָ֖ל וְלֹ֣א חָכָ֑ם

..והוא השפיל את מבטו. נכלם ומבויש.
ואז, סיימתי כמעט בלחש, תחינה:

הֲלוֹא־הוּא֙ אָבִ֣יךָ קָּנֶ֔ךָ  ה֥וּא עָשְׂךָ֖ וַֽיְכֹנְנֶֽךָ׃

חתיכת אפס. איך אתה? איש לוי!!! מי שאמור לייצג את אלוהים בפני העם לא מבין דבר כל כך בסיסי? שאלתי את עצמי.
אני התיישבתי לידו והוא התחיל לבכות חרישית והמשפט הבא שיצא לו מהפה היה:

"את כמו משה… דברים שרואים משם לא רואים מכאן…"

נו באמת, אמרתי לעצמי והמחשבה שאני, ממש בקרוב, אקיים את השבועה שלי וארסק אותו באבנים נראתה פתאום הגיונית.

"הדרך שבה את שרה שאבה אותי אל תוך המילים. אני מודה שזו הפעם ראשונה שבאמת הקשבתי למשמעות העמוקה שלהם."

"באמת תודה רבה." אמרתי בציניות והוספתי "...אני חשבתי ש'הבנת משמעות' של מילים היא מהות קיומו של שבט לוי. לא כך?"

זהו.
אני חייכתי לעצמי ושאלתי אותו אם הוא רוצה שאביא לו לאכול או לשתות משהו.