אומרים שכל אחד כורה לעצמו את הבור שלו… בהמשך תביני למה. בכל אחר הצהריים, כשהצל של עצי האלה שלנו היה מגיע לפתח האסם, אמא שלי, בדיוק כמו כל שאר האמהות, הייתה צועקת לי.
הריצה מקבר רחל עד לבית שלנו ארכה שתי קריאות. את מבינה שעדיין לא המציאו את השעון והמושג "ספרינט של שתי דקות" עדיין לא הגיע לעולם. נכון?
אני מנסה לומר, שבדרך כלל הייתי מגיעה תוך כדי הקריאה השנייה. חשוב לציין כי אם אמא הייתה נאלצת לקרוא לי יותר משלוש או ארבע פעמים, היא הייתה כועסת ומבטיחה לספר לאבא.
אני אהבתי את אמא שלי אבל לעולם לא הבנתי, למה אחרי שעות כל כך ארוכות, כשהערב ירד ואבא חזר מהשדה, ועל אף שהשלמתי את המשימות שלי, היא הייתה מספרת לו שפישלתי. למה???
הרי היא ידעה, שהוא יכה אותי כדי 'לשפר' את השמיעה שלי.
היא ידעה שהוא יפסיק להכות אותי רק כשהוא יתעייף.
היא ידעה שאני אסיים עם שפתיים פצועות, צלעות כואבות ופה שותת דם.
זה תמיד נגמר אותו דבר.
ריטואל עצוב. אני שוטפת את השפתיים הנפוחות. אמא נוגעת - מחבקת בעדינות את החבורות האדומות ואני נשכבת לישון בוכה לתוך צמר הכבשים המטונף שלי.
אמא הייתה נעמדת לרגע לצידי מתנודדת מצד לצד. מהססת ופתאום נשכבת לידי ומחבקת אותי. לוחשת לי שהיא מצטערת שסיפרה לו.
מבטיחה שזו הפעם האחרונה.
בוכה יחד איתי.
אמא בכתה פעמיים. פעם אחת על הכאב שלי ופעם שנייה על הזיכרון הקצר שלה.
בדיוק ככה את חופרת לעצמך את הבור שלך.
ככל שחופרים - הבור יותר עמוק והסיכוי לצאת ממנו מתרחק יותר ויותר.
והכי גרוע זה להיות ילדה מתבגרת לאמא מהסוג שכורה לעצמה בור ונופלת לתוכו שוב ושוב.
אמא ניסתה ללמד אותי הרבה דברים והשקיעה בכך מאמץ רב. אבל כפי שאת כבר יודעת, ההורים, גם שלך, יכולים לומר כל כך הרבה אבל הלמידה הכי אפקטיבית מתרחשת מעצם ההתבוננות שלנו בהם.
בעולם שלך זה נקרא 'למידה מדוגמה אישית'.
אני הייתי נרדמת כאובה מבטיחה לעצמי שלעולם, לעולם לא אהיה כמוה. אני בטוחה שאת יודעת על מה אני מדברת. ומבינה למה הקפדתי לומר זאת לעצמי.
במבט לאחור?
הבנתי שאני לא רוצה להיות כמוה. נשבעתי להיות אחרת. ויש רגע אחד שאת חושבת שהצליח לך ואז אחרי הרבה שנים את מגלה פתאום, שלא רק שהפכת להיות כמוה, הבור שחפרת לעצמך - הרבה יותר עמוק.
אמא שלי הייתה משבט אפרים. היא הייתה חריגה בנוף של שבט יהודה. לאף אחד מבני השבט לא היה משהו רע לומר עליה אך באותה מידה, אף אחד גם לא פירגן לה.
אבא בחר באופן מודע באישה משבט אפרים. לא היה בכך כל דבר פסול אך בתקופה שלנו, זה עדיין נחשב אירוע חדשני. חתונה עם אישה משבט אחר הגבירה את החשדנות והחשש של אובדן בעלות על הנחלות. כפי שעוד תביני, אבא שלי עשה את הלא יאומן וזו רק הייתה ההתחלה.
אנחנו גרנו בגבול הצפוני של שבט יהודה והמרחק לשבט אפרים לא היה גדול במיוחד ורק שבט בנימין הקטן והפגיע הפריד בינינו. עוד נחזור בהמשך לשני השבטים האלה.
אני לא יודעת אם אבא שלי אהב את אמא שלי. מעולם לא ראיתי אותו מחייך אליה או אומר לה מילה טובה. מעולם לא ראיתי אותם יחד.
אבא התחתן עם אמא כי הוא העריך את כל הגברים והמנהיגים לשבט אפרים. כמו התכנון המתוחכם שלו בנטיעת הכרמים כדי להשתמט משירות צבאי, הוא בחר בקפידה את אשתו ואם ילדיו.
הוא הימר על שבט אפרים - הימור בטוח. ומי לא רוצה להיות חלק מאבק הכוכבים של יהושע בן-נון?
באירועים הנדירים שבני המשפחה של אמא באו להתארח, היינו מתרוצצים כמו עכברים ועושים כל מאמץ לכבד אותם במאכלים הכי טעימים שלנו.
אלה היו רגעים נדירים בהם אבא היה מחויך ושמח.
הוא היה יושב איתם על המחצלת בחדר ההסבה. במילים פשוטות ובעולם המושגים שלך? הם ישבו על הספה מול הטלוויזיה כשערוץ הספורט ברקע אבל אבא היה בתפקיד של הטלוויזיה.
ואחרי שהיו מסיימים לאכול אבא היה מהלל ושר בשפת הקודש שרוב האנשים לא בדיוק הבינו:
וַיַּרְא יוֹסֵף כִּי יָשִׁית אָבִיו יַד יְמִינוֹ
עַל רֹאשׁ אֶפְרַיִם וַיֵּרַע בְּעֵינָיו
וַיֹּאמֶר אֲבִי לֹא-כֵן כִּי-זֶה הַבְּכוֹר
שִׂים יְמִינְךָ עַל-רֹאשׁוֹ.
וַיְמָאֵן אָבִיו וַיֹּאמֶר
יָדַעְתִּי בְנִי יָדַעְתִּי
גַּם-הוּא יִהְיֶה לְעָם
וְגַם-הוּא יִגְדָּל
וְאוּלָם אָחִיו הַקָּטֹן יִגְדַּל מִמֶּנּוּ
וְזַרְעוֹ יִהְיֶה מְלוֹא הַגּוֹיִם…"
ובדיוק באותה הנשימה, אבא מילא את הפה מלא בשר שומני של האייל הטעים שעד לפני כמה שעות ענה לשם 'אָחוּז בְּקַרְנָיו' ושוטט לתומו בגינה שלנו ותמיד היה מסתבך בקרניו בענפים היבשים שלה . אבא הסביר לכל הסובבים באריכות ובפעם העשירית בערך, שיעקב אבינו בחר להעדיף את אפרים, שהיה האח הצעיר על פני אחיו הבכור מנשה וברך אותו 'ראשון' ואפילו 'יותר'. ואז כדי להוכיח שהברכה הזאת עובדת, הוא נעמד, עצם את עיניו ובקול שבור ובוכה כאילו מתיו מוטלים לפניו התחיל לקונן: "וַיִּתְאַבֵּל אֶפְרַיִם אֲבִיהֶם יָמִים רַבִּים וַיָּבֹאוּ אֶחָיו לְנַחֲמוֹ." אבא פתח עין אחת לראות אם הוא מצליח לרגש את האורחים.
הוא לא!
ואז הוא פתח את העין השנייה ופשוט הסביר לכולם שאפרים היה האבא המושלם שאהב את ילדיו יותר מכל.
והוא עבר נושא והזכיר כי כבשנו את הארץ בזכות המנהיגות של יהושע בן נון שייזכר לטוב משבט אפרים.
אבא נאנח ועשה פרצוף של אזרח ותיק שהכיר את יהושע בן נון באופן אישי - אבל הוא לא. המון שנים עברו מאז ואני לא בטוחה שאבא אפילו ביקר אי פעם בקבר יהושע בן-נון… אבל זה היה הקטע שלו. הוא עשה הכל רק רק כדי להרשים את הסובבים ומכיוון שאף אחד לא שיתף פעולה, אבא ניסה לחזק את הטענה שלו לעניין החשיבות של שבט אפרים.
הוא דיבר על העושר ההולך וגדל של משפחת הלל מאפרים, (מי אלה בכלל?) אף אחד לא שמע עדיין את שמם (עדיין) ואבא אמר:
"שכדאי ללמוד מהם כי יש למשפחת הלל מספר הולך וגדל של ילדים ועיירים והם מסוגלים להגיע…" הוא לקח אוויר כדי להוסיף לדרמה ואמר: "...ואני לא מגזים…"
ועוד רגע ארוך של שקט כדי להוסיף לדרמה:
"...לאַרְבָּעִים בָּנִים וּשְׁלֹשִׁים בְּנֵי בָנִים רֹכְבִים עַל שִׁבְעִים עֲיָרִם… אם לא יותר!!!!"
האורחים השתדלו שלא להיקרע מצחוק.
אבא שלי תמיד מגזים.
ברגעים האלה אף אחד לא מקשיב לו באמת ויש מי שהצחוק הכבוש גרם לו לנוע באי נוחות כדי למנוע פגיעה בכבודו של המארח.
אני בטוחה שאת לא מבינה על איזה רמה של עושר אבא שלי דיבר. כדי לפשט את מה שאבא שלי אמר אז בעולם המושגים שלך, אבא שלי דיבר על אוליגרך מטורף שמרשה לעצמו לקנות לכל ילד ולכל נכד שיש לו - ג'יפ ארבע על ארבע הכי יקר שיש בשוק עם גג נפתח.
כמה אנשים את מכירה שמפרגנים אוטו כזה לכל ילד ולכל נכד שלהם?
וכמה אנשים את מכירה שיכולים לקנות 70 ג'יפים כאלה???
האורחים זעו ונדו באי נוחות על הכריות שלהם.
העיניים שלהם התרוצצו מצד לצד ובהתאם למנהגי המקום הקפידו שלא להפריע לבעל הבית בזמן דיבורו מחשש שלא יכבדו אותו בביתו.
הם הרגישו לא נוח כי המילים הטובות שאבא הרעיף על שבט אפרים, השורשים המשפחתיים שלהם היו נכונים אך לא תמיד מדויקים.
כשהגיע תורם לדבר, המבוגר שביניהם נעמד ובקול שקט ובוטח ניסה להסביר שאף אחד מהם לא קשור בשום דרך משפחתית לחמולת הלל.
'רק זה חסר לנו' מילמל האחר.
הם ניסו לומר שחמולת הלל היא דוגמה להצלחה עסקית, והם אנשים עשירים ובמישור הלאומי יש להם פוטנציאל גדול לפעול למען השקט בכל שבטי ישראל אבל הדרכים שבהן הם ביטאו את עושרם היו פחות מקובלות.
בנוסף, בכל מקרה המשפחה הזאת אינה בדיוק משבט אפרים, כי הם רק גרו שם, באופן זמני, והם לא יספו לדבר עוד, כי הם הקפידו שלא להוסיף פרטים כדי לא לפגוע בכבוד חמולת הלל. או אולי פחדו מהם?
מצד שני… הם ניסו לומר… שהם היו הרבה יותר שמחים לדבר על דמויות מעניינות אחרות שראוי לעודד אותן להוביל ולשפוט עלינו.
והם הוסיפו ואמרו שיש 'לחשוב מחוץ לגדרה' שבעולם המושגים שלך זה כמו 'לחשוב מחוץ לקופסה'.
הם הזכירו את החלל הגדול שהותירו משה ויהושע.
הם ביקשו לדון במחשבה או לתת את הדעת שהבעיה של שבטי ישראל היא במנהיגות הגברית כי אי אפשר להתעלם מהשפעה של שרה על אברהם או התרומה הקריטית של מרים אחות אהרון.
ואז בזהירות רבה אמרו שיש לבחון ולאפשר לנשים מעניינות עם פוטנציאל להיכנס להנהגה… ואז, ברגע אחד, ומבלי לתאם מראש, כולם פצחו בשירה.
תקשיבי!
זה היה השיר הכי יפה ששמעתי אי פעם.
אמנם הוא לא שיר עתיק והוא נכתב רק לאחרונה.
למה אני מתכוונת כשאני אומרת 'שיר הכי יפה' בעולם המושגים שלך? השיר הזה היה זוכה בכל המצעדים והיה הופך לפס קול אולטימטיבי לכל פוסט ויראלי בטיקטוק. אין שאלה.
האורחים, ללא יוצא מן הכלל, הכירו את המילים.
אנחנו, המארחים - הקשבנו בפליאה.
הם שרו יחד בצורה מופלאה.
הרמוניה לא מוסברת.
הבית שלנו נמלא אור.
מעולם. מעולם! לא שמעת שיר-תפילה מופלא כזה.
מצד אחד, המבנה שלו היה דומה לשיר האלמותי 'שירת-הים' של משה רבינו
אבל הקצב שלו היה כמו של 'ותצא מרים' וכל כולו נשמע כמו בקשה-משאלה.
וברגע שהם החלו לשיר , ממש משום מקום ובלי שום הסבר, התחלתי לרקוד ולקפץ.
"אָז יָשִׁיר עַם יִשְׂרָאֵל בַּיּוֹם הַהוּא יְבַקְּשׁוּ נְבִיאָה"
וואו. אפילו אבא קם מהמושב שלו.
לרגע חשבתי שהוא מתכוון לכבד את האורחים בריקוד
והם המשיכו…
בִּפְרֹעַ פְּרָעוֹת בְּיִשְׂרָאֵל, יתְנַדֵּב עָם, בָּרֲכוּ יְהוָה…
בינתיים אבא צעד בחופזה לחלק האחורי של המאהל ועבר את המחיצה המפרידה למאהל הנשים ו…
…דפק לי את הסטירה של החיים שלי.
האורחים שלא היו מודעים לדרמה המשיכו לשיר:
"ישמְעוּ מְלָכִים, יאֲזִינוּ רֹזְנִים;"
"את לא תרקדי לי פה כמו מרים הנביאה. את שומעת?"
הוא אמר וחזר למקום מושבו.
"הסטירה התלבשה על האוזן שלי ואני כבר לא שמעתי כלום.
לא מלכים לא רוזנים ולא את אבא שלי.
נפלתי לאחור ואיבדתי את ההכרה.
אני חושבת שהתעוררתי כשהם שרו:
"...עוּרִי עוּרִי נְבִיאָה; עוּרִי עוּרִי, דַּבְּרִי-שִׁיר; קוּם שׁוֹפֵט, וּשְׁבֵה שֶׁבְיְךָ…"
"אמא שלי רכנה מעלי.
הפרצוף שלה אמר הכל.
היא כל כך התביישה להיראות כך לצד בנות משפחתה.
הפער היה בלתי נסבל.
היא הייתה כל כך מושפלת ולעומתה הן היו כל כך גאות בגברים של שבט אפרים.
היא הייתה נשואה לזכר קטן ומושתן משבט יהודה והן היו נשואות לגברים מדהימים שקיבלו השראה מסבתא רבא שלהן - האישה העוצמתית בשם אָסְנַת בַּת-פּוֹטִי פֶרַע כֹּהֵן אֹן.
אמא לא ידעה את נפשה מצער. חברותיה 'זכו' לראות איך אבא שלי נהג בה.
אי אפשר היה להתחבא. האורחות של אמא ראו איך אבא כמעט הרג אותי.
איך אבא כמעט הרג את הבת שלה.
היום אני מבינה שני דברים:
הראשון: אבא שלי היה שוביניסט מטומטם. הפחד שלו מנשים היה כל כך גדול וגם מוצדק. כי בעמקי ליבו הוא ידע שאחרי הכל, בפעם הראשונה, שהוא יעמוד מול אישה מהסוג שעתיד להגיע לעם ישראל - דבורה הנביאה למשל, היא תשלח את יעל אשת חבר הקיני שלא רק תוריד לו את הראש, היא גם תתלוש לו את ...
הוא ידע את זה אבל הצליח להדחיק את זה כל כך עמוק - כמו כל שאר השוביניסטים. ורק בגלל זה הם שוביניסטים.
הדבר השני שלמדתי: אמא שלי רצתה שהכל יראה בסדר. היה לה חשוב שיהיה בסדר אבל זה היה רק בעדיפות השנייה. בעולם שלה, ואולי גם בעולם של אמא שלך, אני לא יודעת, היה חשוב שהכל יראה בסדר כלפי חוץ.
לפעמים האימהות מתפתות לתעדף את הדברים בדרך הפוכה. מעדיפים את הנראות על מה שקורה באמת.
אני לא מבינה למה אימהות רוצות שהדברים 'יראו בסדר כלפי חוץ'. אולי זה חלק ממנגנון שעזר להן לדחות את ההתמודדות עם הטיפול בבעיות האמיתיות.
כפי שכבר אמרתי, זה כמו להמשיך לחפור את הבור שהיציאה ממנו רק תהיה קשה יותר ויותר בהמשך.
אני מתנצלת שאני נאלצת לשתף אותך ברגעים בהם חוויתי אלימות בחיי. אבל זה חלק מהסיפור שלי. שלא יהיה לך ספק. הסטירה הזאת כאבה כל כך. איבדתי את ההכרה. אבל הכאב הגדול יותר, שאני לא יכולה לשכוח עד היום, אחרי שלושת אלפים שנה, היה לראות את הפרצוף המושפל של אמא שלי ליד כל חברות - בנות משפחה שלה.
את מבינה על מה אני מדברת?
אני כואבת ואני תכף מתפוצצת.
האנשים הטובים נעלמים ראשונים. את יכולה להסביר לי לאן נעלמו האנשים הנפלאים של שבט אפרים?
איפה האנשים הטובים האלה?
הרי מה בנאדם צריך?
דבורה נביאה אחת ויהושע מנהיג אחד. והכל מסתדר. לא?
טוב. אני צריכה להתאפס רגע. אני חייבת רגע לעצמי.
אני ממש לא רוצה להתפזר ולא מעוניינת לבטל את הזמן שלך.
אם את עדיין מקשיבה לי - אני ממש מודה לך.
ואם לא לכבודי אז לפחות לכבודה של האמא המושפלת שלי.
חשוב שתדעי כי אני לא מתעכבת על הסיפור הזה ללא סיבה.
יש קשר.
מהמעט שאני הבנתי: אימהות מושפלות זה המתכון המושלם לגידול וטיפוח ילדות מנוצלות.
וילדות מנוצלות הרבה פעמים גם נאנסות במקום הכי לא צפוי על ידי האדם הכי לא צפוי.
תכף נגיע לזה.
נשימה עמוקה ונמשיך?
אז ככה.
המשימות שלי היו פשוטות וחזרו על עצמן מדי יום ויום.
משימה ראשונה - ניקיתי את הגּדרה. אני באמת לא יודעת איך אומרים בעברית גּדרה. ואם לא הסברתי לך כבר קודם, אז דמייני שטח קטן מגודר בשיחים ממש ממש קוצניים. עם פתח כניסה שניתן לחסום. כל לילה היינו סוגרים את הכבשים והעזים (פעם אחרונה שאני אומרת שהמילה מקנה הרבה יותר יפה) בתוך הגּדרה כדי למנוע מחיות הבר לתקוף אותן.
משימה שניה - להכניס ערימת חציר רעננה למרכז הגּדרה.
משימה שלישית והכי קשה -אחרי שסיימתי את שתי המשימות הראשונות, לגשת לבור המים ולשאוב מים בשלושה סבבים של שני כדים.
סבב ראשון שני כדי מים - למקנה שעוד רגע יחזור צמא מהמרעה.
בסבב השני שני כדי מים - לעבודות המטבח
והסבב האחרון, שני כדי מים לשטיפת הרגליים של אבא כשיחזור מכרמי הגפנים או מטעי הזיתים - תלוי בעונות השנה וגם, אם ישארו מים, לאחיי הגדולים לפני שיגיעו הביתה חזרה משטחי הרעייה עם הכבשים והעזים.
אמא קראה, אני הייתי מגיעה בריצה ומבצעת את משימות הגדרה ומיד אחר כך הייתי מגיעה ולוקחת את כדי המים אל הגדיים הצעירים.
יש שלושה אתגרים בשאיבת מים.
את יודעת מה האתגר הכי גדול בשאיבת מים?
לא לשבור את כדי החרס.
במקרה הפרטי שלי, אם הייתי שוברת כד חרס זה היה שקול לניסוח סופי של מכתב התאבדות.
האתגר השני היה להיכנס לתור השואבים ליד הבאר. הילדים הלא מנוסים היו נתקעים מאחור וככל ששואבים מים בסבב מאוחר יותר המים הנשאבים היו עכורים יותר ויותר.
האתגר האחרון היה המירוץ של סבבי ההשקייה. סבב ראשון למילוי השוקת של המקנה, סבב שני מים לבישולי המטבח והסבב השלישי והכי קשה הוא להגיע למבואת הבית לפני שהרגליים המטונפות של אבא הגיעו לשם.
זה בור המים ממנו שאבנו מים . במאמצים משותפים, ארבע משפחות לשבט יהודה, בעלי הנחלות שמזרחית לקבר רחל - חפרנו ותחזקנו את בור המים הזה. הוא היה עורק החיים שלנו.
את הסבב הראשון - מים לעזים ולכבשים הייתי עושה בריצה.
סבב שני - מים למטבח בהליכה מהירה.
הסבב האחרון, מים לרחיצת הרגליים של אבא, היה הסבב הכי מעייף. אני הייתי כבר מותשת והייתי מרוצה אם הייתי מצליחה לסיים אותו בלי התכווצות שרירים.
בקיץ החם זה היה קשה הרבה יותר.
אם אבא היה מקדים את שובו מהכרמים ושני כדי המים מהסבב השלישי לא היו מוכנים בפתח המאהל, הייתי מקבלת עונש לבלות את הלילה בתוך הגדרה עם המקנה וללא ארוחת ערב.
אל תזדעזעי.
זה לא היה כל כך נורא.
אנשים מסוגי מגלים שאחרי שמתרגלים לריח אז 'להיות מוקפת בעזים וכבשים' זה הרבה יותר בטוח מחברתם של בני אדם.
את שואלת למה המים היו קודם למקנה ורק אחר כך למטבח ורק אחר כך רחיצת רגליים?
זה בגלל איכות המים בבור. ככל ששאיבת המים התרחשה בשלב מאוחר יותר של היום, הבוצה הייתה עולה ובוחשת והמים היו מעכירים.
אחרי שמבינים את זה, מבינים שהמים הראשונים הולכים למקור הפרנסה והמזון הכי חשוב שלנו - המקנה, ורק אחר כך מים לשתייה ובסוף - מים לרחיצת רגליים.
ועוד משהו, אני לא הייתי היחידה שנשלחה לשאוב מים. כל המשפחות, שלחו את כל הילדים פחות או יותר באותו זמן לשאוב מים ועמדנו בתור כדי לשאוב.
מיותר לציין שלעיתים תכופות היו ויכוחים ואפילו מכות.
החיים שלי הכינו אותי לתיגרות האלה ובדרך כלל ניצחתי. ילד שנחשף לאלימות בבית לא שומר אותה לעצמו. אין ריק בעולם. כי מי שחוטף מכות 'מדבר' באותה ה'שפה' עם הסובבים אותו כשהוא צריך להתמודד עם קשיים.
בעולם שלי, הקושי יכול היה להיות ריב על התור לשאיבת מים בבאר או בתור לברזייה ב'בית הספר' אם כל כך חשוב לך להתאים את האירועים בחיי לעולם המושגים שלך.
תביני, כבר סביב הבאר, או בשיחות ליד קבר רחל, ראיתי את עצמי מנהיגה עתידית. רציתי להיות אותה מנהיגה אהובה שבני אפרים פיללו להגעתה. היום אני מבינה שהייתי בסך הכל ילדה אגרסיבית ואלימה עם חלומות גדולים וקשיי תקשורת גדולים עוד יותר.
לא הבנתי את זה בזמן ההוא, כי לא היה לי למה להשוות, וההתנהגות שלי נראתה לי הכי נורמלית או 'הכי תקינה' ככל שאני מנסה לדבר אליך בשפה עוד יותר מודרנית וזהירה שאת מורגלת בה.