חורף. קר אך כולנו התעוררנו מוקדם. והמתח באוויר הלך ועלה.
היה מי שהכין נדן לחרב המדוברת וזה רק העצים את חסרונה.
אתמול בלילה אבא קיבל את ההודעה האומללה שגרמה לו לצער רב.
היין אזל!!!
את מבינה על מה אני מדברת?
מערת היין המפוארת שלנו התרוקנה בארבעה ימים.
אבא לא ישן טוב בלילה.
אני לא יודעת איזו סיבה גרמה לו לנדודי שינה. אני? החרב? הקושי בחישוב המכפלות של המספר 400 אלף או הגעגועים לסדרת היין המופלאה שאזלה?
בשעות הבוקר הגיע רץ שלחש לאבא על אזנו, ואמר, שאולי, רק אולי, בסוף היום, תהיה חרב משביעת רצון שניתן למסור לאיש הלוי.
מתח נוראי אחז בכולנו. היינו מותשים.
אין לדעת איך איש הלוי יתעורר הבוקר.
האם הוא יתעורר כ'מלך על ישראל'?
או שמא יהא הבעל הנקמן של ה'נערה המוחלשת'?
או כמו בימי העבר, הוא יפנים שהוא בסך הכל 'איש לוי חסר שם'?
זה היה יום מטורף.
אין ספק כי חסרונו של היין עלול לשנות את האווירה מקצה לקצה.
להפתעת כולם, שוב, איש הלוי התעורר ראשון.
אל תשאלי אותי איך, אבל הוא הצליח להתגבר על החמרמורת (הנגאובר) וגם הצליח למצוא את הנער והחמורים.
דמייני את התמונה הבאה ובסדר הבא.
איש הלוי, ללא יין ולא חרב, יחד עם צמד החמורים והנער, עמדו יחד, באמצע הרחבה המרכזית של הנחלה שלנו חבושים ומוכנים לצאת לדרך.
זה היה מדאיג.
אבא עשה ככל יכולתו לעודד את איש הלוי לאכול משהו.
ללא היין, זה היה הרבה יותר קשה.
"אני לא רעב. אני רוצה ללכת." אמר איש הלוי.
הוא פנה אל הנער ואלי ואמר "הולכים"! ואבא שכנע אותו לאכול כדי להשביע את לבבו ולא רק את קיבתו.
אמא התאפסה על עצמה לכמה דקות והגישה לו כמות כפולה של אוכל ותוך כדי זה גם התפללה שהוא יחנק.
אחי הגדול הזניק שליחים אחד אחר השני לבית שמש כדי לברר מה עלה בגורלה של החרב שאנו מבקשים כבר מיום אתמול.
אין לך מושג כמה מאמץ הושקע למנוע ממנו לצאת את הנחלה.
החשש שהוא יפנה לכיוון שער-העיר מקום מושבם של הזקנים לא פג.
הוא אמר שהוא יעשה את דרכו 'חזרה לירכתי הר אפרים' אבל אבא ידע שהדבר לא מובטח.
"אי אפשר לסמוך עליו" סינן אבא לחלל המאהל הסתובב במעגלים של אדם מתוסכל עם כאב ראש נוראי.
האם הוא באמת מאמין לסיפור על החרבות ברזל?
ואם כן, האם הוא באמת הפנים שזו היא דרכו הבטוחה לגבורות על ישראל?
אבא שלי היה לחוץ.
כל האבות הלחוצים יודעים מודעים לקיומו של מאפיין אישיותי שיוצר סביבם לחץ. יחד עם זאת, כשזה קורה, ברגע שהם לחוצים, הם לא מודעים לכך שהם מלחיצים את כולם סביבם - מה שרק מגביר את הלחץ.
והכי חשוב, הלחץ רק עולה עוד יותר כאשר מעירים להם על כך שהם לחוצים.
בכל היום החמישי, יחסו של אבא לאיש הלוי התקרר מעט. עד אתמול הוא דיבר אל איש הלוי כקרוב משפחה והיה 'החותן' שלו והיום, הוא היה רק אבא שלי. הכינוי 'פילגש' נמחק ממני. אבא ניסה להפוך ולהיות בכל כוחו, מי שלא היה כל חייו.
יום אחד בחייו הוא היה 'אבי הנערה.'
מעט מדי. מאוחר מדי. כל כך עצוב.
איש הלוי עמד על שלו.
הוא יעזוב היום בכל מקרה. בימי החורף השמש שוקעת מוקדם. אבא עשה ככל שיכול היה להשהות את היציאה לדרך.
מספר הסיפור שלי משתמש במילה הנדירה 'וְהִֽתְמַהְמְה֖וּ' על מנת להבהיר עד כמה אבא עשה הכל כדי לבלום את היציאה שלנו מתחומי הנחלה.
יש מגוון דרכים במקרא לתאר השהייה ועיכוב אבל המילה שנבחרה כאן רוצה להדהד דבר נוסף שלא ברור כרגע.
זה לא עזר.
כי איש הלוי התיישב על חמור אחד, פקד עלי, כמו מלך כל יכול, להתיישב על האחר והנער נעמד לצידו, בגו מתוח, מחכה להוראותיו.
זהו. נגמר. ההמשך ידוע.
אמא בכתה.
היא בכתה על כי לא ידעה שנאנסתי בילדותי.
היא בכתה על כי לא בכתה ביום חתונתי.
היא בכתה על המבוכה שהיתה כרוכה בגירוש שלי חזרה לביתי.
היא בכתה את כל ההחלטות הכושלות שעשתה בחייה.
והכי עצוב, היא בכתה על ההחלטות הנוראיות שהיא עוד עתידה לעשות.
היא ידעה שזוהי תמצית חייה האומללים.
אבא לא אמר לי דבר ופרק את התסכול בצעקות על אחי שהיה חסר אונים.
איש הלוי היה ישוב כמו מלך על החמור שלו.
הוא אימץ לעצמו גינונים מוזרים ונופף לשלום כמו מלכת אנגליה שנקעה את שורש כף היד.
החמור עשה צעד אחד או שניים וניתן היה לראות שאיש הלוי ניסה להסתיר את הכאב שעלה מאיזור חלציו עם כל תנועה של החמור.
אני לא עליתי על החמור שלי עדיין.
לא ידעתי מה לעשות.
כל החלטה, לא תהיה החלטה טובה ותסב צער לבני משפחתי. הפתרון היחיד שיציל אותי, אך יכתים את משפחתי לדורי דורות, יהיה לברוח.
אבל אז הבנתי שאני לא מתכוונת לברוח יותר.
זה כבר לא עניין של חירות.
פשוט לא היה לי כוח.
עייפתי.
אני עליתי על החמור ואמא צווחה.
אבא צווח ואחי הגדול צווח.
לרגע קט חשתי אהובה.
מה בסך הכל רציתי?
שיאהבו אותי, שיצטערו עלי ושיכירו בעובדה הפשוטה שחסרוני מביא איתו געגוע מלא אהבה. רציתי שקיומי לא יהיה לשווא.
רציתי שיכירו כי יש ערך לחיי.
אבל גם איש הלוי צווח…
…זה היה מוזר.
כי כולם הפנו את מבטם לעבר הפינה המרוחקת של הרחבה המרכזית, מעבר לכתפי הימנית.
הסתובבתי לאחור וראיתי את אחי הקטן מתנשף לאחר ריצה ארוכה ומעייפת במעלה הדרך. ידיו נשאו חרב יפיפיה שהכתה בסנוורים והחזירה את אור השמש לכל הכיוונים.
הוא לא עצר את מרוצתו וחלף על פנינו אל עבר פינת ההסבה במאהל המרכזי.
"המאכלת הגיעה!!!" צווח איש הלוי
"חרב!!!" כולנו רגזנו ביחד ורצנו באמוק למאהל המרכזי.
איש הלוי נכנס אחרון ומצא את כולנו יְשׁוּבִים במעגל סביב חרב המופלאה והבוהקת.
זו הייתה הפעם השנייה והאחרונה שראיתי את הבעת הפנים המאוהבת של איש הלוי.
אהבה ממבט ראשון.
הוא התאהב בחרב המסנוורת ולא ידע את נפשו.
אבא נאנח בכבדות.
הוא לא היה בנוי למתח הזה.
כעת זה נגמר.
הבעת פניו של איש הלוי אמרה הכל.
היא הבהירה שהוא ויתר על משפט הזקנים.
כאזרח פשוט הוא היה זקוק לדעת הזקנים. כמלך הם יזדקקו לו והוא לא יהיה חייב להכיר בקיומם.
חרבות ברזל יעניקו לו הזדמנות למלוך על ישראל והוא ביקש מאבא לחזור ולהתמקד בחישוב המכפלות של 400 אלף.
אבא נעמד עם החרב בידיו וכולנו נעמדנו סביבו.
היה שקט מוזר.
הוא פשט את ידיו לפנים ומסר את החרב בזהירות רבה לאיש הלוי.
איש הלוי לא ידע את נפשו.
עצם העמידה במרכזו של מעגל, מוקף באנשים, כאשר החרב נמסרת לידיו גרמה לו לשכרון חושים.
איש הלוי ביקש שמן ואמא בתמימותה אמרה שהוא נגמר.
לרגע אחד היה שקט ואז ללא מילים, הנער הממושמע שלו מיהר לכרוך סביב מותני איש הלוי את החגור והנדן.
בדיעבד, אני חושבת שאיש הלוי חווה את מסירת החרב כהמלכתו למלך כל יכול ולו רק בשל העובדה שכולנו עמדנו סביבו במעגל מוזר ברגע מסירת החרב.
זו הזדמנות חשובה לומר לך שיש להסביר לילדים קטנים את ההבדל בין מה שהם רואים בסרטים על גיבורי-על למציאות היומיומית. הדרך הכי טובה לעשות זאת מתחילה בהסבר וניתוח של המושג 'תשומת לב' יחד איתם.
תתפלאי.
אך אם תדברי איתם בגובה העיניים את עשויה לגלות שלילדים קטנים יש כוחות על רגשיים שאת לא מודעת אליהם.
אני מציינת את זה כי איש הלוי דימה את עצמו לכל יכול.
אבא הסביר לחותנו כי שמחשיך בחוץ ואמר: "הִנֵּ֣ה נָא֩ רָפָ֨ה הַיּ֜וֹם לַעֲר֗וֹב."
אבל האיש הקטן הזה ש'עף על עצמו' תופף קלות על החרב ואמר בהתרוממות רוח: "...הִנֵּ֣ה נָא֩ כְּצֵ֥את הַשֶּׁ֖מֶשׁ בִּגְבֻרָת֑וֹ…"
אבא לא ידע נפשו ואמר לו, לי, לנו: "לִֽינוּ־נָ֞א הִנֵּ֨ה חֲנ֤וֹת הַיּוֹם֙ לִ֥ין פֹּה֙…" אבא עשה ככל יכולתו. דיבר בלשון יחיד, ניסה בלשון רבים ואף השתמש במילה 'בבקשה' שוב ושוב.
אחרי הכל, אבא לא רצה שאני אעזוב.
את יודעת משהו?
אני שמחתי שסוף סוף אבא שלי הכיר בעובדה שהוא יתגעגע אלי.
כל מה שרציתי היה שהוא יאהב אותי יותר מכל.
אהבה של הורים קשורה קשר עמוק בביטחון שלהם בעצם הקיום של מערכת היחסים המפותלת עם ילדיהם.
ככל שהורה מאבד את ביטחונו והסכנה גוברת, הדברים המובנים מאליהם, כמו קיומם של האהובים שלך, אינם מובטחים. אולי אז, כאילו משום מקום, מה, שנדמה כי הוא אהבה, פורץ באחת.
הורים שבטוחים כי ילדיהם 'תמיד יהיו שם עבורם בעתיד' נידונים למפח נפש. אין סימטריה בין מה שהורה עושה או לא עושה עבור ילדו לבין מה שיקרה בהמשך החיים. בתי האבות מספרים סיפור לא פשוט בעניין הזה.
הציווי: "כַּבֵּ֥ד אֶת־אָבִ֖יךָ וְאֶת־אִמֶּ֑ךָ לְמַ֙עַן֙ יַאֲרִכ֣וּן יָמֶ֔יךָ עַ֚ל הָאֲדָמָ֔ה אֲשֶׁר־יְהוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ נֹתֵ֥ן לָֽךְ:" לא מבטיח תמורה של אהבה אולי רק ביטחון. וככל שחושבים על זה הציווי 'כיבוד אב ואם' הוא בין המקרים היחידים בתרי"ג מצוות שהמצווה מבטיחה תמורה באופן מפורש.
חשבתי לעצמי שאני חייבת לתת על זה את הדעת אבל עשיתי מאמץ להתמקד במבטו של אבי.
אכן, היה רגע קטן אחד שניתן היה לראות כי אבא שלי ויתר על המכפלות של ה- 400 אלף וכל החרבות גם יחד - העיקר שאני לא אעזוב.
יחד עם זאת, ברקע עדיין ריחפה האלטרנטיבה האומללה של פסטיבל השלכת אבנים כשאני השחקנית הראשית. אני, למעשה, החירות שלי, לקחה אחריות על חיי וברגע אחד, ארוך, אני נתתי לאבא חיבוק פרידה ארוך ואוהב.
הוא בכה חרישית.
נמלאתי מבוכה לראות את אבא שלי דומע והסטתי את מבטי ופניתי לעלות על החמור שהמתין בסבלנות אין קץ ונראה כרגע כדבר הכי יציב בנחלה.
לו הייתי יודעת שזו תהיה הפעם האחרונה שאני אראה את אבא שלי הייתי נוהגת אחרת. החיבוק היה ארוך יותר והייתי מבקשת ממנו לומר לי שהוא אוהב אותי.
אני לא יודעת להסביר למה, אבל אחרי כל מה שעברתי עם האבא הזה, התמונה היחידה שתקועה לי בראש 3000 שנים היא של אותה דמעה הזולגת על לחיו המקומטת ושתיקתו הארוכה.
אמא נעמדה לצידו של החמור שלי וחיבקה את מותני.
אמא לא אמרה דבר והחיבוק החזק שלה הבטיח שלא תאפשר לי ללכת.
ואז החמור החל לנוע בעקבות חברו.
שוב הופתעתי כי אמא הרפתה את אחיזתה באחת.
היא לא נלחמה עלי.
גם הפעם והתהלכה בבכי חרישי אחרי החמור שלי עד שולי הנחלה.
אני לא הבטתי לאחור.
ידעתי שאין בי את הכוחות להתמודד.
אני חששתי להתפרק והקפדתי להישיר מבטי אל האופק.
בליבי אמרתי, שאם איש הלוי יחליט לפנות לכיוון מושבם של הזקנים בשער העיר, אני אשלוף את החרב מהנדן שלו ועוד לפני שהוא יאמר, שרה-רבקה-לאה ורחל, אני אשחט אותו ואז אהיה מבוקשת על רצח ולשם שינוי הסקילה תהייה מוצדקת.
הוצאה להורג על משהו שלא עשית הרבה יותר כואבת מהוצאה להורג שאת מקבלת על עצמך בשלווה.
זהו.
המחשבות הציפו אותי ובמשך כל הזמן הזה לא הבטתי לאחור.
ולכן,
אני לא נפרדתי מאמא שלי כראוי.
טעיתי.
וגם זה לא עוזב אותי גם שלושת אלפים שנים מאוחר יותר.
אני חושבת שזה הדבר הכי עצוב שאי פעם קרה לי.
איש הלוי רכב בראש.
הביטחון שהעניקה לו החרב העבירה אותי על דעתי.
על אף הכאב הנוראי הכרוך בישיבה על אוכף מתנועע של החמור, הווייתו של איש הלוי נדמתה ללוחם. הוא עשה כל מאמץ לשמור על יציבה של איש חשוב ומבטו הקיף מאופק לאופק - כאדון על כל הארץ.
יחד עם זאת, הדמיון שלי חסר שליטה וגינוני נימוסים ולכן, המחשבה שהוא ישלוף את החרב מבלי לפצוע את עצמו נראתה לי בלתי אפשרית ואני התפוצצתי מצחוק.