אבא שלי חיכה לנו בפתח האוהל. הוא נשען על מקל ההליכה שלו וניכר היה שהוא המתין לנו במשך שעה ארוכה.
הבעת פניו אמרה הכל.
הישרתי את מבטי אליו בכעס.
אני רתחתי.
הורים לא אמורים לבגוד בילדיהם וזו לא הפעם הראשונה שהוא עושה לי את זה. מתי הוא ישתנה? שאלתי את עצמי בתיסכול.
לא אמרתי דבר. אני לא אעשה זאת בנוכחותו של איש הלוי. לא מגיע לו להיחשף לרגשותי.
היום. בדיעבד. אני חושבת שאבא ידע שאיש הלוי עושה את דרכו אלינו. אני מבינה שהוא שלח אותי לקבל את פניו כדי לרכך את המשך השיח הצפוי לו איתו. העיניים הקשישות ותווי הפנים המזדקנים של אבא אמרו זהירות. אהבה של אב לבתו בתקופת המקרא הוגבלה לעיתים לדאגה אמיתית אחת ויחידה - החשש מפני סקילה.
אני מבינה שהוא לא יכול היה להרשות לעצמו שזקני העיר יקבלו הכרעות גורליות על בסיס השמועות. הוא לא יכול היה לאפשר לעדות בודדה ומניפולטיבית של איש הלוי להוציא אותי להורג באחת הדרכים הכי מזוויעות שהאנושות המציאה.
הוא לא יכול היה להרשות זאת ולא משנה מה יהיה המחיר.
אבא פתח את ידיו לשלום והעלה חיוך ענק ששמור לאורחים שצריך לדאוג מפניהם.
איש הלוי הגיע לפתח האוהל.
הצליעה, הילוכו האיטי והגב הכפוף של איש קטן וצנום אמרו כאב רב. אני מצטערת אך לא מצאתי בי חמלה, לפחות לא ברגע ההוא. יחד עם זאת, נעמדתי לידו. אני מניחה שהוא חשב שאני נעמדתי לצידו. לא יודעת. אני נעמדתי לידו כי חששתי שהוא יפול ואני הצבתי את עצמי בעמדה שתצליח למנוע ממנו לחבוט את ראשו ברצפה כשיאבד את ההכרה.
הוא עשה כל מאמץ לשמור על יציבתו והנער, נעמד מצידו השני, איפשר לו להישען קלות עליו.
כדי למנוע מבוכה, החיוך הרחב של אבא שלי התעלם מכל הפרטים הקטנים והוא פצח בשיר שכל כולו ברכה ואהבה לאורח החשוב והנכבד שהגיע לנחלתנו.
כל מי שהיה במאהל נעמד.
אנשים התקרבו מרחוק לשמע השירה.
נשים הפסיקו את עיסוקם ואפילו חיות הבית נשתתקו. זה נשמע בערך כך:
יוֹר֤וּ מִשְׁפָּטֶ֙יךָ֙ לְיַֽעֲקֹ֔ב וְתוֹרָתְךָ֖ לְיִשְׂרָאֵ֑ל
יָשִׂ֤ימוּ קְטוֹרָה֙ בְּאַפֶּ֔ךָ וְכָלִ֖יל עַֽל־מִזְבְּחֶֽךָ׃
בָּרֵ֤ךְ יְהֹוָה֙ חֵיל֔וֹ וּפֹ֥עַל יָדָ֖יו תִּרְצֶ֑ה
מְחַ֨ץ מׇתְנַ֧יִם קָמָ֛יו וּמְשַׂנְאָ֖יו מִן־יְקוּמֽוּן׃
הייתי בהלם. לא ידעתי שאבא שלי מכיר פסוקים שלמים מתוך הספר האבוד. די נדיר היה לפגוש בתקופתי אנשים שידעו על קיומו של הספר, שבעתיד יכונה - ספר הברית ועוד יותר נדיר היה לפגוש אנשים שהיו מסוגלים לצטט ממנו, בעל-פה, קטעים כה ארוכים.
מיד הבנתי שאבא התכונן לקראת הפגישה הבלתי נמנעת עם איש הלוי. אבא לא פתח בברכה מקובלת שמזמינה את האורח לחסות בצל האוהל כנהוג במצוות קבלת האורחים. אבא בחר להעצים את איש הלוי ולהזכיר לכל השומעים בשטחי הנחלה את ברכת מֹשֶׁ֛ה אִ֥ישׁ הָאֱלֹהִ֖ים לכלל אנשי שבט לוי.
אבא בחר לשיר את החלק השני והחשוב של הברכה שמתארת את הכוח העצום שקיבל שבט לוי בברכתו של משה רבינו לפני שנאסף אל עמיו.
אנסה להסביר לך בפשטות אך אני חייבת לקצר כי החלק החשוב יגיע מיד עוד רגע קט..
שבט לוי קיבל ממשה בצוואתו את התפקיד היוקרתי להורות ולהנחיל חוקים לכלל ישראל.
הוא יהיה האחראי הבלעדי להרביץ תורה בישראל.
את מבינה כמה כוח ניתן לשבט יחיד?
בני ישראל יקטירו קטורת לרגלי בני לוי. איזה כבוד. ורק בני לוי יקבלו את הזכות להקריב עולה הנשרפת כליל לכבודו של האלוהים בבית המקדש.
וואו.
אם אבא שלי היה שר כך בתקופתך, כולם היו מוחאים כפיים ומבקשים הדרן אך אף אחד לא זז. כולם הבינו את החשיבות של הרגע הזה. אבא הפנה את מבטו אל האוהל כקורא לאיש הלוי להיכנס אחריו.
אך איש הלוי לא מיהר.
הוא נשאר לעמוד מחוץ לאוהל. אבא התבונן בו. מנסה להבין מה כוונתו של איש הלוי.
אני התבוננתי באיש הלוי. הוא היה מיוזע, כפוף ועייף ונראה ההיפך הגמור מכל השבחים ודברי ההלל שהרעיף משה איש האלוהים.
כולם ראו זאת.
אף אחד לא אמר דבר.
אבא המתין בסבלנות.
איש הלוי פתח את פיו בזמן שהוא מתרה באצבעו אל אבי:
וּלְלֵוִ֣י אָמַ֔ר תֻּמֶּ֥יךָ וְאוּרֶ֖יךָ לְאִ֣ישׁ חֲסִידֶ֑ךָ
אֲשֶׁ֤ר נִסִּיתוֹ֙ בְּמַסָּ֔ה תְּרִיבֵ֖הוּ עַל־מֵ֥י מְרִיבָֽה׃
ואז כאילו משום מקום, איש הלוי נזדקף ובקול רם ותקיף, שר את ההמשך:
הָאֹמֵ֞ר לְאָבִ֤יו וּלְאִמּוֹ֙ לֹ֣א רְאִיתִ֔יו
וְאֶת־אֶחָיו֙ לֹ֣א הִכִּ֔יר
וְאֶת־בָּנָ֖ו לֹ֣א יָדָ֑ע
כִּ֤י שָֽׁמְרוּ֙ אִמְרָתֶ֔ךָ וּבְרִיתְךָ֖ יִנְצֹֽרוּ:
די! את מבינה?
איש הלוי ענה לאבא שלי 'והזכיר לו' מדוע הגיע לאנשי שבט לוי לקבל מעמד מכובד ונישא.
הוא שר את החלק הראשון של השיר, שאבא שלי בחר בפיקחותו להשמיט.
הוא רצה להזכיר לאבי מדוע אנשי שבט לוי קיבלו מעמד 'מקודש' וקיבלו את הזכויות הרבות. בשעת מבחן, אנשי לוי 'לא ראו ממטר' אף אחד.
הברכה מציינת את המקרה בו עם ישראל היה אבוד במדבר וצמא למים. הייאוש והשבר גרמו למי מהם למרוד במשה ודימו לסקול אותו באבנים. מולם היו חלקים מבני שבט לוי ששמרו על קור רוח.
הברכה מוסיפה ואומרת כי שבט לוי היה השבט היחיד שהיה נאמן שעמד בעקביות בניסיונות השונים, כמו חטא עגל הזהב. לוי נמנע מלסטות מדרך הישר ולא התפתה למרוד.
אבל בשירת איש הלוי, החלק החשוב היה דווקא, החלק השני בו הוא הגביר את קולו.
הוא רצה לומר לאבי ששבט לוי ידוע בהיותו בלתי מתפשר.
אנשים טהרנים.
אנשי לוי לא חסו על כל מי שחטא, גם אם החוטאים היו בני משפחתם.
הם לא בחלו ורצחו את הוריהם, האחים או ילדים שלהם ככל שנמצאו בוגדים.
באמצעות השיר זה, איש הלוי אמר לאבא שלי שהוא לא מתכוון להתפשר.
הוא לא שכח את מקורותיו ומתכוון לנהוג בדיוק כמו אבותיו.
ושהוא שר את השורה:
"כִּ֤י שָֽׁמְרוּ֙ אִמְרָתֶ֔ךָ וּבְרִיתְךָ֖ יִנְצֹֽרוּ׃" הוא הסתכל עלי במבט ארסי ומאיים.
אי אפשר היה שלא להבין את כוונותיו.
הוא מעוניין בצדק הקורא להעמדה לדין של בוגדים, מורדים או חוטאים גם אם הם בעלי קשרי דם מקרבה ראשונה.
אף אחד לא זז.
אני חושבת שמרבית האנשים במאהל שמעו את השיר הזה בפעם הראשונה. התחושה שאנחנו עומדים ליד אדם שמסוגל להרוג את אמא שלו או הבן שלו - לא הייתה נעימה.
"אז מה נעשה עכשיו?" שאל אבא בקול מאוכזב ושמט את כתפיו.
וברגע אחד הוא איבד את הטקסיות והרשמיות.
"קרא לזקנים!!!" הכריז, בטקסיות יתר, איש הלוי.
הוא נראה כל כך ילדותי, חמוד ולא מאיים כשהוא מתמלא בחשיבות עצמית, חשבתי לעצמי ולא יכולתי לעצור את פרץ הצחוק שלי.
באותו הרגע זה נראה כל כך לא במקום. אבל עם כל הכבוד לחירות, אחריות התשוקה וחופש הבחירה שלי - הלא מודע שמתקיים בכל אחד מאיתנו, עדיין מנהל חיים משל עצמו.
"בשמחה…" אמר אבא במבט מחויך "..קודם לכן נרחץ את רגלך ונשתה לכבודך. הרי חשוב שהם יקבלו את פניך כשאתה במיטבך. לא?"
אבא הפנה את מבטו לעבר האוהל ומזוית העין יכולתי לראות את הבעת פניו הדואגת.
אני הבנתי.
הוא יעשה הכל כדי למנוע מאיש הלוי לקיים לי משפט ציבורי בפתח העיר אצל זקנים.
התורה סיפקה לנו מצוות רבות וחוקים מפורטים אבל בתקופה שלי, בה הזקנים בחשו זבובים במרק, תוצאות המשפט נגזרו מזהות השופטים. את מבינה ממה אבא שלי חשש?
זה יהיה משחק מכור מראש.
איש הלוי הודיע מראש על הגעתו לכל מי שהיה מוכן להקשיב והכין את הקרקע. הוא מכיר את זקני העיר.
הזקנים לא יוכלו להתעלם מעברו המפוקפק של אבי ועבור אחד מהם זו תהייה הזדמנות לכוון אבן לראשי ולהתענג על הפצפוץ של השיניים הקדמיות שלי ואולי גם לרסק לי את האף כנקמה על האירוע המצער שקרה לבן האידיוט שלו.
יש מספיק אנשים שהיו רוצים להשתתף בפסטיבל סקילת אבנים ולהוציא עלי את התסכול והאלימות שלהם בחיים המשעממים שלהם בימי החורף הקרים.
הבעות פניו של אבא אמרו שהוא לא יתן לזה לקרות.
במערת היין שלנו היו שני סוגים של כדי יין.
הכדים הגדולים שאבא סחר בהם עם אנשי יבש גלעד עבור אבני הברזל והכדים הקטנים יותר שהיו מוסלקים בפינה חבוייה של מערת היין. מעטים ידעו על קיומם. היין בכדים הקטנים היה מיוחד ונדיר ואבא הקפיד בהם ושמר אותם לעצמו.
הוא נהג לשתות מהם באירועים מיוחדים וגם אז במשורה.
במילים פשוטות? הוא הצליח להתענג ולהתייסר בו זמנית בכל פעם שלגם מעט מהיין המיוחד הזה.
הוא התענג כי זה היה היין הכי טוב שאי פעם הוא שתה. מדוע הוא התייסר? כי בעקבות כל לגימה הכמות הנותרת הלכה ופחתה.
אבא ואיש הלוי שתו את היין המובחר מהכדים הקטנים במשך שלושה ימים ובכמויות בלתי מוסברות. הם שרו צחקו ודיברו. הם נזכרו בחוויות משותפות. הם דיברו על כל האנשים שהגיעו לנחלה שלנו וכיצד הם הצליחו בכל פעם מחדש להמציא טקסים שהביאו עוד ועוד אנשים תמימים להפקיד ברשותם השניים את מצוקותיהם וחלומותיהם לצד מיטב מנחותיהם וכספם.
איש הלוי, ברגעים הבודדים שהיה פיכח, שאל בעקשנות, שוב ושוב, מתי יגיעו הזקנים כדי לקיים את המשפט שלי. אבא עודד אותו להרים כוס לחיי כל אחד ואחד מהזקנים שעשויים להגיע ממש ממש 'עוד רגע קט' וסיפק תיאורים מפורטים על הערכותם למשפט בו איש לוי ישב מול כולם על הבמה וישתף את דבריו.
שלושה ימים ארוכים.
כל הנערים וכל הנשים עמלו וטרחו להכין את מיטב המאכלים והמטעמים. כולם נרתמו למשימה ללא מילים. עננה של פחד לא מדוברת ריחפה מעל הכל. כולם הבינו כי נדרשת טעות אחת וטקס הוצאתי להורג בסקילה יצא לדרך.
אני חייבת לעצור רגע את העבודה במטבח ולשתף אותך במחשבה שלא מרפה ממני.
לכל קהילה יש המון כוח.
מנהיגים ואפילו לוחמים גיבורים יודעים, שבמקרים שהקהילה מפגינה את הכוח שלה, רצוי שהם יעלמו לפני שהם עצמם ומקורביהם יועלו על המוקד. אך כל הקהילות, באשר הן, לא מודעות לכוחן ולא יודעות כיצד להפעיל את הכוח העצום האצור בהן.
אחרי כל ההקדמה הארוכה הזאת, אני רוצה להצביע על דבר מעניין אחד. ההיסטוריה הוכיחה כי 'שמחה לאיד' היא המנוע הכי מסוכן שמפעיל את הכוחות ההרסניים של כל קהילה.
עד כמה שזה ישמע מגוחך, אך בעולם הקדום, ההוצאה להורג הייתה טקס בעל מבנה מסודר.
אני מתנצלת מראש שאני מבקשת ממך להקשיב לי כעת. אנא עשי מאמץ. כי אני מבקשת שתתני את דעתך על משהו אחר - המרכיבים הקושרים שקשרו בין בני הקהילה בתקופה הקדמונית.
האם שאלת את עצמך אי פעם איך ה'שמחה לאיד' הצליחה לשלוט בהרמוניה מושלמת ברגשות של חברי הקהילה?
האם חשבת פעם מדוע מעל כל שאר האפשרויות, דווקא 'שמחה לאיד' הצליחה לאגד אוסף אקראי של אנשים לקהילה, החולנית יש לומר, בצורה הכי מהירה?
מה יש ב'שמחה לאיד' שגרם לאנשים להפסיק לחשוב בזכות עצמם ולהיתכנס סביב מטרה משותפת בהתרגשות כה רבה?
מה היה שם בעולם הקדום שהפך את ה'שמחה לאיד' למניע מתוחכם שהצליח לגרום לאנשים להריע, לצופף שורות עם קלשונים ולפידים?
מרביתם, הפך לעדר מהופנט שלא יכול היה להסיר את העיניים מטקס ההוצאה להורג.
אל תוותרי והמשיכי לקרוא. כי אז קורה עוד דבר מעניין לעד המהופנט.
ככל שתרועות והצהלות רמות יותר, גרעין קטן מחברי הקהילה ההזויה הזאת, שעד רגע קט היה קהל צופה ופאסיבי הופך להיות, פתאום, בלי הסבר, חיות פרועות שֶׁיֵּצֶר ההרג גובר בהן ופתאום טקס הוצאה להורג ה"מסודר" הפך למופע אימה של חיות אדם שכל תאוותם היא לקחת בו חלק. למה?
למה 'שמחה לאיד', מכל מנעד הרגשות, קיבלה יכולת השמדה המונית של התודעה האנושית בעולם הקדמון?
תנשמי. אני חייתי בתקופת המקרא.
למזלי, במרבית המקרים, בשל אמצעי תקשורת פרימיטיביים שהיו ברשותינו, ה'שמחה לאיד' התאדתה טרם נתגבשה.
יחד עם זאת, שיקלי אפשרות שהעולם הקדמון שאני מדברת עליו - הוא שלך.
בעיקר שלך.
ה'שמחה לאיד' חוגגת את קיומה בכל מקום אפשרי בכל פלטפורמה דיגיטלית. היא מצויה בטרוריסטים נוטפי דם שמנופפים ברוע מול אזרחים יחפים שנחטפו ממיטתם. היא קיימת בכל מקום בו אדם נסק, גדל צבר הצלחות ואז התרסק באחת. ברגעים האלה הקשיבי לתגובות חברי הקהילה 'שהכירו אותו' לפני ההצלחה המטאורית.
הם יוצאים מכל החורים.
אכן, אני אורחת לרגע בעולמך.
אני מודה שעולמך מורכב עבורי.
אך את חייבת להכיר בכך כי ה'שמחה לאיד' יודעת לאגד, במהירות הבזק, ילדים חסרי לב והופכת גם אותם לקבוצה אלימה שמחרימה, ולו רק דרך מקלדת, ילד שכל חטאו היה … מה זה משנה מה הוא היה… כי ההוצאה להורג, גם אם היא רק 'דיגיטלית' כבר בוצעה.
'שמחה לאיד' מפחידה אותי יותר מכל דבר אחר.
היא מתעתעת.
כי במרבית המקרים מזהים אותה ונותנים לה שם ומפוגגים אותה. אבל היא כבר ביצעה את זממה והנזק הבלתי הפיך נגרם.
אני נאנחת עכשיו.
לו הייתי יודעת כיצד הדברים יתפתחו הייתי עוזבת הכל ובורחת שוב.
אין לי מושג לאן.
כעת, די קר ורטוב בחוץ ורצוי לחזור לעבודות המטבח. זה המקום הכי חם והכי נעים בכל הנחלה כעת.
מיותר לציין כי אמא שלי לא תפקדה.
היא הייתה חלשה ולא יצאה ממיטתה.
אני הייתי מצפה ממנה לשבור את כללי המשחק ולתקוע יתד אוהלים בראשו של איש הלוי בשנתו ולפתור את כל הבעיה. שלי ושל כל עם ישראל.
שלושה ימים ארוכים.
אני נאלצתי למלא שני תפקידים. להיות אחראית על כל הבישולים והמאכלים במטבח וגם להיות בכוננות שמא אבי יקרא לי לשבת בצורה מכובדת בינו לבין איש הלוי במאהל המרכזי. לשמחתי זה לא קרה כי אבא הקפיד להשקות את איש הלוי ככל שרק יכול היה.
כל עובדי הנחלה עבדו במטבח בשקט מופתי.
בכל בוקר איש הלוי התעורר ראשון ולכשנתפכח, שאל בצעקות הולכת וגוברות מתי יגיעו הזקנים.
עובדי המטבח ידעו כי כוונתו ליזום טקס סקילה ונעצו בי מבטים לא נעימים. הוא יתבקש לומר את דברו. הוא ידרש להביא עדים ואני אדרש להישבע ולומר את דברי מול כל העדה.
חשוב לי לציין שכולנו ידענו לדקלם את פרטי טקס הסקילה אך אף אחד מאיתנו מעולם לא נכח באירוע אכזרי זה. הרתיעה מטקס אלים זה השיגה את מטרתה והפכה את עצם הסקילה לאירוע נדיר כל כך.
כל ילד ידע לתאר כיצד הראשון בעדים נדרש לדחוף את הנידון למוות מגובה רב אל הקרקע ואז, העד השני נתבע לרסק את בית החזה בעזרת אבן עצומה שהוכנה מבעוד מועד ולקינוח, ככל שהנידון למוות עדיין חי - כל ישראל היו אמורים לסקול אותו באבנים ועד שיחזיר את נשמתו לבורא.
המוות הזה היה אכזרי אך לא פחות מבייש.
מאז כניסתנו לארץ, בכל תקופת שלטונו של יהושע וכל השופטים הידועים בתקופתי, הטקס נאלץ להתקיים אך ורק פעם אחת. עכן בן משפחת הכרמי נתפס בקלקלתו. הוא ומי מבני משפחתו נרגמו באבנים. החברה השלישית שלי - במבושתה כי רבה, הקפידה להסתיר את מוצאה ויחד עם בני משפחת הכרמי המורחבת נדדו לעבר הירדן המזרחי בשל אירוע אכזרי זה.
מאות שנים של קיום בארץ והטקס הזה התקיים רק פעם אחת.
היום אני מבינה כי איש הלוי רצה שהפעם השנייה תירשם על שמו. האובססיה שלו להנהיג את ישראל הייתה כל כך גדולה והוא עשה כל מה שאפשר כדי לזכות במעמד, הכרה ובעיקר כבוד והכל כדי להבטיח כי שמו ייזכר לעד.
מבחינתו, או יותר נכון מבחינת מבושיו, כל עוד לא החזרתי לו אהבה, אני ראויה לסקילה.
אבא הבין שהדחף של איש הלוי לנקום, העבירה אותו על דעתו והוא הקפיד להשקות את איש הלוי מעל ומעבר למצופה ביין הכי טוב שאי פעם נמזג בהרי ירושלים.
אבא שר איתו, חיבק אותו, והעניק לו כבוד מלכים.
הוא לא התנגד לרעיון הנפלא של משפט כהלכתו ואף הסביר לאיש הלוי שוב ושוב שהוא שלח לקרוא לזקנים או הפליג וסיפר שהם מקיימים אסיפה מקדימה וכשהפגישה תסתיים הם מיד יגיעו.
במקרים מסוימים הוא הבטיח שהם יגיעו עם עלות השחר או ברדת היום.
בדיעבד אני חושבת שייתכן כי גם איש הלוי לא באמת רצה שהם יגיעו.
הוא רצה להיות מלך ואבא נהג בו ככזה.
אמנם, טקס הסקילה יעניק לו את השיא אך הוא גם יסיים את החוויה הממכרת… אני כבר לא יודעת.
אני זוכרת שלושה ימים ארוכים בהם איש הלוי היה שיכור מיין או ישן כמו תינוק אך תמיד הוא היה זה שהתעורר ראשון בבוקר.
שמא יפסיד עוד רגע של נהנתנות.
נהנתנות אינה מילה גסה עד שהיא פוגשת 'אנשים קטנים' כמותו.
היא מעניקה להם כוח ואכזריות בלתי מוסברת, שרק ההשפעה של שתייה מופרזת מפוררת לרסיסים.
אלו היו שלושה ימים ארוכים ומפחידים.
ביום הרביעי קמתי מוקדם ושטפתי את הפנים.
זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי כי בין שערות ראשי מבצבצת שערה לבנה אחת.
אני קיבלתי אותה בברכה על אף שבמובן מסויים אני הייתי עדיין נערה.