הערך שלי

מבחינתו של אבא, הוא עשה את עסקת חייו.

הוא הצליח להיפטר מהצרה הלא-בתולה שהייתה תקועה לו בשולי הנחלה.
הוא גם חסך את ההוצאות הכרוכות בטקס הסקילה למיחזור הכבוד האבוד של החתן שהיה לו יותר אבק משכל בראש, וגם הצליח לנכס את כל הרכוש של איש הלוי שמיהר לצאת צפונה… אין לי מושג לאן.

הרכוש שעבר לבעלותו של אבא, כלל סחורות רבות: אריגים, שקי תבואה, כלי עבודה ולא מעט תכשיטים אבל עיקר הרכוש היה בלתי נראה. הוא היה מוטמן מתחת לאדמה במרתף שהאחים שלי חצבו, במשך תקופה ארוכה, באבן הגיר שמתחת לגבעה שלנו.

כפי שאת יודעת, בימים ההם אין מלך בישראל, איש הישר בעיניו יעשה והדרכים הראשיות היו בידי הכנענים.
אבא חשש ממתקפה בלתי צפויה של האויבים הרבים והדרך הכי נבונה למנוע אותה הייתה להפוך אותה לחסרת כדאיות.
לכן, מרבית הרכוש שלנו היה למעשה כדי יין חתומים שהטמנו ביקב נסתר שהיה במרתף שחצבו האחים שלי.

אבא ידע לשמור על היין ובכל שנה, הוא התיישן יותר ויותר והיה בעל ערך גבוה יותר. את מכירה את המושג הפיננסי 'הכנסה פסיבית'? אבא שלי המציא אותו.

זהו.
למחרת בבוקר. עוד לפני הזריחה. בלי שום טקס או ברכת דרך יצאנו לדרך והפעם צפונה. אני חושבת שזה היה לכיוון בית האלוהים בשילה .
אף אחד לא אמר לי.
בדיעבד אני מבינה שגם לאיש הלוי לא היה מושג לאן נלך.

התנהלנו באיטיות. ככל הנראה לא מיהרנו לשום מקום כי הדבר היחיד שהיה חשוב לאיש הלוי היה לצאת מתחומי הנחלה ותחומי שבט יהודה.
אין לי מושג למה.

אחרי קברת דרך, הגענו לאזור שבו פגשתי את הבחור מחצי שבט מנשה.
זיהיתי את הגבעה, זיהיתי את העמק שמאחוריה ועם קצת מאמץ, הייתי יכולה לשמוע את סלעי הגיר זועקים את הצווחות, דם וכאב של הכבשים הפגועות והרועים הפצועים.

כל כך הרבה זמן עבר מאותו יום אומלל שבו רצתי יחפה לכיוון הזה.
כל כך הרבה זמן עבר מאותה החלטה הירואית לחזור ולעזור לאיש הריק מחצי שבט מנשה.
כל כך הרבה דברים קרו חשבתי לעצמי
ולא הבנתי שהרבה יותר מזה, עוד יקרה.

מעת לעת עצרנו את החמורים. הוא ביקש ממני את חמת המים שלי.
הגשתי לו אותה והוא שתה ממנה.
חשבתי לעצמי מדוע הוא לא שותה מנאד המים שלו.

ככל הנראה, עדיין לא הפנמתי שאני פילגש.
אני ידעתי מה זה בדיוק אומר והדבר הראשון שעלה לי לראש זה המעשה של אברהם אבינו והשיר:
'וְלִבְנֵ֤י הַפִּֽילַגְשִׁים֙ אֲשֶׁ֣ר לְאַבְרָהָ֔ם נָתַ֥ן אַבְרָהָ֖ם מַתָּנֹ֑ת…'
והתחלתי לשיר אותו בלחש ובבכי מרורים כמנסה להרחיק מעלי את הסוף. עושה ככל יכלתי להגן עלי מפני הלא ידוע, המפחיד והאסור.

דמייני אותי.
רוכבת על חמור,
בדרך צפונה,
העיניים שלי ספוגות דמעות,
בקושי רואה את הדרך,
על שביל עיזים נסתר, במדרון צדדי, המקביל, אך מספיק רחוק, מדרך ההר,
אני שרתי בקול חרישי ובוכה:

וְלִבְנֵ֤י הַפִּֽילַגְשִׁים֙ אֲשֶׁ֣ר לְאַבְרָהָ֔ם…

השירה הנכונה מאריכה ומסלסלת את ההברה האחרונה בשם אברהם.

נָתַ֥ן אַבְרָהָ֖ם מַתָּנֹ֑ת…"

והבכי העצור שלי נעזר באתנחתא וההיגוי של ההברה האחרונה גם כאן… אני נשברתי.

ואז, איש הלוי שרכב מעט לפני, נעצר התבונן בי ושאל בעדינות

"תגידי, את מכירה את ההמשך. נכון?"

הנהנתי בראשי כשאני לא מצליחה להשתלט על הדמעות.

"ואיך ההמשך?"

הוא שאל בקול רך ונעים.

"שירי לי את ההמשך, אף פעם לא שמעתי אותו."

אני לקחתי קצת אוויר והרשתי לעצמי להגביר את הקול ושרתי:

… וַֽיְשַׁלְּחֵ֞ם

"משכתי וסילסלתי את ההברה האחרונה ככל שיכולתי בבכי חנוק שכאב את המסוגלות של הורי לשלח אותי… לקחתי שוב אוויר..

מֵעַ֨ל יִצְחָ֤ק בְּנוֹ֙…

"ולא יכולה הייתי להפסיק לבכות בין המילים

…בְּעוֹדֶ֣נּוּ חַ֔י…

קולי נשבר פעמיים, פעם אחת בגלל הסילוק - כיסרא של סוף השיר שמעיד שתכף השיר מסתיים ופעם שנייה כי השיר במובן מסוים מדבר גם עליי… ממש בכיתי אך לא וויתרתי לעצמי והמשכתי

… קֵ֖דְמָה אֶל־אֶ֥רֶץ קֶֽדֶם׃

געיתי בבכי.

אני פילגש.
אין לי מושג לאן אנחנו הולכים.
איזה חיים מחורבנים.
אני פילגש.
על חמור בדרך לשום מקום.
אני כל כך עייפה.
אני פילגש.
ואני כך כך לא יודעת מה יהיה
ואם יש לי כוח עוד להמשיך ואין מי שיגן עלי.

"את הפילגש שלי. אבל אל תדאגי, אני אתחתן איתך אם זה ינחם אותך."

הוא אמר בקול שקט ורגוע על אף הבכי ההיסטרי שלי ואני לא הבנתי מה הוא באמת רוצה ממני.

תביני, מעולם לא ראיתי אדם שאין לו אישה, אין לו רכוש, אין לו מעמד, אין לו מלוכה אבל יש לו פילגש.
מה הוא רוצה ממני??
והמשכתי לבכות.

תני לי שנייה.
אני חייבת להירגע כי אני לא רוצה שתפסיקי להקשיב לסיפור שלי. אל תעזבי אותי עכשיו. אל תנטשי אותי ברגעים האלה שאני הכי לבד, בדרך לא ידועה, על חמור ולצידו חמור אחר שקורא לי פילגש.
אני חייבת שתתאמצי להקשיב לי.
אני חייבת שתהיי איתי.
ואני ממש מבקשת שתביני עד כמה זה מורכב להיות 'פילגש'.

לאברהם אבינו היו פילגשים.
ליעקב אבינו היו פילגשים.
את זוכרת את ראובן שחשב שמותר לו לשכב עם אחת מהן?
למשה, ליהושע בן נון לא היו פילגשים.
למלכים של העמים שסביבנו היו פילגשים.
המלך נחשב 'רציני' ו'מכובד' לפי מספר הפילגשים שהיו לו בהרמון.
מה הרעיון?
קבוצות עיקריות של אנשים החזיקו פלגשים: מלכים או לכל מי שעשה אקזיט - כלומר אנשים מבוססים במיוחד.

בעוד שנים רבות, הרבה זמן אחרי מותי, יקום אדם חשוב בישראל שיקרא את הסיפור שלי, בין היתר, ויכתוב סדרה של ספרים שחלקם אף עוסקים בהלכות מלוכה ומלחמה, הרבה לפני שאתם כתבתם את הקוד האתי של צה"ל, או יפרט את הלכות עבדים לפני שאתם ניסחתם תורה שלמה של חוקים על מערכת היחסים בין עובד ומעביד.
הוא ריכז והסביר בצורה די פשוטה מה המשמעות של להיות פילגש בתקופה שלי.

אז ככה,
הדבר הראשון שחשוב שתדעי הוא שמעמד של פילגש נמוך יותר ממעמדה של אישה 'כשרה' אבל במרבית המקרים היא הייתה יותר צעירה ויותר יפה. (את זה הרמב"ם לא כתב אבל אני עוזרת לך להבין מה כתוב בין השורות).

לפיגלש לא היו זכויות משפטיות או חברתיות והאדון שלה היה יכול לשכב איתה מתי שהוא רק היה רוצה. שוב, אני מקווה שלא צריך להסביר לך למה.

אבל אני נתקעתי עם איש שבט לוי שלא היה מלך ותאמיני לי ואני יודעת שהוא גם לא עשה אקזיט.
עכשיו את ממש חייבת להתרכז.
כי למקרה המיוחד של האדון שלי שהיה 'איש פשוט' יתייחס הרמב"ם ויכתוב: 'אֲבָל הַהֶדְיוֹט אָסוּר בְּפִילֶגֶשׁ אֶלָּא בְּאָמָה הָעִבְרִיָּה בִּלְבַד אַחַר יִעוּד.'
כלומר:
בתקופה שלי, האזרח הממוצע לא היה רשאי להחזיק בפילגש. אבל במקרה שעבדה אצלו אמה (אמה זה עבד ממין נקבה) יהודיה,
ולאחר זמן, הוא או הבן שלו, התאהבו בה.

בואי נעצור את ההסבר רגע.. מה את מופתעת?

תתפלאי!
מערכות יחסים אישיות שהתפתחו 'במסגרת העבודה' היו גם אצלנו.
למעשה, מה שאת קוראת כאן כרגע זה הנוסח הראשון של התקנון הראשון 'למניעת הטרדה מינית בסביבת העבודה'.
על פי ההסבר המעמיק של הרמב"ם הפילגש צריכה להיות מיועדת לאיש.
כלומר, על מנת להפוך לפילגש היו חייבים לשאול לרצונה של האמה.
וכך כותב הרמב"ם, ביחסי עובד-מעביד, בהלכות עבדים: 'אֵין הָאָדוֹן מְיַעֵד אָמָה הָעִבְרִיָּה לֹא לוֹ וְלֹא לִבְנוֹ אֶלָּא מִדַּעְתָּהּ אַף עַל פִּי שֶׁכְּבָר קִבֵּל אָבִיהָ מְעוֹתֶיהָ…'
כלומר, אם האמה (העובדת המקראית) הביעה נכונות להינשא לאותו אדון, הם יפיקו טקס חתונה מקוצרת בין האדון לבין האמה (ללא כל כאב הראש וההוצאות של חופה וקידושין, בלי שלושה ימי צילום, בלי שלוש מנות ואפטר פארטי עם שלוש שמלות שאף אחד לא זוכר או די ג'יי שראית בחתונה הקודמת בשבוע שעבר).

ואז, הם חיים יחד והיא מקבלת זכויות, אך לא מעמד של אישה נשואה.

אני ממש מקווה שהצלחת לקרוא ולהבין את מה שאני מנסה לומר לך. כי אם נחזור לשיחה שלי עם האדון זה היה בערך כך-

הוא אמר:
"את הפילגש שלי. אבל אל תדאגי, אני אתחתן איתך אם זה מנחם אותך."

ואני עניתי:
"אני זונה!"

ואז קרו שני דברים:
הראשון - הוא שאל או אמר: "מה פתאום זונה!?" והפנים שלו לבשו מבט תוהה של חמור תועה במדבר שאין לו מושג לאן הוא הולך - כלומר הוא לא הבין מה אמרתי…

והשני?
סוף סוף קלטתי למה הוא לקח אותי והיה מוכן לשלם עליי כל כך הרבה. כלומר לוותר על כל נכסיו.
בעולם המושגים של המקרא, הוא היה גאון פיננסי, שקנה את מניות המייסדים של מנוע החיפוש של גוגל.
במילים פשוטות?
הוא הבין שאני כבר יודעת את כל מה שאיש לוי ממוצע היה אמור ללמוד ולשנן כל חייו ובמרבית המקרים ללא הצלחה.
הלוויים היו אמורים להורות תורה: "יוֹר֤וּ מִשְׁפָּטֶ֙יךָ֙ לְיַֽעֲקֹ֔ב וְתוֹרָתְךָ֖ לְיִשְׂרָאֵ֑ל" ככתוב בספר דברים ל"ג י' ולקבל מעשרות .
אך רבים מהם היו בסך הכל עצלנים שעשקו, תלוי את מי שואלים, את הציבור, עבור השירותים הרוחניים שלהם.
עצלנות הובילה לבינוניות והההיסטוריה מלמדת שהלוויים לא תמיד הם עשו את מלאכתם נאמנה כי מרביתם לא הקדישו זמן ללימוד והם לא שיננו את התורה על כל פילפוליה.
החיים הטובים של 'אתם תעבדו ואנחנו…'
אני בטוחה שאת מבינה על מה אני מדברת.
זה כל העניין!
איש הלוי קלט שאני הייתי אפליקציה ניידת עם זיכרון פנומנלי.
הוא מצא אותי.
הוא מצא אוצר בלום של ידע תנ"כי אולטימטיבי, מתבוסס בקקי של העיזים בשעת לילה בתוך הגדרה.
יאמר לזכותו שהוא מיד הבין שאני זוכרת, יודעת ומבינה את הדקויות הנסתרות של התורה.

כעת, כשעניתי ש'אני זונה' הוא הבין שאני יודעת על מה אני מדברת ולכן הוא נבהל… כי לא הייתה לו את ההשכלה או הידע להבין מדוע…
האמת?
אין לי כוח להסביר גם לך מדוע בסיטואציה שנוצרה, אם הוא היה שוכב איתי בלי הסכמה מפורשת שלי להינשא לו, אני הופכת אוטומטית לזונה.

עד כמה שקשה לך לשמוע את זה.
אבל זו המציאות.
רוב הזונות לא אוהבות את המילה 'זונה' אבל הן נקלעות למציאות בלתי אפשרי שבה זה השם שניתן להן בין אם הן גובות או לא גובות כסף על כך.
גם במציאות שלך.

ועוד משהו.
לא הייתה לי כל כוונה להינשא לו.
חשוב לי שתדעי זאת ולא איכפת לי מה יאמרו לך כל השאר.
אני לא מסוגלת לתת את הדעת על כך מסיבה עקרונית.
אף אחד לא שאל אותי מראש לדעתי.
אף אחד לא שאל אותי אם אני רוצה.
הכי כואב לי שאבא שלי לא חשב אפילו לפנות אלי בעניין.

אולי הייתי נענית?
או כמו רבקה ענתה: 'וַתֹּ֖אמֶר אֵלֵֽךְ׃'?
אבל עכשיו, זה מאוחר מדי והתשובה שלי כבר לא רלוונטית.
כי לא שאלו אותי!
האם גם לך קרה שאת מגיעה לפגישה או שיחה חשובה ומרגישה עציץ?
מכירה את התחושה שהכל הוחלט מראש ואף אחד לא שאל לדעתך?
האם עשית הכל כדי להיות נוכחת אך עדיין היית שקופה?
…ממש לא אכפת לי שיקראו לי זונה.

מצד שני, הוא לא ניסה לשכב איתי ולכן, אני רק בחורה עם שתי קוקיות והמון דמעות שמתנודדת בבכי על חמור שלא יודע נפשו ממבוכה.

אני מניחה שאת שואלת איך לא הבנתי מראש, שהוא זיהה את הערך הרב שלי והיה מוכן לקנות אותי בכסף כה רב?
או מדוע לא הבנתי שאני שווה כל כך הרבה?

אני בהחלט מבינה ומסכימה שעבור איש הלוי שמעמיד טקסים ומתקן תפילות ('מתקן תפילות' זה מפיק אירועים בתקופת המקרא), הערך שלי רב במיוחד, אבל את צריכה להבין שהערך העצמי של כל אחד מאיתנו, בעיקר בתחילת חייו הבוגרים, נגזר אך ורק ממערכת משוואות פשוטה של חוויות החיים החיוביות והשליליות בגילאי העשרה.

אני אסביר.
לא משנה כמה את יפה,
לא חשוב כמה את חכמה,
ולא משנה כמה את מסוגלת…
ברגע שאת נדרשת לאמוד את ערכך, את תמיד תבטאי את האמונות של קבוצת הייחוס הראשונית של חייך:
ההורים, המחנכים ולא פחות חשוב, החברות הכי טובות שלך.
שימי לב, אני מדייקת.
לא משנה אם אמא שלך הקפידה לומר לך:
"איזו ילדה יפה את.."
מה שחשוב זה מה סיפרו העיניים של אמא כשהתבוננו באכילה המרובה שלך.

גם במקרים שהאבא המפרגן והאוהב היה מניף אותך לשמים ואומר:
"אוצר יקר שלי, את הילדה הכי חכמה בעולם."
מה שצרב לך את הערך העצמי, היה הזיכרון של אותם מקרים שהוא שכח לאסוף את 'האוצר שלו' מהגן בזמן.

אלוהים מעניק לילדים תכונה (אלוהית) שנקראת תמימות.
להיות תם.
אם אלוהים "...וְכׇל־יֵ֥צֶר מַחֲשָׁב֖וֹת מֵבִ֑ין" , אז ילדים, בתמימותם, מפנימים, לעיתים באופן לא מודע וללא מילים, את המחשבות והבעות הפנים של ההורים, המחנכים והחברים שלהם וגוזרים מההתנהגות של הסובבים את הערך העצמי שלהם-עצמם. בעיקר בשנות ההתבגרות הראשונות שלהם.

ככל שמתבגרים, התמימות דוהה ומתאדה.

ובמקרה שלי?
הערך העצמי שלי נרמס.
חוויות החיים ריסקו אותי.
אני מעולם לא ראיתי את עצמי כמנוע חיפוש אולטימטיבי של המקרא.
אני פשוט שרתי להנאתי.
אמנם, ההורים שלי ידעו שאני אוהבת לשיר, אך מעולם לא ייחסו לזה חשיבות או עודדו אותי.

אבל למה אני הולכת רחוק? גם היום, אפשר לספור על כף יד אחת, את ההורים שפירגנו לקריירת שירה של הילדים שלהם ובאמת ובתמים האמינו שהם יתקבלו לכוכב נולד לרקוד עם כוכבים או איך שאתם קוראים לזה.

הערכה עצמית זה שריר שחשוב לפתח בזמן הנכון ובמידה הנכונה.
היכולת לשקף לעצמך את ההערכה העצמית שלך חשובה לא פחות מכושר דיבור, קפיצה לגובה, חוש מוזיקלי, זיכרון טוב, יכולת למידה או התמדה. הערכה עצמית בריאה זה השריר שמגדיר אם תעברי את ראיון העבודה בהצלחה, אם תקבלי תוספת למשכורת, או לא פחות חשוב, קידום בזכות מי שאת והעשייה שלך.

בעולם שלי ולצערי גם שלך, הורים, מחנכים או חברים שפצעו את השריר של הערכה עצמית בתקופת ההתבגרות, הופכים אותך לאדם עם כושר הערכה עצמית לקויה.
אנשים עם כושר הערכה עצמית לקויה הם כמו ברווז במטווח.
הם חשופים לפגיעה.
זה רק עניין של זמן.