לא סיפרתי על מה שקרה לאף אחד.
לא לחברות שלי ולא להורים אפילו לא לעיזים.
למי יאמינו? לי? הילדה השובבה משבט יהודה שכל עניינה הוא אובססיה לשירים עתיקים, או לרועה הטוב יותר בנמצא בהרי יהודה?
בעצב רב נזכרתי בשיר שלעולם לא תיארתי לעצמי שהוא עשוי להיות רלוונטי עבורי. ושרתי אותו בבכי תמרורים:
"כִּֽי־יִמְצָ֣א אִ֗ישׁ נַעֲרָ֤ בְתוּלָה֙ אֲשֶׁ֣ר לֹא־אֹרָ֔שָׂה וּתְפָשָׂ֖הּ וְשָׁכַ֣ב עִמָּ֑הּ וְנִמְצָֽאוּ׃ וְ֠נָתַ֠ן הָאִ֨ישׁ הַשֹּׁכֵ֥ב עִמָּ֛הּ לַאֲבִ֥י הַֽנַּעֲרָ֖ חֲמִשִּׁ֣ים כָּ֑סֶף וְלֽוֹ־תִהְיֶ֣ה לְאִשָּׁ֗ה תַּ֚חַת אֲשֶׁ֣ר עִנָּ֔הּ לֹא־יוּכַ֥ל שַׁלְּחָ֖הּ כׇּל־יָמָֽיו:
...אם אבא יגלה את מה שקרה הוא ישמח לקבל חמישים כסף כפי שציוותה תורתינו, אבל הדבר האחרון שהייתי רוצה כעת, זה להיות אזוקה לאיש הרע הזה כל ימי חיי, ולא משנה מה המחיר שאדרש לשלם בהמשך.
אני הייתי עם עצמי, בתוך מחשבותיי יחד עם הכאב. הכל השתנה, בכל חמשת חושיי. הדרך שבה חוויתי את העולם השתנתה לצמיתות:
בכל יום בשעות אחר הצהריים, הרוח הקרירה הכאיבה לי והצל המתארך של עצי האלה הפחיד אותי כי הם הזכירו לי שוב ושוב את האירוע הנורא.
מדי לילה, התקשתי לישון.
חושבת שוב ושוב על מה שקרה, שואלת את עצמי איפה טעיתי ונרדמת תוך כדי קינה חרישית:
"כִּ֣י הִ֤וא כסותה [כְסוּתוֹ֙] לְבַדָּ֔הּ הִ֥וא שִׂמְלָת֖וֹ לְעֹר֑וֹ בַּמֶּ֣ה יִשְׁכָּ֔ב וְהָיָה֙ כִּֽי־יִצְעַ֣ק אֵלַ֔י וְשָׁמַעְתִּ֖י כִּֽי־חַנּ֥וּן אָֽנִי׃"
מתפללת לאלוהי שיחזיר לי את בתוליי.
מדי פעם הייתי משתעשעת עם הרעיון למסור את הרועה בידי אבי ולומר לו שהוא בונה את המזבח על בתוליי המדממים. לומר לאבא שלי כי הרועה שלו עינה אותי. לבקש מאבא שלי להיות ראובן שמעון ולוי ולנקום את נקמתי כנקמת דינה … ובכל תרחיש הבנתי שמהר מאד אני אהפוך מקורבן לנאשמת ואף אשא בתוצאות החמורות של הדין אם הוא יתכחש למעשיו.
אני לא התקרבתי יותר לחמשת עצי האלה.
נשאתי את כדי המים בדרך הארוכה יותר. אני מצטמררת בכל פעם שאני רואה או חושבת על העצים האלה. אפילו החשש להתקרב לצל שלהם הפך לחוויה שעלולה לעורר את כל הפחד והכאב. והם הרתיעו אותי יותר ויותר.
ומה עשה הרועה הריק והיבש מהגלעד? הוא הפסיק לרעות את העיזים ומאז העינוי שלי, הוא לא עזב את מתחם המזבח במשך חודשים ארוכים.
אבא שלי השקיע את כל הונו במזבח הזה והרועה הקים את הבמה כפי שהבטיח לאבא.
הבמה העגולה של המזבח הייתה עשוייה אבנים וככל שעבר הזמן היא הלכה וגבהה. אבא לא הסכים שהרועה יפסיק את בנייתה וכל רצונו היה, שהיא תראה למרחוק לכל הולך ונע בדרך ההר.
מעת לעת אבא היה הולך אל הדרך הראשית עד לקבר רחל, לבחון אם הבמה נראית מרחוק, חוזר ומבקש להגביה אותה עוד ועוד.
אל תשאלי אותי למה, אבל בתקופה הזאת הייתי שרה לעצמי מבלי משים:
"כִּ֤י תִבְנֶה֙ בַּ֣יִת חָדָ֔שׁ וְעָשִׂ֥יתָ מַעֲקֶ֖ה לְגַגֶּ֑ךָ וְלֹֽא־תָשִׂ֤ים דָּמִים֙ בְּבֵיתֶ֔ךָ כִּֽי־יִפֹּ֥ל הַנֹּפֵ֖ל מִמֶּֽנּוּ׃"
אולי כי ראיתי את העתיד. אבל המבנה הזה הפך למסוכן יותר ויותר והמעקה היה מתבקש גם אם המקרא לא כלל ציווי בטיחות של המזבחים של עובדי האלילים.
לאחר הקמת הבמה היא נראתה למרחוק. היא הייתה עשויה אבן חברון בהירה ובוהקת למרחוק.
ואז, במשך חודשים ארוכים שמענו את התיפוף והרקיעה של נחושת ואט אט הרועה יצר עוד ועוד חלקים של פסל הבעל.
מכל מקום בנחלה שלנו, ניתן היה לראות את המזבח ולשמוע את התיפוף והריקוע של הנחושת. צליל מונוטוני שלא נפסק יום וליל.
בוקר אחד קמתי מוקדם.
אני חושבת שהתעוררתי מוקדם, דווקא בשל השקט ששרר.
התיפוף והרקיעה של הנחושת נפסק.
יצאתי מהאוהל ונדהמתי.
במרכז הבמה ניצב הבעל או מולך מי יודע, על קרניו הידועות, ידיו פשוטות לפנים ועיניו הקרות מתבוננות בך בחזרה.
מולו, בדיוק כפי שיודעי סוד ידעו לספר, ניצבה בת זוגו, אולי עשתרת אולי ענת, מי יודע, לופתת את זוג שדיה מתבוננת במבט מפתה אל תוך עיניו של הבעל.
זוג מאיים גדול ומפחיד של פסלי אלים שלא ראיתי מעולם.
נבהלתי ומיד השפלתי את מבטי.
עובדי האלילים אמרו שהבעל עשתרת אהבו אחת את השנייה.
הוא היה אחראי על הגשם וההפרייה של הארץ והיא על הפיריון והילודה וכמו אלים אמיתיים הם עשו אהבה.
אנשי כנען אמרו שאשרה היא אמא אדמה שתבטיח את החידוש והצמיחה של הגידולים.
ואבא אמר שכל אחד יאמין במה טוב לו ולי היה ברור שהוא מאמין בכלכלה חופשית.
אני לא יודעת מה זו אהבה אבל אני מבטיחה לך שהמבט שהם תקעו אחת בעיני השנייה לא היו ביטוי של אהבה מהסוג שאני דמיינתי. המבט שלו הזכיר לי את העיניים המזוגגות של התיש הזקן שלנו עם הקרניים העקומות והמבט שלה הזכיר לי את המבט המטופש של הפרה שלנו שלעולם לא ידעה שובע.
אבל אחרי כל מה שתיארתי כאן, אני חייבת להודות שפחדתי. שני האלים האלה השתלטו כעת על הנחלה שלנו בין אם ארצה או לא ארצה והם נראו למרחוק כשולטים על כל ההר.
מאותו בוקר, אני הולכת עם הכתפיים השמוטות שלי, הילוך כפוף ומבט אבוד הפונה לעבר הקרקע. אני לא מסוגלת להסביר לעצמי את הסיבה, האם זה נובע מהאונס שחוויתי, מבטו היוקד של הבעל או מולך שנמצא במרכז הנחלה שלנו או שניהם?
היום אני מבינה שהקמת המזבח ובעיקר המיקום שלו היו ציון מונומנטלי של האונס שלי. עצם הקיום של המזבח גרמה לי להצפה רגשית נשנית וחוזרת שגרמה לי לחוות שוב ושוב את האירוע הנורא וההדרדרות שלי הייתה בלתי נמנעת.
בשפה שלך יש לזה שם: Post-traumatic stress disorder - PTSD. אין עליכם. לכל דבר יש לכם מילה מתאימה.
הקשיבי לי!
אם חווית אירוע נורא, עיצרי עכשיו.
אני לא הולכת לשום מקום. אני אחכה לך כאן.
פני עכשיו לעזרה.
בתקופה שלי, לא היה למי לפנות וזה רק סיבך את המצב וסיכן אותי ואת חיי יותר ויותר.
זהו.
אני לא ראיתי את הרועה הריק והיבש יותר.
אבא שילם לו על הקמת המזבח המפואר והוא נעלם. השמועה מספרת שהוא הפך ליועץ להקמת מזבחים לבעל, עשתרת , ענת או אשרה באזור ההר.
זה נשמע די הגיוני כי הבצורת הגבירה את הצורך בהקמת מזבחים במקומות נוספים ובאופן טבעי יצרה התמחות חדשה לצד דרישה לבעלי מקצוע שיודעים לרקוע נחושת.
אני רוצה לעצור רגע ולומר לך, שאני מעריכה את הסבלנות וההקשבה שלך. זה ממש לא מובן מאליו. אני ממש מקווה שלא התייאשת ממני.
אני מניחה שחלקים רבים מהסיפור שלי עשויים להראות לך לא קשורים למה שקרה לי מאוחר יותר בגבעה. אבל אני מבטיחה לך, שככל שתאפשרי לי לספר לך - את תראי שהכל קשור.
הכל קשור.
כי המזבח שאבא הקים היה ההתחלה של הסוף.
אחרי שהרועה עזב, הכל השתנה.
בין לילה הנחלה שלנו מלאה עוברים ושבים מכל האזור. המיקום שלנו היה מושלם. על דרך ההר בין בנימין ליהודה ולא רחוק משבט אפרים.
בכל יום הגיעו משפחות אחרות להתפלל לעשתרת או לבעל או לאשרה לטובת הפריון של המקנה שלהם ולבעל שיביא גשמי ברכה שהיו חסרים בכל האזור ולאדמה שתניב את פריה ושלא נמות ברעב.
בתחילה הגיעו בני שבטים סמוכים כמו דן, אפרים ושמעון. על אף הקרבה אף לא אחד הגיע מבני בנימין אך המפתיע מכל קרה לאחר מספר חודשים. לראשונה, פגשתי אנשים שאינם משבטי ישראל. המזבח שאבא בנה נודע בכל האזור וזרם הולך וגובר של מי מעממי כנען הגיעו אלינו. הם דיברו ארמית שוטפת, תיבלו עברית בכנענית, מצרית דרומית לצד חיתית צפונית ומודרנית ואפילו שפה חדשה בניב מוזר וקשה לעיכול של תושבי ערי החוף - פלשתית.
את מבינה? אני לא הבנתי מה היה הפסל הזה. אולי גם אבא שלי לא. אבל זה לא הטריד אותו כי הוא חזר ואמר שהדמיון של המבקרים משלים עבורו את העבודה.
אבא היה עסוק ולא היה לו זמן לחקלאות והוא העמיד את הכרם לחכירה.
כל מבקר היה מעלה לנו מנחות ומשאיר תרומות. האסם שלנו מלא בביכורי הארץ, המרתף נמלא בכדי יין, החצר מלאה בסחורות כמו בדים, רתמות לשוורים וכדים בגדלים שונים, תכשיטי זהב וכסף והכי חשוב ויקר מכל, כלי עבודה עשויים ברזל נדיר.
הרועה חשב שהוא הקים לנו מזבח למגר את הבצורת - ולא הבין שאבא בנה מרכז מסחרי עם אורחן ושוק מכירת סחורות.
את מבינה?
רועה רצה למגר את הבצורת. אבא רצה להרוויח כסף.
הרועה נאחז בעבר של אמונות אסורות ואבא האמין בעתיד של כלכלה חופשית והפך את המצוקה של האנשים למקור ההכנסה שלנו.
פשוט ככה.
בכל מקום ובכל זמן יהיו אנשים כמו אבא שלי.
בכל תקופה. גם בעולם שלך. תזהרי מהם.
אבל אבא עדיין לא היה מרוצה.
כאשר התחילו להגיע הנוכרים ודוברי השפות הזרות, הם אמרו שהמזבח מרשים אבל התלוננו שהטקסים אינם 'מספקים'. אבא הבין שהוא חייב למצוא כהן שינחה את הטקסים המורכבים.
אבא ידע שאם יצליח להעמיד טקסים מכובדים, ההצלחה רק תגדל.
הבעיה השנייה הייתה שאף אחד משבט יהודה לא בא לבקר אותנו מאז הקמת המזבח. אף אחד לא החרים אותנו באופן מוצהר, כי הבצורת פגעה גם בהם, אבל אף אחד גם לא הגיע באופן מופגן.
"זו אינה הדרך למצוא לבת שלנו בעל" התלוננה אמא.
אבא היה מהורהר וענה לה מבלי משים על ה'בעל' ומילמל משהו על חסרונו של כהן מקצועי על אף ההצלחה המסחרית הגדולה.
כל אחד מהם דיבר על 'בעל' אחר ואני לא רציתי אף אחד מהשניים.
חשוב שתביני מעט יותר.
בתקופתי, הלווים נעו ונדו בארץ ולא הייתה להם נחלה משלהם. הם היו מתיישבים בין השבטים השונים. אבא ניסה לדבר על ליבם של מי מהם, אך רובם לא הסכימו לקבל על עצמם את המשרה שעיקרה עבודת אלילים.
מסתבר שאבא הבין שהוא חייב להציע לכהן תמורה הרבה יותר גדולה עבור עבודתו. הוא הניח שלכל אחד יש מחיר גם למאמינים הגדולים ביותר.
אולי בעיקר להם.
אבל המשמעות הייתה, שהרוב המוחלט של המנחות והתרומות שהותירו העוברים ושבים ימסרו לכהן. חישוב פשוט הראה שמבנה עסקי שכזה הופך את המזבח לחסר כדאיות כלכלית.
את מבינה, מרבית מקומות הפולחן נבנו על ידי אנשים שבאמת האמינו בזה. אף אחד לא עשה זאת משיקולים כלכליים. אבא ניסה להפוך את היוצרות וככל הנראה רק לאחר זמן, הוא הבין שהוא טעה.
אבא היה מתוסכל וכשאבא מתוסכל - לא כדאי להיות בסביבה.
המנחות צנועות והטקסים האפורים שלא עוררו השראה ואנחנו הפכנו להיות המקבילה לחנות נוחות בתחנת דלק על אם הדרך.
אבא שאף להיות להיות סופר מרקט ענק.
אחת הרעות החולות של כל ילד או ילדה זה לחיות חיים שלמים עם אבא שלעולם לא מרוצה ממה שיש לו.
זהו.
בדיוק כשחשבנו שאבא השלים עם העובדה שאנחנו רק חנות נוחות קטנה, הגיעה ההגירה הגדולה של שבט דן.
שבט דן היה שבט שתמיד חיפש קיצורי דרך.
אמנם השיר הידוע "דָּ֖ן יָדִ֣ין עַמּ֑וֹ" נתן מעמד חשוב ומרכזי לשבט הזה ורמז על העתיד לצאת ממנו בתחום המשפט, אבל היינו מקפידות לסלסל את המשפט הסוגר של השיר בלעג:
"כְּאַחַ֖ד שִׁבְטֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל".
היינו נקרעות מצחוק.
שבט דן היה השבט היחיד שהיה צריך להזכיר לו בכל פעם מחדש שהם: "כְּאַחַ֖ד שִׁבְטֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל."
את מבינה על מה אני מדברת?
תמיד יש קבוצה אחת, שמחריגה את עצמה מן הכלל... ורק המפגש עם המציאות האכזרית מרענן לה את הזיכרון… ומטיח בפניה כי היא לא שונה מאף קבוצה אחרת, אך ללא כל הסבר הגיוני, היא לא מוותרת ותופסת את עצמה כנעלה ומיוחדת.
אבל, שוב ושוב ההיסטוריה תמיד מחזירה את הקבוצה הזאת לנקודת ההתחלה ומזכירה להם שהם בסך הכל 'עוד שבט' משנים עשר שבטי ישראל.
אני בהחלט מבינה שיש קושי להיות 'עוד שבט מתוך שנים עשר שבטים' או 'לא להיות מיוחד'.
הקושי מחריף כאשר מי שרואים עצמם 'שונים', 'נעלים' או 'מיוחדים' נאלצים להתמודד עם אתגרים לא צפויים.
עצרי רגע!
אני ממש מבקשת ממך שלא לחטוא ולחשוב שאני מנסה לרמוז כי יש קשר בין תושבי גוש-דן בעולם שלך, הנחלה המקורית של שבט דן לאנשי דן מתקופתי.
מצד שני, אני יכולה להבין כיצד החיים בעיר הגדולה (כמו בכל מקום בעולם) מסייעים לעיצוב של בועה דימיונית ואוטופית, שלאורך זמן עלולה לנתק את האדם מהמורכבות האכזרית של הסובב אותו.
במקרה הפרטי שלנו, ההיסטוריה מקפידה לערוך 'לאזרחים-המיוחדים-בעיני-עצמם', מעת לעת, הכרות מחודשת אלימה עם המציאות המזרח-תיכונית של ארץ הקודש.
רק כדי לוודא. אני לא אמרתי דבר על תושבי גוש דן. מהביקור הקצר שלי כאן הבנתי שיש שם, בין היתר, אנשים טובים מאד.
ועוד משהו, שבט דן, היה השבט היחיד שעשה רילוקיישן כבר בתקופתנו. לא משנה אם הסיבה הייתה העקשנות של האמורים שגרו לאורך החוף, התחכום של הפלשתים שהגיעו מעבר לים או הלחות הבלתי נסבלת של קו החוף. דן אהב את המחשבה של הרילוקיישן ולעבוד מרחוק.
האמורים לא היו גיבורים גדולים. הם האמינו בכוחו של כרטיס האשראי, והפלישתים האמינו באלימות. אולם אין אמונה מנוונת יותר מהאמונה ברילוקשיין. כי עצם הידיעה כי יש 'אלטרנטיבה', אזרחות פורטוגלית ודיוטי בדרך למטוס, מסרסת את עצם המחשבה שיש סיכוי להתעמת עם העמים הללו.
כפי שתואר, על ידי מי שכתב את ספר שופטים, קם שופט משבט דן שיענה לשם שמשון הגיבור. הוא נלחם בפלשתים במו ידיו ועשה בהם שמות אבל, בשל האמונה המסרסת ב'רילוקשיין', הוא, להבדיל משופטים רבים אחרים, ימצא את עצמו, נלחם לבדו ללא התגייסות של עם ישראל ובעיקר ללא כל תמיכה של בני שבטו - שבט דן.
בעולם שלי, כמו רבים וטובים שאת מכירה בעולמך, קבוצה הולכת וגדלה מאנשי דן החתימו דרכון ועלו על טיסה לצפון הפורה של הארץ. בדרכם לנחלה החדשה שלהם, הם עברו בדיוטי. כלומר דרכינו.
דרך הנחלה והמזבח הענק שלנו.
זו הייתה הפעם הראשונה שאני ראיתי פליטים בארצם.
אני מניחה שגם את פגשת אנשים כאלה.
כולם נחמדים אליהם אבל אף אחד לא באמת עוזר.
אני נאנחת עכשיו בקול כי כלום לא השתנה.
אבא דרש שהם ישלמו על כל מה שהם קונים, אוכלים או שותים.
אמא ואני עשינו הכל כדי לתת להם הנחה גדולה וכשאבא לא ראה - אפילו בחינם.
אבא ניהל עסק. אנחנו, מאחורי הגב שלו, ניהלנו עמותה.
באחד הימים, כשזרם הפליטים משבט דן הלך וגבר, הגיע אלינו בחור צנום, מטונף ועייף. הוא נראה כמו אחד הפליטים משבט דן - אבל היה במצב הרבה יותר גרוע.
הוא עשה טעות של מתחילים.
במקום לפנות אלינו, אל מאחורי המאהל כמו מרבית האנשים כדי לקבל קצת עזרה ואספקה בדרך צפונה, הוא פנה לחזית האוהל ונשאר עומד מול פתח חלל ההארחה.
תביני, כשאדם עומד בפתח האוהל זה אירוע.
זה אמירה.
זה כמו הודעה שקיבלת בוואטצאפ אך עדיין לא פתחת אותה.
את אולי יכולה לראות את הכותרת או את ההתחלה של הטקסט, אבל אין לך מושג מה יש בפנים.
אח שלי פנה אליו ושאל לרצונו ואז רץ פנימה לקרוא לאבא.
אני התקרבתי למחיצה כדי שאוכל לשמוע את השיח בין האיש לאבא.
אבא התבונן באיש העני ובלבושו הבלוי ולא הזמין אותו להיכנס אל תוך האוהל. הם דיברו בשקט. לא שמעתי דבר. אחרי פרק זמן די ארוך של שיחה חרישית, שניהם צעדו לכיוון המזבח.
לא ידענו מה קרה וחיכינו.
האווירה הייתה שונה.
הכל היה כביכול אותו הדבר, אבל סוג של שקט מתוח מילא את הנחלה.
אבא שלח את אחי הגדול שהגיע בריצה, מדודה, זהירה, כמו אדם שרץ אך מנסה שלא להיתפס ממהר, והוא אמר לנו בלחש וגם זה היה מוזר, שיש להכין מים נקיים לרחוץ את האורח ולהכין ארוחה גדולה.
"למה?" שאלה אמא שבקולה ניתן לשמוע עייפות אין קץ מקופלת בתוך רצון טבעי לארח מכל הלב.
"יש לנו לוי. כהן שיעבוד במזבח. אבא מצא אותו. הוא איש העולם הגדול שמגיע אלינו לאחר שסייר בכל הארץ." הוא ענה.
"מאיפה הוא?" שאלה אמא ושוב נאנחה
"הוא הגיע מאזור דן אבל הוא מהר אפרים. אני לא באמת יודע."
"איזה דן?" שאלה אמא. השמועה שדן נע צפונה ופלש לעיר השקטה ושוחרת השלום - ליש, כבר נפוצה בכל הארץ.
"הוא נלקח לדן וברח מדן לדן. אבל הוא אמר שהוא שהוא התגורר באפרים אבל הוא ישמח לחזור לעיר הולדתו" אמר אחי.
"עיר הולדתו?" שאלה אמא
"הוא אמר שהוא נולד בבית-לחם ושהוא ישמח לחזור לכור מחצבתו כדי להיטיב עם האנשים כאן."
"אם הוא כל כך טוב, מדוע הוא לא נשאר שם. בדן.?"
"אני חושב שהוא אמר לאבא שמשפחה מיוחסת הדיחה אותו ולקחה בעלות על המזבח שהוא טיפח בדן"
"מדוע אבא כל כך שמח על בואו?"
כי הוא אמר לאבא מספר פעמים את המשפט הבא:
"אתה חצבת להם סלעים לבמה. אני יודע איך להפוך ערימת אבנים למזבח."
"אני לא מבינה…" אמרה אמא ונשמעה מבולבלת.
הוא לא איפשר לאבא לענות כי הוא אמר בנוסף:
"אתה מציע לאנשים שירות. אני מעניק להם תקווה."
"תקווה? מה זה תקווה?" שאלה אמא ונפלה לאחור.
היא התיישבה על שק חיטים במבט חלול ואבוד ולא הגיבה למתרחש סביבה.
באותו היום, אני לקחתי פיקוד והכנתי את כל הארוחה על כל מרכיביה.
זה היה יום מכונן כי אף אחד לא הפנים שאמא שלנו הפסיקה לתפקד.
אמא התייאשה.
בבסיס של כל חוסר תפקוד עומד אדם אבוד, בדרך ללא מוצא, לאחר שאיבד את היכולת להקנות משמעות למילה תקווה
יחד עם זאת, אמהות לא מתפקדות זה אירוע שמורכב משני חלקים בלתי תלויים.
הראשון נתפס כמשמעותי יותר, והוא עצם אי התפקוד בבית, עם הילדים וההשלכות של האירוע על הסובבים והאם עצמה.
השני, חשוב לא פחות, הוא חוסר המסוגלות להכריז, להכיר, להודות, להפנים ולתקשר את העובדה שאמא לא מתפקדת.
אלה אירועים בלתי תלויים ולעיתים אף לא קשורים אחד בשני כי בכל המעורבים יש רצון עז לטייח, להסתיר, להדחיק את הראשון ובעיקר את השני.
בבתים רבים יכול להתקיים החלק הראשון - אמא לא מתפקדת ואף אחד לא ישים לב לכך וכשישימו לב, זה יהיה מאוחר. וגם אז, לא ממהרים לעשות משהו כי זה כרוך בלקיחת אחריות של בן הזוג ושינוי יסודי של סדרי העדיפויות של כל הסובבים.
אני מאמינה שאת יודעת על מה אני מדברת.
אמא נרדמה במטבח.
בבוקר היא שאלה אותי: "איך היה?"
ואני אמרתי שאבא אפילו לא התעניין לשלומה כי יש לו צעצוע חדש - כהן שיפעיל את המזבח. ואז אמא אמרה שהיא רוצה שאני אעזוב את בית לחם עכשיו!
והיא, כמו היה זה רגע נדיר בחייה, קמה ויצאה לדבר עם אבא.
זה הקטע המטומטם עם נשים קטנות.
מסתבר שאמא העמידה לאבא אולטימטום פסיכי.
היא לא הייתה מוכנה שהכהן יעשה "אפילו טקס אחד" כל עוד אני והאחים שלי לא נישאים לבני זוג משבט יהודה.
אני לא מבינה איך זה עובד, כי תמיד זה מפתיע מחדש. כשהן רוצות, אפילו הנשים הכי קטנות יכולות להתנהג כלביאות ולעשות מהפכה.
כי אם אישה קטנה ככל שתהיה מחליטה שהיא לביאה, אפילו אנשים כמו אבא שלי עוברים לדום מתוח - ולא מעזים להמרות את פיה. וכך היה.
עוד באותו היום, ללא כל הכנה מוקדמת, שני אחיי, במצוות אבא, יצאו להר חברון למצוא לי בעל ולשניהם נשים.
זו הייתה משימה מאתגרת.
באזור מגורינו, המשפחות מהנחלות הקרובות, הפנו לנו עורף כי פנינו לעבודת אלילים… אבל אבא שלח אותם עם מוהר שכלל מנחות, סחורות, תכשיטים ובעיקר עדר ענק של עיזים וכבשים 'הכי רחוק שאפשר' בתחומי נחלת שבט יהודה - השיפולים הדרומיים של הר חברון.
בעולם שלנו, כמו בעולם שלך, רכוש רב ומתנות מסייעים ומקלים על תהליך קבלת החלטות של משפחות מוחלשות המתגוררות בפריפריה.
בעולם שלי 'מדרום להר חברון' נחשב פריפריה, אני חוששת שזה לא באמת שונה בעולמך, שלך.
למה אחי נשלחו למורדות הר חברון?
כי זה מספיק רחוק כדי להפוך את למזבח שהקמנו לשמועה עמומה ולא עובדה מצמררת. המתנות הרבות, כמו במקרים רבים אחרים של שוחד, צובעות את המציאות בגוונים נוחים לעיכול.
התנאי של אמא עבד.
העדרם של האחים שלי האט את הקצב של הנחלה ויצר פחות תכונה.
הלוי בילה את זמנו באזור שמסביב למזבח והקדיש את כל זמנו ליצירת פסל, אפוד, תרפים ומסיכה.
הוא מילא את מצוות אבי ולא העז להתקרב לעולים לרגל ובמשך שבועיים שלמים והשגרה שלטה בכל.
כמעט התרגלתי, אליה, לשגרה אבל הקפדתי להתרחק ממנו. הוא היה כל כך ממוקד ביצירה שלו ולא ידע אפילו על קיומי.
באחד הלילות, אחי הגדול הגיע לפנות בוקר והעיר את כולנו משינה.
היו לו שלוש בשורות. שתיים משמחות ואחת פחות.
שתי הבשורות הטובות היו שהוא ואחי מצאו כלות כל אחד לעצמו, שממש ברגעים אלה מקיימות את הטקסים של עזיבת בית הוריהם בהר חברון לעבר בית לחם, ולמחרת הן יעשו את דרכן לעבר הנחלה שלנו.
הבשורה הפחות טובה הייתה שאני הייתי צריכה לארוז במהירות, כי עם עלות השחר, אני אצטרך להתגנב החוצה לצאת דרומה.
נעצבתי.
אבל הבנתי למה.
אם אמא הייתה מנסה לארגן לי טקס פרידה שכולל שירים ותהלוכה מפרגנת של נשות האזור, אף אחת מהשכנות לא הייתה מגיעה והייתי מתבזה עוד יותר.
ארזתי את מעט המטלטלים שלי ולפני הזריחה, עליתי על החמור הכי צייתן שלנו ויחד עם אחי התחלנו ברכיבה דרומה. היה מעט חושך שקרני השמש פיזרו והבוקר עלה. זהו. לא בכיתי. כלום.
כעת, כשאני מספרת לך את זה, אני לא מצליחה לעצור את הדמעות, כי אני לא מצליחה להיזכר מה אמא אמרה לי לפני שנפרדנו - אם בכלל אמרה משהו. יש רגעים מלאי פעילות, עשייה ותנועה. לפעמים חסר 'במאי' שיאמר לדמויות המעורבות - עיצרו רגע. תנו חיבוק. אימרו מילה טובה ונשיקה.
חסרונו של הבמאי או מבוגר אחראי יגרום לרגע הקטן והפשוט הזה להפוך לחור הולך וגדל בנשמה ככל שיעבור הזמן.
אבא דיבר רק אל אחי ושאל כמה עיזים הוא נתן תמורתי והתחושה, שאבא נתן לי הייתה, שאני רק עוד שק חציר על חמור אילם.
לאחר שיצאנו, אחי אמר לי שבקצב ההליכה של החמורים, נגיע בשעת אחר הצהרים.
אני חשבתי על אמא שלי שלא נפרדה ממני כראוי ואבא שאפילו לא הסתכל לכיוון שלי ולא אמר לי דבר.
אחי שאל אם אני רוצה לדעת מי החתן שלי ואני רק ביקשתי לעבור דרך הקבר של של לאה במערת המכפלה, כי רק באותו הרגע הבנתי, שהחיים שלה, של לאה, אחרי הכל, היו הרבה יותר טובים משלי.
כל מה שרציתי זה לבקש ממנה סליחה.
בשעת אחר הצהרים הגענו למערת המכפלה - קברה של לאה. אחי נעמד בשיא הגבעה, מחפש אחרי השיירה של כלתו.
ואני?
אני לא יכולתי לעצור את הדמעות.
זו הייתה הפעם הראשונה בחיי שהגעתי למקום הזה.
ירדתי במדרון הכניסה למערה ועברתי את פתח החיצון. נכנסתי דרך המסדרון הצר והתלול אל עומק המערה בואכה אל החדר הראשון, ואז עם עוד קצת מאמץ בתוך החושך הגדול אל החדר הפנימי שבהמשך החשוך של המערה.
את חייבת להאמין לי, כי כיום, החלק התת-קרקעי הזה סגור לציבור.
נעמדתי לפני זוגות של גלי האבנים של אברהם ושרה, יצחק ורבקה יעקב ולאה. גם כאן נדמה כי שלושת הנשים ממשיכות בעשייתן.
בימי חייהן, שלוש אמהות, כל אחת בדרכה, ניווטה את דרכו ואת גורלו של העם היהודי.
וכאן, הן ממוקמות, כל אחת, לצידו של בן זוגה תומכות, מעודדות ואולי אף ממשיכות להוביל אותם. נשים חזקות.
החושך והקרירות בעומק המערה הציפו אותי בהכרה ותובנה עמוקה.
לראשונה, הפנמתי, שאני מכירה את האבות והאימהות לפני ולפנים דרך כל השירים הקיימים.
תביני, רוב האנשים לשבט יהודה ובעיקר הלוויים והזקנים, הכירו חלקים שונים של השירים השונים מתוך חמישה ספרים וספר יהושע.
למה?
כי היה צריך.
מישהו היה חייב לזכור את הכל כדי להעביר לדורות הבאים.…
אני, לעומת זאת, למדתי את השירים באופן אקראי אבל זכרתי כל שיר, מילה במילה מתוך תשוקה ואהבה לשירה ולמדתי את המשמעות העמוקה של מילות השירים.
השירה שלי העניקה חיים לדמויות המופלאות האלה ותמיד חיפשתי עוד ועוד אנשים שילמדו אותי עוד עוד שירים.
נגעתי בשברי התל שמעל קברה של שרה.
היא הייתה שותפתו המלאה של אברהם אבינו, שבהחלטה אמיצה, שינתה את פני ההיסטוריה וגירשה את הגר. בכיתי את השיר:
"וַתֹּ֙אמֶר֙ לְאַבְרָהָ֔ם גָּרֵ֛שׁ הָאָמָ֥ה הַזֹּ֖את וְאֶת־בְּנָ֑הּ כִּ֣י לֹ֤א יִירַשׁ֙ בֶּן־הָאָמָ֣ה הַזֹּ֔את עִם־בְּנִ֖י עִם־יִצְחָֽק׃"
איזו אישה חזקה אבל הייתי חייבת למהר. אני כאן כדי להתנצל בפני לאה ואולי אפילו לבקש את ברכתה אבל מבט חטוף לעבר קברה של רבקה גרם לי לבכות על מר גורלי.
הרי מי אני?
אני סתם שק שעורים חבוט שמובל בהיחבא על חמור אילם לחתונה עם אדם אבוד ומאובק מדרום הר חברון..
ורבקה? רבקה הייתה נערה שידעה מה היא רוצה.
היא בחרה מתי והאם בכלל להתחתן.
היא החליטה על נישואיה…
ומלמלתי לעצמי את השיר הידוע והמעצים:
"וַיִּקְרְא֤וּ לְרִבְקָה֙ וַיֹּאמְר֣וּ אֵלֶ֔יהָ הֲתֵלְכִ֖י עִם־הָאִ֣ישׁ הַזֶּ֑ה וַתֹּ֖אמֶר אֵלֵֽךְ׃"
רבקה הייתה הנערה החזקה שהפכה לאימא לביאה ששינתה את פני ההיסטוריה והחליטה מי יהיה הבן שיקבל את הבכורה.
"... וְעַתָּה בְּנִי, שְׁמַע בְּקֹלִי לַאֲשֶׁר אֲנִי מְצַוָּה אֹתָךְ…."
איזו אישה…!!
צעדתי בחשש לעבר גל האבנים של לאה.
החושך והמבנה הייחודי של המערה גרמו לי להיות בוויתור מלא.
ויתרתי על חושיי, מחשבותיי וידיעותיי.
אני כבר לא יודעת מה זאת אהבה.
האם אהבה זו האומללות של רחל או הביצוע המושלם של לאה?
מה אפשר כבר לומר על אישה שהייתה תמיד ב'עדיפות שנייה' ועומדת מול בעלה ואומרת לו:
"וַיָּבֹ֨א יַעֲקֹ֣ב מִן־הַשָּׂדֶה֮ בָּעֶ֒רֶב֒ וַתֵּצֵ֨א לֵאָ֜ה לִקְרָאת֗וֹ וַתֹּ֙אמֶר֙ אֵלַ֣י תָּב֔וֹא כִּ֚י שָׂכֹ֣ר שְׂכַרְתִּ֔יךָ בְּדוּדָאֵ֖י בְּנִ֑י וַיִּשְׁכַּ֥ב עִמָּ֖הּ בַּלַּ֥יְלָה הֽוּא׃"
את מבינה על מה אני מדברת? לאה עיצבה את המציאות.
היא החליטה לבעלה מתי ואיפה הוא ישן.
האם היא לא אישה גדולה מהחיים?
אני כבר לא יודעת.
אני עצובה ומיואשת.
נגעתי באבנים הקרות של הקבר של לאה.
אני לא מנשקת קברים. לנשק אבנים זו המצאה שלכם.
אני רק התבוננתי בקברים של האנשים הענקיים האלה שהגדירו עוד בימי חייהם את הזהות שלי. האבות והאימהות שלנו, בדרך שהם בחרו, עיצבו את מי שהייתי באותו הרגע ומי שאת היום 3000 שנים מאוחר יותר. העם היהודי.
אח שלי צעק לי מלמעלה והחזיר אותי למציאות.
אני התחלתי לטפס חזרה.
אך ברגע שהפניתי את מבטי לכיוון האור והיציאה הרגשתי את לאה מתבוננת בי. עצרתי. התבוננתי שוב לאחור.
וכל מה שהיה שם זה רק אותו גל אבנים.
שום דבר לא השתנה.
..ואז הבנתי את מה שלאה ניסתה לומר לי.
אף פעם לא חשבתי באמת על השם שלה. 'לאה'. השורש ל.א.ה. הוא ביטוי ללאות אבל לא לעייפות כי מיד ראיתי אפשרות לקיים משחקים מלים וכפל לשון שניתן ליצור עם השם המוזר הזה 'לאה'.
בתוך במילה לאה - חבויה ההברה "בי". כלומר לראות את העצמי.. ואז מקבלים ל(בי)אה.
ומשחק ההברות היותר מפתה הוא לראות שהאותיות 'לאה' זה למעשה התחילית של המילה: לאה-וב
זה כל העניין. לאהוב מתחיל בעצמך!!!
לאה המדהימה הזאת, על אף כל הצרות האתגרים והקשיים ובעיקר הדחייה, לא ויתרה.
היא הייתה מודעת לעצמה.
היא, על אף התנהגות הסובבים אותה, הפכה לאי של יציבות כי היא אהבה את עצמה וזה מה שגרם לכל הסובבים אותה לאהוב אותה בחזרה. גם אם לא התכוונו לכך מלכתחילה.
התיישבתי על הקרקע.
אף אחד לא אהב אותי.
אף אחד לא לימד אותי לאהוב אותי.
ועכשיו, אני לא מבינה מאיפה להתחיל.
אני בדרך לשום מקום בהר חברון ואינני יודעת מה לעשות.
איך אני, האישה הכי לא בתולה בבית לחם, אמורה להתחיל ללמוד לאהוב את עצמה בהר חברון.
ואז, אחי קרא לי שוב בקול עצבני והוא נשמע לגמרי כמו אבא שלי… ועליתי למעלה.
המשכנו ללכת.
בעתיד הלא רחוק מְפָרְשֵׁי מקרא רבים ינסו להסביר מדוע שמה של המערה נקרא: 'המכפלה' חלקם יאמרו כי השם הזה נובע מהעובדה שיש שני חדרים במערה אחת.
אני הסתכלתי לאחור פעם אחרונה והבנתי את מקור השם של המערה.
ה'מכפלה' היא בזכות מכפילי הכוח שכל זוג יצר בחייו: אדם עם חווה. שרה עבור אברהם. יצחק והמעורבות הקריטית של רבקה. ומי היה יעקוב אם לא הייתה לו את לאה?
מכפילי הכוח של הזוגות האלה יצרו סינרגיה ועשייה משותפת של שלושה דורות של מהפכנים תודעתיים ויצרה את העולם שאני נולדתי לתוכו.
בזכות ה'מכפלה' נוצקה זהות כך כך ייחודית לעם שלי - שלך.
מכפלה שלא מפסיקה להכפיל ויצרה עולם תרבותי שלם שמחזיק למעלה מ 3000 שנים בניגוד לכל הסיכויים. פשוט ככה. והמשכנו ללכת.