התעוררתי לפני כולם. במציאות שלי, שלושה ימים של אירוח היו המקבילה ל 45 דקות של שיחת זום, ללא תשלום, בעולמך.
אני עושה לזה סוף היום! מילמלתי לעצמי וכילכלתי את צעדי.
השמש זרחה.
בימי החורף הזריחות בהרי יהודה הן בין היפות ביותר. העננים מעניקים מדי בוקר תפאורה מפתיעה אחרת והתאורה הביישנית של השמש המבצבצת מעל הרי מואב מבטיחה בוקר חדש.
די הופתעתי לגלות כי איש הלוי הקדים אותי והוא היה כבר ער מזה שעה ארוכה. הוא חיפש את הנער שלו ואת שני החמורים.
אבא בחכמתו דאג לשלוח את שלושתם לנופשון בשוליים הנסתרים של הנחלה.
לא עשיתי דבר.
זה היה מצחיק לראות את איש הלוי מדבר לעצמו בתסכול.
מצד אחד הוא שקל לצאת לדרך, מרחק לא רב, אל שערי העיר בית לחם על מנת להביא את הזקנים למאהל שלנו. הוא הבין שאם הוא לא יעשה זאת, זה פשוט לא יקרה. מצד השני, הוא לא היה יכול להרשות לעצמו להופיע מול מכובדים האלה ללא שני החמורים והנער שיכריזו על בואו.
הוא לא ידע מה עליו לעשות.
הוא לא היה ער לקיומי.
אני התבוננתי בזריחה ומעת לעת עצמתי את עיני. בשפה שלך אפשר היה לקרוא לזה מדיטציה. בחיים מופרעים כמו שלי צריך לקחת את האתנחתא הזאת. נסי את זה לפעמים. להתעורר בשעה מספיק מוקדמת על מנת לראות את הזריחה זה דבר שראוי לעשות מספר פעמים מדי שנה. בכל עונה לפחות פעם אחת.
הוא הבחין בי וצעד לכיווני ובזהירות וגמגום הוא החל לומר משהו שמתכוון לשאול אם אני יודעת היכן הנער והחמורים. אני נעמדתי במהירות והתרוממתי מעליו בכעס ואמרתי-נבחתי:
"איך אתה לא מתבייש?" הוא נדהם ולא ידע מה אני רוצה ממנו.
"איך אתה לא מתבייש?" שאלתי שוב בקול עולה.
"אתה מתכוון לברוח עם נער וצמד החמורים שלך בלעדי???"
הוא התגונן וניסה להסביר שלא כך פני הדברים. הוא התפתל והסתבך בהסברים יותר ויותר טיפשיים.
התמוגגתי. הוא היה מסוג הגברים שהביאו רוע וכוחניות לסובבים אותם אך ברגע שאותה תוקפנות הפתיעה אותם וחזרה אליהם - הם לא ידעו איך להתמודד.
בשפה שלך זה נקרא 'ברח להם במכנסיים'.
אני השתוללתי. הצעקות שלי העירו את אבא שלי.
בשלושת הימים האחרונים למדתי כי אבא עשה כל מאמץ להעניק לו יחס מכבד שרק מלכים ושרים מקבלים. הכעס שלי היה עלול לטרוף את הקלפים.
אבא רצה להרגיע את האווירה והניח את ידו על כתפי מצד אחד ועל כתפו של איש הלוי מצד שני.
אבא הפנה את מבטו אל איש הלוי כאילו הוא מדבר אל האדם הצדיק והרם ביותר שבא אל העולם - אברם אבינו ושר: "סְעָ֧ד לִבְּךָ֛ פַּת־לֶ֖חֶם וְאַחַ֥ר תֵּלֵֽכוּ׃" למי שמצוי בפרטים הקטנים, אבא השתמש במבנה משפט שמזכיר את השיחה של אברהם אבינו עם המלאכים שבאו לבשר לו על הולדת יצחק בנו.
את מכירה את המשפט 'רד-בול עושה לך כנפיים'?
איש הלוי הרגיש ככה גם בלי שהכיר את הפרסומת ובהתרגשות גדולה של ילד קטן דילג אל פינת ההסבה במאהל. הוא התיישב כמו ילד קטן שהגיע פעם ראשונה למלון הכל-כלול באילת וחיכה בהתרגשות למלצרים שיגישו לו אינסוף מאכלים והדבר היחיד שהוא צריך לומר זה איך הוא רוצה את החביתה.
אבל זה לא קרה.
לפחות לא בשעה כל כך מוקדמת.
ביקשתי מאבא שלא יאיץ בעובדי המטבח המותשים, שכבר שלושה ימים לא יודעים את נפשם. אבי התיישב ביני לבין איש הלוי ופלט אנחה שרוצה לומר 'באמת אין לי מושג איך זה יגמר'.
שניהם התבוננו בי וחיכו שאומר משהו.
התבוננתי באיש הלוי ואמרתי:
"אתה רוצה להנהיג את עם ישראל ולהיות מלך על השבטים, נכון?"
הוא הנהן בראשו כמו ילד קטן והקפיד שלא לומר דבר.
"אני הבטחתי לך שאני אעזור לך אם זו אכן תשוקתך ואתה הבטחת לי שתקיים את תשוקתי. נכון?"
הבעת פניו אמרה שהוא לא זכר את החלק השני, אולם הוא הינהן בראשו בכל זאת ללא היסוס.
"אני אמרתי לך שלא לרתום את הסוסים לפני העגלה. נכון?"
זהו. הוא לא הצליח לסתום את הפה ופלט:
"אין לי סוסים. יש לי צמד חמורים שאין לי מושג היכן הם כעת." אני איבדתי את הסבלנות וכמעט זינקתי ממושבי כדי להעיף לו סטירה.
אבא קפץ להפריד בינינו.
הדבר האחרון שהוא רוצה זה להיות אותו עד שיידרש להיות גם מי שיהיה אחראי לממש את הוצאתי להורג בסקילה.
"רק תקשיב!" אמרתי. אני ניסיתי להחזיק את עצמי. אני יודעת שאני חמת מזג ואישה עם פתיל הכי קצר בתקופת המקרא, זו לא תכונה טובה… יש דברים שאי אפשר לשנות, לפחות לא בפרק זמן כה קצר, על אף נוכחותה של התשוקה, החירות והמשמעות.
הוא שתק והתאמץ להקשיב.
אבא הסתכל עלי כלא מבין.
הבעת פניו לבשו סימן שאלה. מצד אחד הם ביקשו שאומר את אשר על ליבי, מצד שני הבעת הפנים הביעה חשש שליבו לא יעמוד במעמסה של המשמעות של דברי.
במילים פשוטות? אבא שלי לא הבין לאן אני מתכוונת לקחת את השיחה.
עצמתי את עיני לרגע ארוך.
נשמתי ארוכות.
פקחתי את עיני ואז…
…סיפרתי לאיש הלוי על חרבות הברזל שלנו.
אני לא החסרתי דבר ותיארתי בפירוט את העמל הרב והעשייה המרובה.
הוא הקשיב והקשיב ובלע כל מילה מדברי.
אבא היה בהלם.
מבחינתו, זה היה הסוד הפרטי שלי ומהכרותו עם איש הלוי זה יהיה רק עניין של זמן עד שזה יהפוך לנחלת הכלל.
הסברתי לאיש הלוי כי חרושת הברזל הפכה לתכלית ומשמעות חיי והמשפט האחרון שאני אמרתי היה:
"שבטי ישראל מצווים לכבוש, להוריש ולהנחיל את הארץ. חרבות הברזל יעניקו להם את הכוח לעשות זאת. עם ישראל ואלוהי ישראל הם תכלית חיי." ואז, כמו בכל הפרעת קצב וריקוד, המחשבות שלי נדדו על גורלו ועתידו של העם הקטן שלנו.
אבא התעשת בינתיים ואז לקח את רשות הדיבור, חזר להוביל את השיחה והפליג בתיאוריו. אני לא הייתי מרוכזת עד למשפט האחרון בו הוא אמר:
"...אתה מבין כמה כסף אנחנו יכולים לעשות יחד? זה הרבה יותר רווחי מניהול טקסים של הקרבת קורבנות במזבח."
אני נאנחתי. אני בכל פעם מופתעת מחדש.אבא שלי היה מעל גיל 40 אולי 50. אנשים כבר לא מסוגלים להשתנות בגיל הזה.
זה מתסכל אבל זה מה יש, ולא אמרתי דבר.
המחשבות שלי הפליגו לכיוון אחר ומצאתי את עצמי מהרהרת בשאלה: מדוע אני מתאכזבת מאבא שלי שוב ושוב? מה אני מצפה ממנו?
מחשבותי התנפצו לרצפה כשהרמתי את מבטי
כעת, איש הלוי דיבר. הוא עמד זקוף ונאם בלהט.
ידיו היו מונפות אל-על כמו משה רבינו והוא שר בקול רם:
"... הַבַּרְזֶל מֹלֶךְ עַל הָאָרָד וְהַנְּחֹשֶׁת כְּמוֹ שֶׁאֲנִי אֶמְלוֹךְ עַל יִשְׂרָאֵל."
השעה הייתה מוקדמת וכל עובדי הנחלה עדיין לא התעוררו. הם היו מותשים מהמשתה המתגלגל של שלושת הימים האחרונים.
איש הלוי אמר שלו עובדי הנחלה היו ערים, כולם היו מוחאים כפיים מהתרגשות אך דבר לא קרה וכל אחד מאיתנו שקע במחשבותיו.
אני קצת הצטערתי ששיתפתי אותו בסוד הברזל… חשבתי שהוא יראה את טובת ישראל והוא היה עסוק במשחקי הכבוד והמעמד האישי שלו…
תמיד חשבתי שלהיות נאיבית זו תכונה שתמיד מצטערים על קיומה ואז מבטיחים לוותר עליה 'בפעם הבאה' - עד הפעם הבאה שהיא באה לידי ביטוי. אחרי שנים רבות כל כך אני חושבת שנאיביות אינה תכונה אלא דרך חיים. תלוי את מי פוגשים בדרך.
אבא, שכבר ידע כי איש הלוי הערים עליו בפעם הקודמת וגנב את כספו, חשב כיצד לקיים איתו עסקה של מכירת החרבות לכלל ישראל אך גם למנוע ממנו לרמות אותו בפעם השנייה.
איש הלוי חשב וחשב עד שאמר: "חרבות ברזל נשמע טוב מדי. אני בטוח שגם אם חשבתם על זה. לעולם לא תסיימו את זה. אני לא מאמין לכם. אני רוצה לראות במו עיני לפחות מאכלת אחת שאתם יצרתם."
"חרבות!" שנינו תיקנו אותו ביחד.
הוא נשתתק.
גם אבא ואני שתקנו ואז אני אמרתי, אחרי מחשבה ארוכה במיוחד. "אם אבא יסכים, נשלח להביא לך חרב שתשמש אותך."
הוא התבונן בי כלא מאמין.
אבא לא אמר דבר והינהן קלות.
זה היה הרגע הראשון שבו ניתן היה לראות דרך הבעת פניו של איש הלוי, כי הוא הפנים את קיומן של חרבות הברזל.
הוא עדיין קרא לחרב בשם המעודן והמקודש - מאכלת, אבל הוא הפנים שזה אכן יקרה.
הוא יהיה מלך על ישראל.
את יודעת מה עשה מספר הסיפור?
הוא הכניס לסיפור שלי רמיזה עוקצנית לעקידת יצחק על ידי אביו אברהם. מספר הסיפור שלי בחר לציין את הרגע הזה בביטוי המתחכם: "וַיֹּאכְל֧וּ שְׁנֵיהֶ֛ם יַחְדָּ֖ו."
אבא שלח נערים להביא חרב.
ההנחייה הייתה להביא את החרב הכי מרשימה והכי יפה שיוצרה.
אני הייתי בבית שמש לפני ארבעה ימים ועליתי בריצה לעבר נחלת אבותי כשאבא שלח לקרוא לי.
אמנם 'עלינו על דרך המלך' ביצור החרבות אולם אני ידעתי שאין, עדיין, חרב כזו בנמצא והם ידרשו לעבד אותה כל הלילה.
זהו.
האווירה השתנתה מקצה לקצה.
אבא ואיש הלוי לא הפסיקו לשתות ולאכול.
האוכל נכנס לקיבה והאלכוהול ללב - וייטב ליבם.
אם נדמה היה כי בשלושת הימים הראשונים אבא נהג באיש הלוי כמלך, כעת איש הלוי נהג בעצמו כמלך. הוא פנה אל נערי הבית כאל משרתים, הכרית שעליה הסב נדמתה בעיניו למיטת אפיריון ואפילו השפה שבה השתמש הפכה באחת לשפה מליצית.
שני דברים מעניינים קרו.
הנערים הפנימו ואימצו גינונים של משרתים, עובדי המטבח יצאו מגדרם והאוכל היה טעים עוד יותר.
הדבר השני שקרה היה לא פחות חשוב.
הזבובים הטורדניים נהגו כמו זבובים טורדניים ועשו מה שעושים זבובים.
עבורי, זה היה ממש מעניין להתבונן בזה.
את יודעת למה? כי לזבובים זה לא משנה אם מדובר במגש שופע אוכל על שולחנו של מלך או אחוריים מיוזעים של חמור.
בין כוס יין אחת לשנייה, המלך שר בקולי קולות ואבא חזר לעיסוקו הקבוע בו הוא חישב את המכפלות האפשריות של מטבעות כסף במספר 400 אלף ולא נמצאו לו די מילים כדי להגיע לכדי תשובה מספקת.
הלילה ירד.
החרב לא הגיעה ואיש הלוי או יותר נכון המלך בעיני עצמו לשבט לוי שהיה ספוג באלכוהול נעמד וניסה לדבר כמו מלך ומילמל כמה מילים מהסוג שאומרות שהוא רוצה ללכת.
מדבריו עלה שלא היה ברור לאן הוא רוצה ללכת.
להביא את הזקנים למשפט?
לחרושת הברזל בבית שמש?
או חזרה לביתו.
אבא אמר: ".. הוֹאֶל־נָ֥א וְלִ֖ין וְיִיטַ֥ב לִבֶּֽךָ׃" אבל האיש, שבעיני עצמו היה כבר מלך עמד על זכותו ללכת.
הוא מלך. הוא מחליט והוא יודע ולכן: "וַיָּ֥קׇם הָאִ֖ישׁ לָלֶ֑כֶת וַיִּפְצַר־בּוֹ֙ חֹֽתְנ֔וֹ וַיָּ֖שׇׁב וַיָּ֥לֶן שָֽׁם׃" שזה אומר שמלך בעיני עצמו ממש קם והתחיל לפסוע החוצה מהאוהל במורד הדרך מהנחלה.
אבא קם מיד והתלווה אליו ולא הפסיק לדבר אליו וחיבק אותו עד שהואיל לחזור ולהתיישב על הכריות שדימה לאפיריון.
הוא היה זקוק לתשומת הלב שתבקש אותו להישאר.
כל מי שהיה שם יעיד כי אבא לא הפסיק לדבר על ליבו ואיש הלוי פשוט נרדם באמצע משפט.
כך הסתיים לו היום הרביעי.