הריח שלי

יום אחד הבנתי שאני מכירה את כל השירים הידועים שנמסרו לנו. מהקצה הראשון של בריאת העולם: "בְּרֵאשִׁ֖ית בָּרָ֣א אֱלֹהִ֑ים אֵ֥ת הַשָּׁמַ֖יִם וְאֵ֥ת הָאָֽרֶץ׃" ועד הקצה האחרון "וְאֶלְעָזָ֥ר בֶּֽן־אַהֲרֹ֖ן מֵ֑ת וַיִּקְבְּר֣וּ אֹת֗וֹ בְּגִבְעַת֙ פִּֽינְחָ֣ס בְּנ֔וֹ אֲשֶׁ֥ר נִתַּן־ל֖וֹ בְּהַ֥ר אֶפְרָֽיִם׃" שיר הסיום של ספר יהושע.

זה היה רגע מכונן.
נעמדתי על סלע גבוה, הנפתי את מקל הרועים שלי וזעקתי לשמים בהתרגשות או חוצפה:

"אני יודעת. אני יודעת את כל התורה!!!"

אין לי מושג אם אלוהים שמע אותי. אני לא יודעת אם הוא הקשיב לי ואני לא יודעת אם הוא מודע לכך שאני מקפידה שלא להפנות את מבטי אל מזבח הבעל או עשתרת או מי יודע מה שאבא בנה.

ואז שוב הסתכלתי לעבר השמים הבהירים ואמרתי בקול מתנצל:

אלוהים שלי, אני לא יודעת אם אני אשמה.
אני לא יודעת אם אני שרה כי אני אוהבת לשיר.
אני לא יודעת אם אני שרה כי יש לי זיכרון טוב.
ואני לא יודעת אם אני שרה לכבודך.
אבל, אני יודעת את כל המילים, השירה והתורה.

והוא לא ענה וכלום לא קרה.

השעה הייתה כבר מאוחרת וחזרתי הביתה.

אם לא ברור לך עדיין, מאז אסון החתונה, אני מקפידה לחזור לנחלת אבי רק אחרי השקיעה וצועדת עם המקנה בדרך צדדית הישר לגדרה שהמיקום שלה הועבר לשולי הנחלה, סוגרת את הפתח מאחוריי ונשכבת על הקש בפינה.

בתוך שקיק קטן אמא הייתה מניחה לי מעט "לֶחֶם צַר וּמַיִם לָחַץ" ולפעמים גם מגניבה מפירות העונה.

בכל לילה השמים, הירח, עונות השנה והכוכבים אירחו לי חברה. הכבשים והעיזים רק נראו טיפשות ותמימות אבל הם חכמות מספיק כדי להבין שאני לא רק רועה אותן, הן הבינו שאני אחת מהן. העדר נהג להצטופף סביבי ולחמם אותי בלילות הקרים וגם דאגו להעיר אותי כאשר להקת הזאבים המקומית הייתה עוברת ליד.

לעירבוביה של כבשים והצאן יש ריח מיוחד.
אני חייבת לדבר איתך על הריח הזה.
הוא דבק בבגדיי שלא כיבסתי תקופה ארוכה.
הריח הזה דבק בעורי ושיערי המתארך.
מרבית האנשים לא אוהבים את הריח הזה וזו אחת הסיבות שבגללן קשה למצוא אנשים שיתנדבו מרצונם לרעות את המקנה.

היה יתרון אחד לריח הזה. עבורי, הריח המצחין של רצפת הבוץ הירוקה מצואתם של הכבשים התמימות הקרין ביטחון והגנה. הריח הזה מנע אונס נוסף.

שישה ימים בשבוע רעיתי את המקנה ואחת לשבוע בערב שבת, אמא השאירה לי 'לחם יומיים' הייתי שרה לעצמי: "... עַל־כֵּ֠ן ה֣וּא נֹתֵ֥ן לָכֶ֛ם בַּיּ֥וֹם הַשִּׁשִּׁ֖י לֶ֣חֶם יוֹמָ֑יִם שְׁב֣וּ ׀ אִ֣ישׁ תַּחְתָּ֗יו אַל־יֵ֥צֵא אִ֛ישׁ מִמְּקֹמ֖וֹ בַּיּ֥וֹם הַשְּׁבִיעִֽי׃"

לפני שאכלתי את הלחם ומעט הדברים שאמא הצליחה להגניב לי, הייתי מסתכלת אל השמים מלאי הכוכבים ושרה בקול חרישי את אחד השירים הכי עתיקים מבראשית שמתאר את המנוחה של אלוהים אחרי שבוע נמרץ של יצירת העולם:
וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם. וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה, וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה. וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ, כִּי בּוֹ שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת."

בכל פעם הייתי נפעמת מהשיר הזה אבל עם כל הכבוד למנוחה של אלוהים ביום השביעי, אני חושבת שאני שרתי לכבוד התכווצות השרירים והמנוחה של הגוף המותש ומלוכלך שלי.

ימי שבת התחילו מוקדם. במרכז הנחלה ניתן היה לשמוע את ההכנות לקראת הזבחים והטקסים שיערכו בהמשך היום. דמייני את המקבילה ל'חיפוש חנייה בפארק הירקון ביום שבת שמשית באמצע החורף'. הרבה רעש, הרבה אנשים ובעיקר ריח של בשר חרוך.

הציווי המקורי "שְׁב֣וּ ׀ אִ֣ישׁ תַּחְתָּ֗יו אַל־יֵ֥צֵא אִ֛ישׁ מִמְּקֹמ֖וֹ בַּיּ֥וֹם הַשְּׁבִיעִֽי" לא אמר שאני חייבת לשבת בתוך הצואה של הכבשים.
הציווי המקורי עסק במנוחה. הוא לא אמר, בין היתר, שאני חייבת לשבת כל השבת בתוך הגדרה שבשולי הנחלה ולמצוא את עצמי שומעת את היללות והתופים הבלתי נסבלים של עובדי האלילים כל השבת.
הציווי המקורי, שכפה עלינו מנוחה, היה בלתי אפשרי בעיני הרבה אנשים. עם כל הכבוד לאמונה היהודית, ה'דת' הראשונה שלנו הייתה החקלאות וכללה מגוון משימות שלא הבדילו בין יום חול לשבת. התרנגולות או העזים היו צריכות לאכול כל יום. השדות נדרשו לטיפול כל השנה. המחשבה שיש יום אחד 'שאפשר להסתדר בלעדיו' היתה מחשבה חדשנית שכפתה עלינו מנוחה שמביאה איתה השבת. יום שבו ניתן לארגן את המחשבות מחדש ולהיערך לקראת שישה ימי עבודה נוספים.

את לא באמת מבינה איזו תרומה מעניק יום המנוחה השבועי לעולם. עד היום, במציאות שלך, יש מפעלים יצרניים שלא שמעו על יום השבת. התבונני בנעליים שלך למשל, הסיכוי שהם יוצרו על ידי עובדים שעובדים 16 שעות מדי יום ובמשך חודש שלם וללא הפסקה אינו תלוש מהמציאות. העולם היה ונשאר אכזר. אם הסוליות והשרוכים של הנעליים שלך היו יודעים לדבר - היית מבינה עד כמה.

לכן, מידי שבת, מוקדם בבוקר, לפני כל ההמולה סביב המזבח, כדי לקיים את מצוות המנוחה ביום שבת, הייתי יוצאת אל הנחלים הקרובים בשבילים עקלקלים ומאתרת נביעות חדשות ומים זורמים.
הייתי מוודאת שאין אף אחד בסביבה ורוחצת את עצמי ואת בגדיי לפני כניסת השבת ונערכת לקראת שבוע נוסף של עבודה ושירה עם הכבשים, המרעה והנופים של נחלת אבותינו.

הייתי מחכה שהערב ירד ושרה את כל שירי המבול ונח, או את שירי אברהם ושרה ולפעמים גם את משה ועשרת המכות. ואם היה לי מצב רוח טוב, גם את שירת הים. ואז, אחרי יממה שלמה במוצאי יום המנוחה, רדת החשיכה הייתי חוזרת בהילוך חרישי לגדרה שלי.
במיומנות אין קץ הייתי פותחת את השער של הגדרה וסוגרת אותו מאחוריי, אפילו הכבשים והעיזים חיכו לבואי. אני הייתי חלק בלתי נפרד מעולמם.
הם אהבו אותי בדיוק כמו שאני. מעולם לא שפטו אותי. הם רק הצטופפו סביבי כשהלכתי לישון.

לילה. חושך וכוכבים. מחר יום ראשון. וחוזר חלילה.

חוץ מפעם אחת.

באחד מימי השבת, מצאתי עץ רימונים שגדל בנקיק מעל נחל אכזב ונסתר. חיכיתי לצאת השבת וקטפתי לי רימון אדום וגדול. הבטחתי לעצמי לחזור לכאן בהקדם. אני אוהבת את הגרגרים החמצמצים מתוקים של הרימון וזו הייתה הפתעה נעימה.

חזרתי לגדרה בשקט חרישי ושיחקתי משחק קטן עם עצמי. פירקתי את הרימון לפלחיו וספרתי אותם. אכלתי כל גרגר בנפרד ושיננתי את כל השירים, מצוות עשה ומצוות לא תעשה שפזורות לאורך כל חמשת חומשי תורה.
זה תרגיל לא פשוט שבודדים הצליחו לעשות אותו בפעם אחת. הרימון וכל גרגר שאכלתי איתגרו אותי לשיר את השירים כולם. ללא הפסקה ואולי סוף סוף אוכל לדעת כמה מצוות יש ברשימה.
זה מתחיל בשיר מהפסוק של 'פרו ורבו' מופיע בספר בראשית, פרק א', פסוק כ"ח: וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים, וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים: פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת-הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ, וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל-חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל-הָאָרֶץ."... ונגמר בבספר דברים, פרק ל"א, פסוק י"ט: "כִּתְבוּ לָכֶם אֶת-הַשִּׁירָה הַזֹּאת וְלַמְּדָהּ אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, שִׂימָהּ בְּפִיהֶם--לְמַעַן תִּהְיֶה-לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת, לְעֵד בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל."

אני מניחה שאת מבינה על מה אני מדברת. יש ימים טובים כאלה. הם כל כך טובים שקשה להרדם או ששוכחים ללכת לישון אחרי 'יום כיף' שכזה ורק בדיעבד מגלים עד כמה השעה מאוחרת כי מחר יש יום עבודה … איזו טעות נוראה זו הייתה.

בשעת חצות דיוק הגעתי למצוות: "תִּמְחֶה֙ אֶת־זֵ֣כֶר עֲמָלֵ֔ק מִתַּ֖חַת הַשָּׁמָ֑יִם לֹ֖א תִּשְׁכָּֽח׃" שבספר דברים כ"ה י"ט וקול מפתיע, מתגלגל מצחוק, מעבר לגדרה נשמע אומר, אולי אפילו מלגלג בציניות לשמע קול אישה:

"וַיִּפְתַּ֥ח יְהֹוָ֖ה אֶת־פִּ֣י הָאָת֑וֹן וַתֹּ֤אמֶר לְבִלְעָם֙ מֶה־עָשִׂ֣יתִֽי לְךָ֔ כִּ֣י הִכִּיתַ֔נִי זֶ֖ה שָׁלֹ֥שׁ רְגָלִֽים:??"

אמנם אני כלואה כחיית בר בתוך הגדרה אבל לי לא יקראו 'אתון'! ועל אף שהייתי כל כך עייפה, הגבתי כמו מטומטמת שלא חושבת ותמיד יורה מהמותן:

"וַיֹּ֤אמֶר בִּלְעָם֙ לָֽאָת֔וֹן כִּ֥י הִתְעַלַּ֖לְתְּ בִּ֑י ל֤וּ יֶשׁ־חֶ֙רֶב֙ בְּיָדִ֔י כִּ֥י עַתָּ֖ה הֲרַגְתִּֽיךְ׃"

שזה למעשה משפט ההמשך בספר במדבר, פרק כ"ב, פסוקים כ"ח-ל שבו בלעם אומר לאתון שלו שהוא היה הורג אותה אם הייתה לו חרב בידו אחרי שהתעללה בו שלוש פעמים…

תוך כדי שאני מתרעמת, הבנתי שאני מדברת עם הלוי שמסתובב אצלנו בנחלה. הבחור הזה עשה ערימות של כסף בטקסים מדי שבת. הערב הוא נשמע מרוצה במיוחד. הבנתי שהוא ואבא הרוויחו במהלך השבת שזה עתה נסתיימה הון לא קטן והוא יצא לטיול לילי קצת שתוי. הוא נשמע משועשע ומרוצה מעצמו.

אני מבקשת לציין שאני מעולם לא פגשתי אותו. הקפדתי על כך והוא רק שמע במעומעם על קיומי.

היום אני מבינה כי עשיתי שלוש טעויות בערב אחד:

הטעות הראשונה, שלא הלכתי לישון מוקדם. מחר יום עבודה.
הטעות השנייה, שלא שמרתי על שקט. טעות שהובילה לאובדן רסן וחוסר מודעות עצמית שלי. אני נוטה לשכוח את עצמי. אולי זה חלק מייצר ההשרדות שלי ששומר על שפיות דעתי.
והטעות השלישית, שעניתי לו: "וַיֹּ֤אמֶר בִּלְעָם֙ לָֽאָת֔וֹן כִּ֥י הִתְעַלַּ֖לְתְּ בִּ֑י ל֤וּ יֶשׁ־חֶ֙רֶב֙ בְּיָדִ֔י כִּ֥י עַתָּ֖ה הֲרַגְתִּֽיךְ׃" בלי להיות "עָם֙ כְּלָבִ֣יא יָק֔וּם" ופשוט לעשות את זה!
להרוג אותו באותו הרגע. בדיוק כפי שהתנבא בלעם על אפו וחמתו של בלק.

הייתי בטוחה שהלוי הזה לא יהיה חסר לאף אחד, חוץ מאבא שלי כמובן.

אולם דבר לא קרה. היה שקט ארוך ואני, ממוטטת מעייפות פשוט נרדמתי.

בבוקר, התעוררתי מלאת מרץ עם שחר ויצאתי עם העיזים והכבשים לעוד שבוע שיטוטים ושירים בשיפולי גבעות שבט יהודה. בדרכי החוצה, במורד הנחל שמחוץ לנחלה שלנו, מצאתי את הלוי מגולל בקיאו מתחת לאחד השיחים.
הוא נשם בכבדות וישן שינה עמוקה. אני לא אגרור אותו חזרה... אמרתי לעצמי. רכנתי מעליו ובדקתי שהוא נושם. ריח הקיא גרם לי לבחילה. השארתי לצידו את נאד המים היחיד שלי ושברתי את ענף העץ שמעליו בזוית שיסתיר את השמש בהמשך היום. הוא יתעורר בהמשך היום... וכשהוא יתעורר… החמרמורת תכאיב לו במיוחד הרהרתי לעצמי.
הצאן כבר המשיך בדרכו. הידיעה שאני אהיה חסרה נאד מים מצריכה שינוי מסלול וידעתי שאני אהיה חייבת להגיע למקור מים עד הצהרים. אבל כדי לשנות את המסלול צריך להגיע לראש הצאן ולהוביל אותו לכיוון הנכון - מעיין נסתר במורדות הרי יהודה. אחרת, אני אמצא את עצמי מתייבשת ועם כאב ראש הרבה יותר גדול מכאב הראש של הלוי.

בשעות הצהרים המאוחרות, אח שלי הגיע עד אליי בריצה ואמר בקול מתנשף:

"אנחנו מחפשים אותך כל היום."

"למה?" שאלתי.

"אבא אמר שתחזרי עכשיו. תרחצי את עצמך ובואי למאהל."

אני הבנתי שאני בצרות אבל עדיין לא הבנתי עד כמה הן גדולות.

את כבר מבינה שזה די מסובך להוליך עיזים ועוד יותר מאתגר באמצע היום. לעז ממוצעת יש סדר יום מהסוג של 'אני מחליטה לאן אני הולכת. הרועה ילך בעקבותיי… ניסיתי לרכז את העיזים ולחזור לנחלה ואח שלי אמר:

"את לא מבינה כמה זה דחוף. רוצי. אני אוביל את המקנה."

באמת לא הבנתי כמה זה דחוף.

אמא יצאה לקראתי ואמרה לי לבוא ולרחוץ את עצמי.

"מה קרה?" שאלתי

"אני לא יודעת, אבא ביקש שתגיעי למאהל. יש לי עצה אחת חשובה בשבילך. הגיע הזמן שתלמדי לשתוק."

ואני, שוב, בלי יותר מדי מחשבה סיננתי בין שיני:

"...וְעַל־פְּנֵ֥י כׇל־הָעָ֖ם אֶכָּבֵ֑ד וַיִּדֹּ֖ם אַהֲרֹֽן׃" מהשיר הידוע שבספר ויקרא פרק י'.

בואי נעצור רגע.
כי לפני שאגיע לאבא ואתיישב מולו באוהל, אני רוצה להסביר לך את ההקשר של המשפט 'וַיִּדֹּ֖ם אַהֲרֹֽן.' הוא מתרחש אחרי מיד אחרי ששני הילדים שלו הומתו בשל טעויות אידיוטיות שהם עשו. סתם שתדעי איזו תחושה הייתה לי.

רחצתי במהירות.
אמא החליפה לי את הבגדים וסירקה את שערי ואז אמרה את המשפט הכי מטומטם שאמא יכולה לומר לבת שלה:

"שכחתי כמה את יפה"

נו באמת. חשבתי לעצמי. עכשיו את נזכרת? זה הדבר האחרון שמעניין אותי עכשיו.

נכנסתי למאהל שלנו והתיישבתי.

חדר ההסבה כל כך השתנה מאז שהייתי כאן בפעם האחרונה…
אני לא יודעת אם את מכירה את התחושה של לחזור הביתה אחרי שהיית כמה שנים בצבא או בהודו וההורים שלך, בלי לשאול אותך, 'עיצבו' מחדש את הבית שלך. הבית שאת שגדלת בו. סוג של מעליב.
זה כל כך מוזר.
ואני ממש לא מדברת על הטעם הנורא של אנשים מבוגרים.
אני מדברת על התחושה המוזרה של: "למה לא אמרו לי? למה לא התייעצו איתי או שאלו לדעתי?"
כי התשובה תאלץ אותך להתמודד עם תחושה קשה עוד יותר של: אכן, זה היה 'הבית שגדלתי בו' אך כעת 'זה כבר אינו הבית שלי'. תחושה לא נעימה.

לתחושה הזאת יש עטיפה צבעונית ויפה שיש מי שיקרא לה 'להתבגר', אבל בנות מסוגי קיבלו את ה'זכות' לקרוא לרגע הזה: 'ההורים שלי נטשו אותי' .

כמה עצוב.

לא ראיתי את אבא שנה שלמה.
הוא התחיל לדבר אליי כאילו דיברנו אך הבוקר. בלי שלום ובלי מה שלומך ועם חיוך של: 'החיים יפים'.

לצד אבא שלי ישב ה'חמור שרכב על האתון של בלעם' אותו לוי אוילי שבילבל לי את השכל אתמול בלילה ושיבש לי את רשימת השירים שהייתי אמורה לשיר במרעה מאז שעות הבוקר.

אבא אמר:

"כפי שאת יודעת, אנחנו עשירים מאד מאז שה'בעל' האיר פניו אלינו, 'ענת' הבטיחה את עתידנו על הארץ הזאת ו'עשתרת' הביאה לפתחנו עולי רגל מרחבי הארץ."

כשהוא אמר 'עשירים מאד' הוא הניח את ידו על כתפו של הלוי שישב לידו והישיר מבטו לעברו. אבא ידע להפיק הבעות פנים מלאי הערצה וכבוד כשצריך, אבל הפעם זה היה שונה. הוא באמת התכוון למה שהוא אמר.

אבא המשיך ואמר שבזכות הטקסים המיוחדים שביצע הכהן שלנו, הפכנו למרכז עלייה לרגל מכל שבטי ישראל והעמים הסובבים.

הוא הוסיף משפט שלא הבנתי שאומר שהמזבח הזה מעיד על תקופה חדשה שבה כל אדם יקבל את עצמו, האחד יכבד את אמונתו של האחר והעמים ילמדו לחיות יחד.

אני באמת ניסיתי לשמור על ריכוז אבל לא הצלחתי להבין איך המשפט המטומטם שאבא אמר: 'האחד יכבד את אמונתו של האחר' מחזיק נאד מים.

המחשבה שלי נדדה למקרים שבהם האמונה של 'האחר' כוללת טקס שבו הוא מעלה אותי למשל לעולה כדי לרצות את האלוהים שלו. האם גם במקרה זה אני אמורה 'לכבד את האמונה של האחר'???

אבל לא התעמקתי בכך וניסיתי לשמור על ריכוז והבעת פנים של הקשבה.

אבא הסתכל החוצה ואמר שכל הרכוש הרב שצברנו הוא בזכותו של הכהן שלנו ויש להדגיש ולומר שחלקו הגדול של הרכוש שלנו הוא, למעשה, בבעלותו של הלוי.

ואז אבא אמר שהלוי הציע לנו הצעה שאי אפשר לסרב לה.
אבא עמד ודיבר בשבח הלוי. הוא פנה אליו בכבוד רב והפך אותו ל'איש' וכינה אותו 'איש הלוי'.
הלוי, שלא אמר דבר מתחילת השיחה ורק הסתכל על אבא במבט מלא כבוד והערכה שהייתה בסך הכל הדדית. אבא המשיך והסביר לעצמו או לקירות של האוהל, אין לי מושג, כי לא באמת הקשבתי, שאיש הלוי ביקש לוותר על כל הרכוש הגדול שצבר בנחלה שלנו… ואיש הלוי מבקש להמשיך בדרכו כשהוא חופשי מכל רכוש… והכמיהה לנוע צפונה אחרי שרידי שבט דן מפעפעת בו… והוא תמיד יהיה אורח הכבוד שלנו… אין ספק שלא מדובר בדבר של מה בכך - לוותר על כל הרכוש… ואין ספק שאיש הלוי הוא אדם צנוע שמוכן לוותר על הכל עבור סכום כל כך פעוט שכולל רק פילגש אחת ושני חמורים… ואבא הצהיר בזאת, שאם הכהן יחליט לחזור, תמיד תהיה לו זכות ראשונים על משרת הכהן הגדול… ותמיד נהיה אסירי תודה לו… ואבא שקל, בכובד ראש, אם זה נכון יהיה לקבל את כל הרכוש הגדול… ולאחר התלבטות כה קשה אבא החליט 'לקבל על עצמו' את האחריות הכבדה הכרוכה בקבלת הרכוש הרב.

הם לחצו ידיים והשיקו כוס יין וברכו על העסקה.

אני ממש השתדלתי להקשיב לעצה של אמא ושתקתי.
המחשבות שלי נדדו והיו עסוקות בהרהור על מי מהחמורים שיש לנו, היה ראוי לוותר. זו החלטה לא פשוטה כי צריך לחשוב על מרכיבים רבים בהחלטה כמו: מי מהאתונות מניקה, מי עתידה להתעבר ואת מי מהחמורים, על אף היותו בעל ערך, ראוי להרחיק מהעדר כי הוא בעייתי או אלים…
וויתור על שני חמורים זו החלטה שיש לה השלכות רבות על מבנה העדר בשנים הקרובות.
זו אינה החלטה פשוטה.

אם את באמת מקשיבה לי, את צריכה לשאול אותי שלוש שאלות עכשיו:
הראשונה, איך הרגשתי לשבת שם 'ככה סתם פתאום' ואחרי כל כך הרבה זמן, בלי שום הכנה מראש, נקייה ובבגדים נאים ליד אבא?
והשנייה, איך פתאום הלוי הפך לאיש או למה אני לא הבנתי שהוא מדבר עלי.
אני.
אני היא הפילגש.

לפני שאענה לך, אני רק רוצה לציין שלאבא היה פרצוף של האדם הכי מרוצה בשבט יהודה והבעת הפנים שלו הייתה של מי שקיבל הודעה על זכייה בפרס הראשון בפיס.

כעת אנסה לענות לך.
נתחיל עם התשובה לשאלה הראשונה שלך.
אז ככה - כל ילד, ולא משנה כמה ההורים שלו חסרי רגישות או אלימים (בלשון המעטה), מקיים את הפסוק: כְּ֭כֶלֶב שָׁ֣ב עַל־קֵא֑וֹ.
באמת ובתמים חשבתי שהכל השתנה.
אני שכנעתי את עצמי שאבא הבין בכוחות עצמו שטעה בי.
אני סיפרתי לעצמי שאבא שלי התעשת ומחזיר אותי אליו כי אני הייתי בסדר.
אני אמרתי לעצמי שאולי הוא לא ימהר להודות על הטעות שלו, אבל הנכונות שלו להחזיר אותי לחיק המשפחה נראתה לי, ובעיקר לתמימות שבי, כדבר הכי טבעי והכי נכון לעשות.

אני לא מרגישה ששכנעתי אותך. אנסה להסביר לך מעט יותר.
את מכירה את המשפט: "מְכַסֶּ֣ה פְ֭שָׁעָיו לֹ֣א יַצְלִ֑יחַ וּמוֹדֶ֖ה וְעֹזֵ֣ב יְרֻחָֽם׃"?
כלומר אם אדם שגה ומודה על הטעות, ממשיכים הלאה?
אז זה משפט שנכתב על מערכת היחסים שבין אדם לאלוהיו.

כלומר, המשפט הזה מנסה לומר שאלוהים סולח למי שבכנות גמורה לוקח אחריות על מעשיו ומודה שטעה.
אני מרשה לעצמי להניח שאלוהים אפילו מעריך אנשים כאלה.

אבל במערכת היחסים בין ילד להוריו זה שונה.
הילד, בתמימותו, לא ממש אכפת לו אם ההורה שלו לקח אחריות על הפשעים או 'הודה בטעות שלו' או מתכוון להכיר בזה שנהג בחוסר רגישות או באלימות.
זה לא מעניין את הילד.

למה?
כי ילד הוא לא אלוהים.
ילד אינו "חֹקֵ֥ר לֵ֖ב בֹּחֵ֣ן כְּלָי֑וֹת"

כל מה שילד עושה הוא לחפש בכל פעם אחיזה חדשה(!) במציאות. אחיזה שתספר לו סיפור (ולא משנה אם הסיפור לא הגיוני בעליל) שההורה הביולוגי שלו השתנה. השתפר. הפך לאדם טוב. גם אם מדובר במעשה קסמים.
הילד מחפש בנרות איך לספר לעצמו, שאביו נטש את דרכיו הרעות.
הילד מחפש סיבות להתרגש ולחזור למערכת יחסים בה הוא יקבל בחזרה את תפקיד חייו: להיות ה'אהוב' ללא תנאי.

את לא חייבת להקשיב לי עכשיו ואת יכולה לדלג הלאה לפסקה הבאה, שבה אני אנסה לתת לך תשובה על השאלה השנייה: "מדוע לא הבנתי שאני, היא אותה פילגש שאבא דיבר עליה עם איש הלוי - אותו חמור שישב על האתון של בלעם."

אם בכל אופן בחרת להקשיב ולקרוא את הפיסקה הזאת, אני רוצה שתתני את הדעת על מה שקורה איתך. כן! איתך וכל בני דורך. כי שום דבר לא השתנה.
אז ככה:
למערכת יחסים של הורה-ילד יש מבנה עתיק עם דמיון רב למערכת היחסים בין אדם לאלוהיו.
חסר הסמכות מול בעל הסמכות.
חסר הישע מול הכל יכול.
הילד שמחפש את החזרה להתמזגות עם האם והאב שמייצג את הדחיפה האלה לעבר הסדר וההיררכייה.
לא בכדי, רבים מאיתנו מפנים מבט כלפי מעלה ופונים לשם בתחינה ומכנים אותו: 'אבא'.
ילדים, הם בתפקיד חסרי הסמכות, שאמורים לקבל מבעל הסמכות, ההורה שלהם, הגנה, כוח וידע.
ידע במובן - תשובות לשאלות, הכוונה ועזרה בקבלת החלטות.
את יודעת מה מצחיק?
אני חושבת שרבים מאיתנו עוברים תהליך שחשוב להתבונן בו.
בגיל צעיר, ילדים פונים להורים שלהם. וההורים עונים. התשובות שלהם לא תמיד מקובלות על הילדים. אבל ההורים הם ההורים.

שהם גדלים הם פונים לאלוהים וקוראים לו 'אבא': "כִּֽי־אַתָּ֣ה אָבִ֔ינוּ כִּ֤י אַבְרָהָם֙ לֹ֣א יְדָעָ֔נוּ וְיִשְׂרָאֵ֖ל לֹ֣א יַכִּירָ֑נוּ אַתָּ֤ה יְהֹוָה֙ אָבִ֔ינוּ גֹּאֲלֵ֥נוּ מֵעוֹלָ֖ם שְׁמֶֽךָ׃"
הם גדלים, אך הם לא בהכרח מתבגרים.
הם מייחלים שהוא יענה להם לתפילותיהם ולצערי הרב, הוא לא עונה. אלוהי ישראל לא ממהר להפגין את היותו מקור הסמכות, הכוח או הידע. ואז, הם מוותרים עליו כי הם מגלים שלכנענים או למואבים יש הצעה טובה יותר או ידע 'אחר' ולאלוהים שלהם יש יכולות 'עדיפות' וייתכן כי האלטרנטיבה טובה יותר.

האלוהים האחרים נועדו לפתור בעיות הם נוצרו כדי לעזור ולשפר את העולם שבו חי המאמין.
לעומתם, האמונה באלוהים 'שלנו' מבוססת על סדרה של דרישות ותביעות נוקשות ואינסופיות שיש לבצע אותן ללא פשרות אבל גם ללא ציפיה(!) לתמורה.
ביהדות אין תמורה. זו אינה מערכת יחסים של תן וקח.

ואז, הסקרנות הורגת את החתול.
המאמין המיואש שלא מקבל מענה או תמורה, עובר צד ומתפלל לאלוהים האחרים.
ומה קורה אז? אלוהים האחרים, שמפוסלים באבן מרשימה או מרוקעים מפח לוהט לא עונים.
מפתיע אותך? לא. אבל יש איך להתקדם ולהשתפר.
יש איך להעמיק את הקשר עם האלוהים 'האחרים'.
אפשר למשל… להקריב אייל יותר גדול ועוד יותר מרשים.
ואם זה לא עוזר אז אפשר להעלות באש את התינוק שאך נולד ואם זה לא עוזר אז גם את הבת הבכורה.

מה שאני מנסה לומר לך, זה שתמיד נחלקנו לשתי קבוצות:
בני השבטים, שמכירים בכך שאלוהי ישראל הוא מקור הסמכות, כוח וידע ואם הוא לא עונה - לא מוותרים. כי זו מהותה של דת ישראל. תביעה פשוטה לעבודת השם וקיום המצוות בלי כל הבטחה לתמורה.

ולעומתם, תמיד יהיו אלה שיחפשו מקור סמכות או ידע או כוח בעמים ותרבויות אחרות ש'היו כאן קודם' כי אולי הם יודעים משהו שאנחנו לא יודעים, ובעיקר, כי האמונה והתרבות שלהם מאפשרת לעשות מגוון פעולות נוספות שמעניקות להם תחושה של סיפוק מיידי ושליטה בתהליך.
אני אסביר. האלוהים האחרים מציעים למאמין אפשרות להתקדם ולהשתפר - כמו למשל להקריב קורבנות בעלי ערך ואז להתקדם לקורבנות בעלי ערך רב יותר עד שאת מגיעה להתלבטות הכי גדולה שמעמתת אותך עם השאלה הכי חשובה: האם את מסוגלת להקריב את היקר לך מכל?
את תינוקך שאך נולד.
כעת, וזה החלק היותר חשוב בפסקה הזאת.
עצם קיומה של אפשרות הבחירה.
להורים, מתקיימת אפשרות הבחירה. הם יכולים להחליט שהם מוכנים לשלם מחירים גבוהים כדי לקדש את הסמכות האלילית שלהם.
אבל לא כך הילדים.
לתינוק שנמצא בחזקת הוריו אין אפשרות בחירה. הוא לא יודע על קיומה ולו היה יודע, לא היה יודע מה לעשות איתה.
לתינוקות ופעוטות, אפשרות הבחירה לא קיימת. ההורים שלהם הם מקור סמכות אולטימטיבי.
לכן, ילד לא ממהר לוותר על ההורים שלו גם אם הם מכים אותו, מתעלמים ממנו או מתעללים בו.
מעבר לסיפור הבריאה, עיקרו של ספר בראשית עוסק בילד-קורבן שעוזר לאבא שלו לשאת את העצים שישרפו אותו-עצמו כעולה. לא בכדי בסיפור המכונן של העקדה של אברהם את בנו יצחק נכתב פעמיים, כמעט ברצף: "וַיֵּלְכ֥וּ שְׁנֵיהֶ֖ם יַחְדָּֽו׃"
כמו יצחק אבינו וכמו כל הילדים, אני אנסתי, בכל עם מחדש, את המציאות. אני ניסיתי להעניק הסברים וסיבות לעובדה שאבא שלי אדם אלים וסיפרתי לעצמי ש'זו הפעם האחרונה' או ש'מחר הוא יפסיק להיות אלים' או אמא תפסיק להזניח, ושמחר היא תהיה נחמדה ורגישה יותר.

לכל הילדים וגם לי, אין את הפריבילגיה לעבור מאמונה באל אחד לאלים אחרים כמו שההורים יכולים להרשות לעצמם לעשות מעת לעת.
לילד, בתחילת חייו יש רק אל אחד שכולל את אמא ואבא ולא משנה אם הם טובים או לא.

והכי חשוב. ילד אוהב את הוריו. נקודה. אם את מחפשת דוגמה טובה למשמעות של הביטוי 'וְאָ֣הַבְתָּ֔' התבונני בהתנהגותו של פעוט שמותח את הגבולות בהומור רב ולומד להכיר את הוריו.

היכולת להטיל ספק אינה קיימת עבור הפעוט כי אין לו ניסיון חיים אחר. למעשה, הטענה שלי הרבה יותר קיצונית. ילד לא רק שאינו מכיר מציאות אחרת. הוא אפילו לא מודע לאפשרות שהיא קיימת. זו הסיבה שהאהבה של ילדים להוריהם טהורה ופשוטה. האהבה של ילד להוריו אינה אהבה יחסית ואינה מבוססת על ידיעה או התנסות ואינה תלויה בדבר כי ההורים, הם מהות חייו של כל ילד והדבר היחיד שהוא מכיר בעולם.

ועכשיו לשאלה השנייה:
איך קרה, שאני, נערה מתבגרת, שנונה וחכמה, לא הבנתי שאבא שלי מדבר עליי? איך אני לא הבנתי שאני-אני היא הפילגש?
התשובה פשוטה.
קראי שוב ושוב את התשובה לשאלה הקודמת עד שתביני מדוע אף ילד לא מסוגל לעבד מחשבה או להכיל מציאות בה ההורים שלו פוגעים בו במכוון.
אי אפשר להבין את זה.
במערכת יחסים של סמכות מול חסר סמכות, או חסר ישע, הילד תמיד ילך בעקבות הוריו, בעיקר אביו. יצחק הלך בעקבות אביו אברהם ואפילו סחב את העצים שהיו אמורים להעלות אותו באש. אביו קשר אותו למזבח והוא לא התנגד. זה מפתיע אותך? רק בשנייה האחרונה הוא לא שחט אותו.
אם הסיפור של עקדת יצחק נשמע לך דמיוני, או הזוי או אירוע קיצוני וחד פעמי. הגיע הזמן שתתבגרי.
בכל פעם שאת מדברת על 6 מיליון יהודים שנטבחו בשואה, תזכרי ש 1.5 מיליון מהם החזיקו את היד של אבא או אמא בדרך לתאי הגזים, שאמרו להם שאין מה לדאוג.
הם היו רק ילדים.
אביהם או אמם היו הסמכות הנעלה והילדים התמימים לא דאגו - כי 'אבא אמר'.

ואם נחזור לעניין שלי, פשוט לא האמנתי שאבא שלי, שבגד באלוהיו, יבגוד גם בילדיו.

איזה מטומטמת יצאתי.