אני רכובה על חמור בדרך לשום מקום ואני מתנצלת בפניך שאת נדרשת ללכת בעקבותי ולהיגרר אל תוך מחשבותי.
אני מבטיחה לך שאם תמשיכי להקשיב לי, עוד נחזור לערך העצמי שלי ועוד נחזור למערכת היחסים שלי עם אבא שבשמים והאבא האמיתי שלי.
כרגע, אני על החמור, רוכבת אחרי האדון שלי וסרה למרותו.
בכל פעם שעצרנו למנוחה הוא ביקש לשתות מנאד המים שלי.
ההרגשה שהייתה לי הייתה זהה בדיוק למה שאת מרגישה שהדייט שלך נזכר ששכח את הארנק בבית.
אני חייבת שתתרכזי כרגע.
לא משנה מה יספרו לך בהמשך, לא משנה מה יכתבו כל האנשים החכמים שיופיעו בהמשך ההיסטוריה היהודית. הם יכתבו עשרות פרשנויות על הסיפור שלי או יתפלפלו וינסו להסביר את מערכת היחסים שלי עם האדון שלי.
אני מבקשת שתזכרי את שלוש העובדות הבאות:
הראשונה: הוא תמיד חשק בי. הוא תמיד רצה אותי להיות לו לאישה.
השניה: הוא ידע שבלעדיי אין לו זכות קיום. לא בכדי, המקרא בחר להציג אותו בספר שופטים ללא ציון של שמו האמיתי. הוא נולד, התנהג כאיש חסר שם. איש הלוי.
והשלישית והכי חשובה: אני מעולם מעולם מעולם לא הבעתי את הסכמתי להינשא לו.
בבקשה, אל תשכחי את זה.
אולי זה נשמע לך כפרט 'לא חשוב' אבל זה תמציתו של הסיפור שלי וההחלטה הזו היא הבסיס למהות קיומי. הפילגש בגבעה.
ממשיכים?
מי שמורגל ברכיבה על חמורים יאמר לך שלעיתים זה מעייף יותר מצעידה רגלית לבד. זאת הייתה ההרגשה הכללית שלי ביחס לכל החמורים בחיי.
לפתע הוא נעצר ואמר לי להמתין לו ישובה מתחת לעץ זית זקן.
ליתר ביטחון הוא לקח ממני את החמור יחד עם נאד המים וביקש ממני להשיל את נעליי.
חייכתי לעצמי.
עוד רגע אני בורחת לו.
הוא לא באמת הכיר אותי ולא ידע שאני למדתי להיות ילדת-טבע שמסוגלת להסתדר נהדר בלי חמור, בלי מים ובלי ערדליים.
התכופפתי בהכנעה כדי להסיר את נעליי ולמסור לו אותם.
אבל, ברגע שהתכופפתי, הוא הפתיע אותי, תלש את כיסוי ראשי ופרע את שערי.
לא הספקתי לעבד את האירוע והוא בלל לתוך שיער ראשי חופן ענקי של חול, אבנים, עלים וזרדים יבשים.
הייתי בהלם.
בשפה שלך?
הוא לקח לי את המפתחות של האוטו ושם עליי אזיקים אלקטרוניים וגם שרשרת ומנעול שקשרו אותי לעץ.
למה?
כי הייתי יחפה, ללא מים וללא החמור. אבל הכי גרוע, לא היה לי כיסוי ראש ושערי היה פרוע - שזה הסימן הכי בולט כי אני אישה שננטשה.
לו הייתי מנסה לברוח ככה, כל אדם היה רואה בי אישה עזובה והיה יכול לצוד אותי ולעשות בי כרצונו.
אמנם, היה ציווי מקראי ברור שהיה אמור לשמור על אלמנות ויתומים: "כׇּל־אַלְמָנָ֥ה וְיָת֖וֹם לֹ֥א תְעַנּֽוּן׃" שנאמר כבר בספר שמות כ"ב כ"א.
הציווי הזה נוצר כי בעולם שבו מרבית האנשים עשו בדיוק ההיפך ומרבית הנשים והילדים האלה התקשו לשרוד ואחרי שנתפסו - פשוט נעלמו.
את כבר יודעת שהיו לנו למעלה משש מאות מצוות עשה ואל תעשה. ואת כבר מבינה שאני זוכרת את כולן בעל-פה ומסוגלת למיין אותן בזיכרון שלי במגוון דרכים.
כעת, אני מבקשת ממך לזכור את הציווי שכרגע דיברנו עליו: כׇּל־אַלְמָנָ֥ה וְיָת֖וֹם לֹ֥א תְעַנּֽוּן. למה? אני גיליתי שהוא אחד מתוך שבעה ציוויים שאין להם אח ורע.
זה היה ציווי חריג. אני מקווה שנמצא זמן לדבר עליו אבל כרגע אני די בהלם.
אני בלי חמור. בלי נעלים, בלי מים ובעיקר בלי כיסוי ראש עם שיער פרוע מלא חול, ואניצים לרוב. הם מציקים ומגרדים יחד עם קוצים נוראיים שמסגירים את היותי אישה עזובה - מטרה נוחה.
אני לא מנסה להקליל את השיחה, אבל בעולם שלך יש כמה מוצרים כמו שמפו, מרכך ומסיכה לשיער, שלו היו ברשותי - היו פחות מלחמות בתקופתי.
אני לא מנסה להצחיק אותך, אלא רק לבקש ממך להעריך את הדברים הקטנים האלה - כי הם ממש לא קטנים.
הוא ראה את המבט המופתע שלי ואמר בקולו הרך:
"אני לא רוצה שתעשי טעות ותברחי."
הוא הצביע על הגבעה הקרובה ואמר:
"אני הולך לשם." והצביע על הגבעה עליה עמדה בקתה רעועה וקטנה.
ואז, הוא לקח… רגע. זה היה רגע שהפתיע אותי עוד יותר.. אני חייבת לכתוב לך את המשפט הבא כמו שצריך… כי זה היה מטורף!!
נסי לעקוב אחרי:
"וַיִּקַּח אֶת הַמַּאֲכֶלֶת אֲשֶׁר לוֹ, הֶחֱגוּרָה מִתַּחַת לְמַדָּיו עַל יֶרֶךְ שְׂמֹאלוֹ, וַיִּקְרַע אֶת חֶמֶת הַמַּיִם אֲשֶׁר לוֹ, וַיִּפְּלוּ כָּל מַטְבְּעוֹת הַזָּהָב אַרְצָה." המשפט הזה לא מהמקרא.
אני המצאתי אותו וכשיהיה לי זמן אני גם אכתוב עליו שיר.
איש הלוי הזה היה כל כך עשיר ואני לא הפסקתי לצחוק.
אבא שלי חשב שהוא הותיר לו את כל נכסיו ולא הבין עד כמה הוא טעה. וכבר עלה לי רעיון לפזמון שבו אבא לא מבין עד כמה הוא יצא כסיל.
תחושה מוזרה.
עד לרגע זה, מעולם לא שמחתי שאבא שלי הפסיד.
האם זו נקמה או סתם מרד נעורים?
אני לא יודעת.
איש הלוי לקח את שק מטבעות הזהב איתו ועלה אל הבקתה. בעוד מספר דקות היא תהיה שלנו.
איש הלוי לא הסגיר את היותו לוי והבעלים הקודם, איש עייף ושחוק, יצא בחופזה עם מטלטליו, אשתו וילדיו ועשה הכל כדי לברוח משם במהירות שיא.
הוא נהג בבלבול והקרין מצוקה. הוא האיץ באשתו וילדו כאילו חשב שעוד רגע קט, איש הלוי יתחרט והוא יאבד את עסקת חייו.
תביני, לאיש הלוי היו מטבעות זהב שאיתן הוא יכול היה לקנות חצי מכל הר אפרים. אבל הוא הסתפק בבקתה צדדית ומוזנחת בשיפולי ההר.
זה היה קצת מוזר, כי בדרך כלל, אנשי שבט לוי התקיימו ממעשרות של כ 10% והיו נדרשים להעביר לאלוהים אחוז אחד. הם גם קיבלו נחלות, בהשאלה, בתחומי כל שבט ושבט. הייעוד של בני לוי היה ברור לכל עם ישראל. הצפייה מבני לוי הייתה אם כך, שהם יתיישבו במרכזים הקהילתיים ו"ירביצו תורה" בבני השבט. ולכן, הגיוני היה שהם יתמקמו בקרבת הדרכים הראשיות והיכן שהתכונה רבה ופעילות מסחרית ערה התנהלה.
מדוע?
מעשר היה מס שאנשים 'שכחו' לפעמים להפריש וככל שהלוי היה נוכח בחייהם הקהילתיים ובמרכזים המסחריים, אנשים 'שכחו פחות'.
נגישות - זה לא רק מושג מאתרי אינטרנט, זו גם טכניקה בגביית מיסים. בעולמי כמו גם בעולמך.
אבל איש הלוי בחר במכוון להתקמם בשוליים הנסתרים של הר אפרים באיזור שהגישה אליו הייתה מעט קשה.
לאחר שהבעלים של הנחלה ארז את מטלטליו המעטים והאיץ בבני ביתו להיעלם מהשטח קרא לו איש הלוי.
מבט מיואש של 'ידעתי שזה לא אמיתי' עלה על פניו של האיש העייף והשחוק. הוא, אשתו וילדיו עצרו הכל וחיכו למוצא פיו של איש הלוי.
"אוֹסִיף לְךָ מַטְבֵּעַ זָהָב אֶחָד אִם תֹּאמַר לְכָל אֲשֶׁר יִקָּרֶה בְּדַרְכְּךָ כִּי פָגַעְתָּ בְּמַלְאָךְ שֶׁדָּאַג לְכָל מַחְסוֹרֶךָ."
האיש העייף והשחוק ירד לאיטו מחמורו ונעמד מול ה'מלאך' ואמר לו:
"אתה לא מלאך אבל אני מבטיח לך שאומר כי דאגת לכל מחסורי."
"יש צדיק אחד בסדום." אמרתי לעצמי והתפללתי שאשתו של האיש העייף לא תעשה טעות ותסתכל לאחור.
זהו. אני עייפה. אני רצוצה ואני זקוקה ליציבות.
לא ידעתי את נפשי ופתאום הבנתי עד כמה אני מתגעגעת לעדר ולגדרה שלי.
למחרת, הופיעו, משום מקום, שני אנשים רכובים על מרכבה ושני חמורים. הם דיברו בניהם בשפה שלא הבנתי. לאחר דין ודברים קצר הם פרקו ציוד מוזר וכבד ממרכבת הברזל שלהם.
מעולם לא ראיתי חרשי ברזל בעבודתם. כל אחד מחרשי הברזל נשא מקבת גדולה- שמעולם לא ראיתי כמותה ולשניהם היו חרבות ברזל התחובות על חגורת מכנסם.
רעש השיקשוק של המתכות השונות והציוד שלהם היה מוזר ומיוחד. מעולם לא שמעתי ברזל משקשק וניתז בברזל אחר.
את חייבת להבין נפחות ועיבוד ברזל היו שיא הטכנולוגיה בתקופתי. החרשים הקפידו לשמור את סודות הנפחות ברזל לעצמם והקפידו שלא לשתף את המקצוע עם זרים.
בני השבטים של עם ישראל נחשבו לזרים ולכן, מרבית כלי העבודה שלנו היו מגולפים בעץ, אבן, סגסוגת של נחושת וארד (ברונזה) ועצמות של בעלי חיים.
במשך יום שלם, הם יצרו מבנה אבן קטנטן, הלעיטו אותו בפחמי עץ והפכו אותו לכבשן אש בוערת. בעולם שלי, ברגע שהאש מבוערת, מפסיקים ללבות אותה.
אולם הם נעזרו במפוח מיוחד שהפך את צבע הלהבה המוכרת הכתומה לאדומה-כחולה ובהמשך אף ללבנה. איזה עולם מוזר. לא ידעתי שאש יכולה לדבר עם התנועות של המפוח בצבעים שונים של להבה.
איש הלוי עמד לידם ונתן הוראות אבל הם לא באמת הקשיבו לו.
פישפשתי בזכרונותיי וכל מה שידעתי עליו שהוא הגיע אלינו מגוש דן לאחר שהיה בין האחרונים לעזוב.
הוא הגיע חסר-כל. הוא נראה עלוב ואבוד ועשה רושם שהוא זינב בבני שבט דן במסעם צפונה לנחלה החדשה בשוליים הצפונים של ארץ ישראל.
הייתכן שאיש הלוי התחכך באנשי פלשת ולמד את סודותיהם בעיבוד ברזל?
איש הלוי עמד ביני לבין החרשים וכל מה ששמעתי היה מחזור אינסופי של הלמות הפטישים על סדן וקולות שירה.
שלושה ימים שלמים של רעש המפוחים והלמות הפטישים.
גוש מתכת שחור הוכנס לכבשן הבוער ויצא ממנו בצבע אדום שמעולם לא ראיתי קודם לאחר כמה דקות ארוכות של שקט ואש רושפת. ואז, שוב הלמות הפטישים וקולות שירה הכאיבו ועיצבו מחדש את גוש המתכת והצבע שלו אט אט חזר להיות שחור. שוב ושוב.
אני התעניינתי בשירה שלהם אבל היא הייתה בשפה שלא הבנתי.
איש הלוי קרא לי ונעמדתי ליד פתח הבקתה החרבה. החום של הכבשן היה בלתי נסבל והלמות הפטישים צרמו.
העיניים שלי התמקדו בנקודת המפגש בין מה שיקרא בעתיד "פטיש לסדן". מעולם לא ראיתי ברזל בצבע לוהט של אדום-לבן. מעטים המקרים בחיי שנחשפתי לתכשיט או כלי ברזל. וזו פעם ראשונה שראיתי איך גוש עפר שחור הופך לאבן ברזל ופעם ראשונה בה ראיתי איך אבן הברזל נכנעת להלמות הפטישים ומשנה את צורתה ותבניתה. מהפנט.
בין לבין הם היו משליכים את עבודתם לתוך כד מים קרים שרתחו וסערו ברגע שגוש המתכת שינה את צבעם הצלול לצבע אפרפר ומוזר.
הייתי כל כך מרוכזת בהלמות הפטיש שלא שמתי לב לכך
פלטתי צווחה של כאב ואולי יותר בהלה.
שניהם השליכו אותי במיומנות רבה אל הקרקע כשפניי כבושות בתוך חול ואבנים, לא יכולתי לנשום. אחד התיישב עליי והשני אחז ברגלי ואז השלישי החל להלום בפטיש ברצועת ברזל סביב קרסול שמאל שלי. המכות עברו בכאב רב מעצם השוקה לעצם הירך, מרעידות את עצם האגן והופכות לסבל בלתי אפשרי בעצם הזנב ועולות מעלה במהירות אימים אל עצם העצה. כל חבטה הורגשה בכל חוליה מהחוליות המותניות אל חוליות החזה ומשם עלו בזרם חד לחוליות הצוואר והאטלס - החוליה הראשונה בעמוד השדרה הצווארי עד שהגיעו אל עצם העורף שמחוברת לגולגולת - ואז המוח שלי 'שמע' כל חבטה שלוש פעמים: דרך העצמות, דרך האזניים ודרך מערכת העצבים הקורסת שלי. יש לזה שם -כאב נורא.
מכה. ועוד מכה. וכל מכה כאבה עוד יותר. הכאב היה מהול בפחד. אני ידעתי שאם אצליח לזוז הוא עלול להחטיא ולרסק לי את הרגל.
לא נשמתי.
ברגע זה הפנמתי שאני רק אובייקט חסר שם בעולמם של גברים.
הבנתי שאני-שלי הוא בסך הכל סכום אברי המתפקדים וכולם יחד חסרי כל משמעות. זה הרגע שבו ידעתי שאני פילגש מהסוג הנחות ביותר.
לא וויתרתי. יש דבר אחד שהם לא יקחו ממני. את החירות לחשוב ואת היכולת לשיר. הכרחתי את התודעה שלי להתקיים והדבר היחיד שהתודעה שלי הפיקה היה - נקמה. ואני נשבעתי בליבי שאני אנקום את הרגע האומלל הזה אך עדיין לא ידעתי איך.
הם הפכו אותי על הגב. לא התנגדתי. המחשבות שלי הלכו וריחפו למקום אחר. הוא יכול לאזוק את הרגליים שלי אמרתי לעצמי.
הוא יכול למנוע ממני לברוח, אבל אני לא אתן לו לכלוא את החירות שלי, וחיוך עלה על פני. אני עצמתי את עיני כי לא רציתי לוותר על מחשבותי.
כעת הם כרכו סביב צווארי רצועת ברזל שאליה הייתה מחוברת טבעת עגולה וקטנה. האם הרגשתי כמו בהמה המובלת לשחיטה? כן ולא.
כן, כי זה נראה ככה - אמרו המחשבות המרחפות שלי
ולא, כי אני אשחט אותו לפני שהוא ישחט אותי.
הפרצוף של אחד החרשים היה מעל הפנים שלי, מסתיר את השמש. הוא פנה אלי ודיבר בתקיפות בשפה שלא הבנתי.
איש הלוי תרגם אותו ואמר. כל הכבוד שהצלחת לא לזוז והצלת את הרגל שלך. כעת, אם תזוזי, מכות הפטיש ירסקו לך את הגולגולת. אל תזוזי.
הבחור השמן מבין השניים התיישב עלי והצמיד את כתפי לקרקע. איש הלוי אחז בגולגולת שלי והשלישי החל לרקוע את הקולר שכרך לצווארי.
אני חושבת שזה היה רגע מכונן עבורי. כי פתאום הבנתי את הביטוי "וְכׇל־הָעָם֩ רֹאִ֨ים אֶת־הַקּוֹלֹ֜ת."
מיותר לציין שלא שמעתי כלום באוזן שמאל במשך כמה ימים אחרי האירוע הזה.
אני אמה. אני פילגש. אני בהמה. אבל הקפדתי לשמור על נפשי. התמקדתי והתרכזתי במחשבותי והייתי עסוקה בלרחף מחוץ לאירוע הזה ולתכנן את הנקמה שלי. המחשבה המרחפת הראשונה שעלתה בראשי עסקה באפשרות שאני אתגנב בלילה ואחנוק אותו בדיוק כמו שהקולר הזה כרוך סביב צווארי וחייכתי לעצמי.
הלמות הפטיש גרמו לי לעצום את עיניי בחוזקה. הכאב המתפשט בגופי התחרה בייסורים שהעלבון והבושה מילאו אותי.
אמא שלי לא התנגדה שאני אתגורר בגדרה. אמא הסכימה שאני אחיה כמו בהמה.
כעת אני הופכת להיות אחת כזאת.
אני יודעת שעבדות היא תפיסת מציאות.
...מכת פטיש נוספת.
"אני יודעת שעבד או אמה זו דרך חיים.
כל מכת פטיש אומרת זאת.
ברגע שעבד או אמה מקבלים על עצמם את התפקיד, הוא הופך להיות מהות חייהם והסיכוי שהם יצליחו או ירצו לשוב לחיי דרור כל כך קטן עד אפסי.
אבל אני דיברתי לעצמי ואמרתי שוב ושוב במחשבותיי שאני לא אתן לו לסמן אותי כבהמה שלו. הוא יכול לכלוא את רגלי. הוא יכול לקשור את צווארי - הוא לעולם לא יצליח לשעבד את נפשי.
…עוד מכת פטיש.
אני נשבעתי שמרגע זה,
אני לא אתן למחשבה הזאת להגדיר אותי ושוב, לא ויתרתי לעצמי ו'יצאתי' לריחוף נוסף במחשבות ואמרתי לעצמי שאני לא אחנוק אותו. זה מתחשב מדי. אני אשחט אותו עם המאכלת המהודרת שלו כי "...אֵין מִיתָה מְנֻוֶּלֶת מִזּוֹ".
מאכלת שהוא כל כך גאה בה. היא הייתה עשויה בדיל ונחושת והקישוטים שעליה היו מרשימים יותר מהיכולת שלה לחתוך או לדקור.
מכה נוספת. המכה סטתה מעט הצידה. הכאב היה בלתי אפשרי. צווחה עלתה ממעמקי הסרעפת שלי אבל שפתי הקפוצות לא נתנו לה לצאת. הם לא יהנו מהכאב שלי. אני לא אעניק להם את הסיפוק הזה ואני לא אאפשר לכאב להפריע לריחוף המחשבות שלי.
איש הלוי השתמש במאכלת המיסטית שלו בטקסים האליליים. הוא השמש בה לעקירת הלבבות והכבדים של הקורבנות ששמר לעצמו ואכל בהיחבא.
"המאכלת שבה הוא פרע את האימורין ושוב חייכתי לעצמי.
…והפטיש הכה שוב. האוזן שלי איבדה את קשר עם המציאות.
המשכתי לרחף מחוץ לגופי הכלוא. רק רגע… אמרתי לעצמי… אני לא אשחט אותו. אני אשרוף אותו במיטתו. מתוכו החוצה. והחיוך שלי הפך לצחוק מתגלגל.
...והפטיש הכה שוב ושוב בעצבנות.
הצחוק המתגלגל התחלף במחשבה רצחנית. חנק, הרג, שריפה. אלה מידות טובות מדי לאדם המרושע הזה. אני אסקול אותו באבנים. זהו. השבועה התחילה להתגבש. אני לא יודעת איך… אבל זה עוד יקרה. אני ארסק אותו. ואז הבנתי שיש דבר אחד יותר חשוב מלהרוג ולסיים את חייו בסקילת אבנים והוא להטיל בו מום שיזכיר לו אותי כל ימי חייו.
אני סיננתי בין שיני:
"...אני נשבעת שאני אסקול אותך כדי להטיל בך מום."
והצחוק המתגלגל שלי הפך לצחוק מופרע.
הפטיש הפסיק להכות והיה שקט.
צלצול צורמני ממשיך למלא את אזני.
האם אני מאבדת את דעתי?
הוא אמר משהו לשני האנשים בשפה שלא הבנתי אבל גם לא שמעתי כי הצלצול לא נפסק.
הם משכו בכתפיהם ועושה רושם שהם לא הסכימו לשתף איתו פעולה והתחילו לארוז את חפציהם.
הוא הפנה את מבטו אלי והחל לגרור אותי אל פתח הבית.
הייתי כל כך מותשת. אני גוש של בשר מותש ורצוץ המחובר לחישוקי רגליים וקולר צוואר.
מה עכשיו?
שני חרשי הברזל העמיסו את כל הציוד יחד עם הידע הטכנולוגי לחלקה האחורי של העגלה ויצאו חזרה לדרך ארוכה ולא ידועה על השביל היחיד המוביל אלינו.
נותרנו שנינו בבקתה הנטושה.
המחשבות שלי נדדו וריחפו בין עולמות שונים. אני נפעמתי מהטכנולוגיה החדשה וההשפעה שלה על האדם הבודד או יותר נכון על הצוואר האישי שלי.
מרחב הידיעה האנושית לא יודע מנוחה, מילמלתי לעצמי.
אפילו התנ"ך שלנו מתחיל ככה.
הסיפור המשמעותי הראשון על האדם בתנ"ך עוסק, באופן לא מודע, בהשלכות הכרוכות בעיסוק בהרחבת הדעת לצד הערך שמביאה איתה ההתפתחות הטכנולוגית. אלוהים אמר מפורשות לאדם וחווה לא לאכול מעץ הדעת:
וּמֵעֵ֗ץ הַדַּ֙עַת֙ ט֣וֹב וָרָ֔ע לֹ֥א תֹאכַ֖ל מִמֶּ֑נּוּ כִּ֗י בְּי֛וֹם אֲכׇלְךָ֥ מִמֶּ֖נּוּ מ֥וֹת תָּמֽוּת׃
וכמו בכל הסיפורים המקראיים, הסיפור מתנהל בסך הכל 'די בסדר' עד שמגיעה אישה, במקרה שלנו - חווה וגורמת ל'טוויסט' בעלילה:
וַתֵּ֣רֶא הָאִשָּׁ֡ה כִּ֣י טוֹב֩ הָעֵ֨ץ לְמַאֲכָ֜ל וְכִ֧י תַֽאֲוָה־ה֣וּא לָעֵינַ֗יִם וְנֶחְמָ֤ד הָעֵץ֙ לְהַשְׂכִּ֔יל וַתִּקַּ֥ח מִפִּרְי֖וֹ וַתֹּאכַ֑ל וַתִּתֵּ֧ן גַּם־לְאִישָׁ֛הּ עִמָּ֖הּ וַיֹּאכַֽל:
את מבינה?
הסיפור האנושי הראשון שפותח את ספר בראשית בוחר לעסוק במכנה המשותף והכי עמוק של כלל האנושות: התשוקה הבלתי נגמרת לידע. הביטוי של תשוקה תמיד מגיע עם תג מחיר. במקרה של אדם וחווה זה היה גירוש מגן עדן.
בהמשך אתם תחליפו את 'הרחבת ידיעותיו' של האדם במילה 'מדע'.
במשך שנים רבות אתם תשקיעו במכוני מחקר ומבנים אקדמאיים מפוארים ותשלחו את טובי ילדכם למלא את חדרי הלימוד.
האנושות כולה תפנה תקציבי ענק לפיתוח גבולות הידע האנושי במבנים מפוארים בשם אוניברסיטאות.
אולי אני לא מדייקת כי במקומות מסוימים בעולם, כיאה לתקופה הפוסט-מודרנית האוניברסיטאות המכובדות הוחלפו עם מתקני שעשועים שיענו לשם הארוך: From the River to the Sea והכמיהה לידע תהפוך למושג חסר משמעות.
הסיפור על הביס ב'תפוח' של אדם וחווה הוא סיפור-על המשותף לכולנו. אנחנו, כאנושות, תמיד רוצים לדעת יותר.
בכל פעם מצליחים ללמוד ולדעת יותר, כלומר מצליחים לספק תשובה לשאלה שבערה בנו, אנחנו מבינים עד כמה אנו לא יודעים דבר וחצי דבר ושאלות רבות וחדשות מתעוררות… ולכן, אנחנו רוצים… לדעת עוד יותר.
השאיפה האוניברסלית שלנו לידע היא הביטוי היפה יותר למושג תשוקה שמאפשר להבין את ההגדרה הכי 'קרובה' למושג החמקמק הזה - תשוקה:
רצון, שתמיד נרצה בו, תמיד נשאף אליו אך לעולם לא נגיע והוא לעולם לא יסופק.
אני עדיין לא עיכלתי את קפיצת הדרך הטכנולוגית.
אם ברזל הוא פלא
ורקיעת ברזל זה קסם,
האם ניתן לומר שחרשי הברזל הם האדונים האמיתיים של הארץ?
טכנולוגית, בהחלט כן.
למחרשת הברזל יש משקל של שני איכרים ושישה שוורים.
מרכבת ברזל מוליכה לוחמים וכובשת אדמות.
חרב ברזל אחת יכולה להכניע עשרות יריבים חסרי אונים עם אלות עץ באיבחה אחת בשדה הקרב הפיזי.
אם כל זה נכון בעולם הפיזי, האם ניתן לומר ש'חרבות ברזל' מובילות לניצחון מוחלט בשדה הרעיוני?
והשאלה היותר גדולה:
האם הטכנולוגיה והחופש שהיא מביאה איתה, תגבר על האמונות הקדומות התפיסות המיושנות?
האם התפיסות המיושנות יכולות לעצור את ההתפתחות הטכנולוגית?
עם כל הכבוד, לארץ זבת חלב ודבש, חשבתי לעצמי שהייתי מחליפה את אחד משבעת המינים בארץ המובטחת עם מחצבות ברזל לצד הבנה טובה יותר בעיבוד מתכות.
או אולי במקום לבזבז חיים שלמים בעבודת חקלאות ורעיית כבשים היה רצוי להגיע לשיתוף פעולה עם תובל-קין ולפתח סביבת היי-טק מתקדמת יותר.
אני באמת לא יודעת.
אני ריחפתי במחשבות ופיתחתי מודלים של סביבת עבודה מתקדמת מהבית עם תמיכה של המדען הראשי והוא גרר אותי (לא אותי-אותי. אלא הגוף הביולוגי שלי) לפתח הבית.
לא עזרתי לו.
המשכתי לרחף במחשבותי ולשאול את עצמי, איך עמים אחרים התפתחו טכנולוגית כאשר אנחנו עדיין אוסף של שבטים שתקוע בתקופת 'המקלות והאבנים'. פישפשתי בזכרונותיי ועברתי על למעלה מ 600 הציוויים של התורה שלנו, ולא מצאתי שום ציווי שאומר בצורה ברורה וישירה שיש לפתח טכנולוגיות חדשות… זה די מוזר אמרתי לעצמי…
...והוא המשיך לגרור אותי בקושי רב על הקרקע.
עכשיו הבנתי.
הוא ביקש משני החרשים לגרור אותי אבל הם לא הסכימו לעזור לו והוא, איש לוי צנום וקטן, התקשה לגרור אותי לבדו.
איזה אידיוט, חשבתי לעצמי.
השתמש בקולר שעל צווארי.
יהיה לך יותר קל להוביל אותי ואז המצאתי את המשפט: "לתת אגוזים למי שאין לו שיניים."
הגענו לפתח הבית ואז הוא כרך את ידיו סביב מותני מנסה להרים אותי. הוא כל כך התאמץ שחשתי מבוכה עבורו וקצת עזרתי לו ונעמדתי.
רעש חזק ונעים של צלצול מתכתי נשמע מצווארי. עוד לא התרגלתי למגוון הצלילים של הברזל. עולם שלם נגלה בפני.
במציאות אחרת הייתי קוראת לזה 'תכשיט'. אולי אפילו הייתי עומדת בתור כדי לקנות את רצועת המתכת שרותכה סביב צווארי.
לו התנאים היו שונים, הייתי גם עשויה לשלם כסף רב עבור שרשרת סביב הצוואר.
זהו עולמם של תכשיטים.
גופי מתכת דוממים הצמודים לגופך שמקפלים בתוכם סיפור ואוסף זכרונות וחוויות מִמִּגְוַן הסיפורים המפותלים והמסובכים של עולם התכשיטים. אך בואי נסכים על דבר אחד… ניתן לסכם את כל ה'סיפורים' האלה במילה אחת.
עַבְדוּת!
חישבי טוב טוב על מה שאמרתי לך כרגע על תכשיטים והקשר שלהם לעבדות.
"מה אתה רוצה ממני עכשיו?" אמרתי לו בקול שבור.
ולאחר מאמץ רב של ניסיון להעמיד אותי על רגלי, הוא, ללא מילים, הצמיד את ראשי למשקוף הבית ואז הבנתי.
איזה מטומטמת חולמנית אני.
בזמן שאני מהרהרת על השפעתם של המדע והטכנולוגיה על האמונה, הוא ניסה לרצוע את אוזני החרשת.
רק רגע.
אני חייבת להסביר לך כמה מושגים חשובים לפני שנתקדם.
בעולם שלך, עובד מסור הוא אדם שנהנה ממקום עבודתו והמעסיקים מרוצים ממנו. בחלק ממקומות העבודה, עובד שכזה יכול לקבל קביעות שתעניק לו ביטחון תעסוקתי.
בעולם שלי, עבד היה 'מקבל קביעות' אחרי שש שנים של עבדות ורק אחרי שהוא ביקש להישאר צמוד לאדונו כל חייו:
וְאִם־אָמֹ֤ר יֹאמַר֙ הָעֶ֔בֶד אָהַ֙בְתִּי֙ אֶת־אֲדֹנִ֔י אֶת־אִשְׁתִּ֖י וְאֶת־בָּנָ֑י לֹ֥א אֵצֵ֖א חׇפְשִֽׁי׃
וְהִגִּישׁ֤וֹ אֲדֹנָיו֙ אֶל־הָ֣אֱלֹהִ֔ים וְהִגִּישׁוֹ֙ אֶל־הַדֶּ֔לֶת א֖וֹ אֶל־הַמְּזוּזָ֑ה וְרָצַ֨ע אֲדֹנָ֤יו אֶת־אׇזְנוֹ֙ בַּמַּרְצֵ֔עַ וַעֲבָד֖וֹ לְעֹלָֽם׃ נאמר בספר שמות כ'א ה'
גם אז, חוזה ההעסקה היה מוגבל עד לשנת היובל. תאריך קבוע אחת לחמישים שנים.
כעת, נחזור לאיש הלוי שלי.
הוא התנהג כמו הנודניק הזה בסופרמרקט שמנסה להחתים אותך על כרטיס אשראי של הרשת 'עם כל ההטבות' ומבטיח לך 'שזה לא עולה כלום'.
בקיצור הוא רצה לסמן אותי כ'חברת מועדון לכל החיים'.
בעולם שלי, 'חברות במועדון' לכל החיים התרחש בעזרת יצירת חור ענק בתנוך האוזן, כזה מהסוג שרואים, כי החור גדול והוא ללא כל עגיל מפרגן.
אני מניחה שראית כמה ילדים כאלה על גגות נטושים של הקניונים בתל אביב. הם, יחד עם החורים הענקיים באוזניים שלהם, לא מודעים לכך שהם רק בדיחה מקראית מהלכת.
את מבינה מה אני מספרת לך???
הוא רצה לרצוע את האוזן שלי על המשקוף בקרבת המזוזה של דלת הכניסה. תכף הדם יעוף לכל הכיוונים. חור גדול באוזן מדממת זה הזמנה לשטף-דם מתפרץ.
לא להיבהל.
במציאות שלי, בעולם של העבדים, מנהלת משאבי האנוש ראתה ברציעת האוזן אירוע סימבולי ושמח שבו שותים יין ואוכלים בורקס.
נציג ועד העובדים היה מגיע ולוחץ ידיים ומנהל המחלקה אומר כמה מילים חגיגיות. כולם מוחאים כפיים כי הסכם העבודה וחוזה הקביעות היה נחתם כחור באוזן שייצג את התחייבות של שני הצדדים מול האלוהים.
אך במקרה שלי היו ארבע בעיות עקרוניות:
בעיה ראשונה - אני פילגש בקושי שבוע ולא סיימתי קדנציה של שש שנים.
בעיה שניה - ככל שבדקתי, אני לא מתכוונת להיות עבד.
עם כל הכבוד, אמה, להבדיל מעבד, משתחררת תמיד אחרי שש שנים או בהגיעה לגיל בגרות. פילגש, היא בחזקת אישה נשואה והיא אינה מסומנת כמו עבד.
בעיה שלישית והכי חמורה - אני לא זוכרת שהבעתי רצון כלשהו להישאר כאן ובטח לא פיעפעה בי אהבה בלתי נשלטת לכסיל החלוש הזה.
אני חייבת לומר לך שאיש הלוי , על בורותו, הצליח להפתיע אותי בכל פעם מחדש.
הוא פשוט לא מבין כלום ולא יודע שום דבר.
הוא אולי היה 'איש לוי' בהגדרה, אבל לא הייתה לו שום הבנה בסיסית בציוויי התורה שלנו. חוסר המודעות שלו תמיד השאירה אותי ללא מילים.
בעיה רביעית ואחרונה - אני הייתי בטוחה שהראש שלו ריק.
למה?
כי ברגע מפתיע אחד, במקום שהוא ירצע את האוזן שלי, אני תפסתי אותו בשתי אוזניו וטרקתי את ראשו במשקוף הבית כל כך הרבה פעמים. ההידהוד החלול של הגולגולת שלו הוכיח כי אין לו כלום בראש.
הרגע הזה היווה, לפחות בבתי דין לענייני משפחה, המחשה קלאסית של המשפט חוזר על עצמו ואומר משהו בסגנון: "אדוני השופט, אני איבדתי שליטה והוא איבד את ההכרה."
זהו. זה הזמן שלי לברוח.
אם ארוץ, אספיק לתפוס את שני החרשים עם מרכבת הברזל ושני החמורים שלהם וגם אבטיח להם שאבא ישלם להם 'כל סכום' על ההסעה שלי.
כל הגוף שלי כאב.
זה לא הזמן להתעכב. אני חייבת להתרכז ולעשות הכל כדי להגיע אליהם.
קמתי והתחלתי ללכת.
צעד אחרי צעד.
אט אט.
תכף אגביר את הקצב אמרתי לעצמי.
ואז נפלתי.
התבוננתי לאחור ורק אז הבחנתי בשרשרת ארוכה וכבדה שמחברת את הרגל שלי למקום הארור הזה.
זחלתי חזרה לאחור והתיישבתי ליד איש הלוי.
הוא נשם בכבדות ולא זז.
כרכתי את השרשרת סביב רגליו וידיו והנחתי את המאכלת שלו על צווארו.
"עכשיו תורי."
אמרתי לו.
והוא פקח את עיניו למציאות חדשה.