עמוד הביתהפילגש בגבעה - הסיפור שלי
...

החברה השלישית שלי

שתפו את הפרק:
← לחץ על מילה מסומנת להערות קוראיםלחץ על ¹ להערת שוליים →

יש משהו שלא השתנה עם השנים. לכל אחת מאיתנו יש מספר קטן של חברות טובות. אני מניחה שגם אצלך, פחות או יותר, זה הסיפור.

במרבית המקרים, החברה ה'ראשונה' תמיד תהיה שם בשבילך, היא תמיד תקשיב לך עד הסוף, לא תשפוט אותך ותהיה שם בשבילך, אבל כשזה קורה, את עדיין לא מספיק בוגרת להבין את זה. ה'שנייה', תהיה החברה המעניינת שמגיעה ברעש גדול ונעלמת בערך אותו דבר וה'שלישית' היא החברה שאת יודעת עליה הכי פחות אבל חושבת עליה הכי הרבה. בעולם שלך זו הבחורה שנראית פחות או יותר כמוך אבל להבדיל ממך, יש לה זמן להעלות כל יום פוסט חדש, אלפי עוקבים והיא תמיד נראית יותר מאושרת.

"את מבינה שיש 'משהו' שאת לא יודעת שמתקיים בעולמה של החברה 'השלישית' שלך כי היא תמיד מביאה איתה דבר מסתורי ולא ברור, שגורם לך לחזר אחריה שוב ושוב, לבקש את תשומת ליבה כל פעם מחדש.
את יכולה לטעון שאצלך 'זה לא בדיוק ככה'... ואני מציגה 'תיאור פשטני ולא מדויק'. את צודקת.
כי גם אני חשבתי ככה… ובדיוק פה מתחילה הבעיה של בנות מהסוג שלנו.

החברה ה'שלישית' שלי הייתה משבט ראובן.
היא הייתה מגיעה אלינו יחד עם ההורים שלה מעבר הירדן בכל שנה עם המִקְנֶ֣ה. 'מקנה' זה עדרים של כבשים ועיזים. אני מבטיחה להשתדל לדבר פחות בשפה מקראית ויותר ב'עברית'. זה קצת קשה ואני ממש משתדלת.
השטאג #שפתהקודש. הנה יצא לי משהו נכון.

כמו כל המשפחה שלה משבט ראובן, הם גרו מעבר לירדן באזור ההררי של הגלעד והבשן. אין לי מושג איפה זה, כי אף פעם לא הייתי שם.

היו להם כל כך הרבה כבשים ועיזים והם היו בתנועה מתמדת של רועים ונוודים. אחת לשנה הם היו מגיעים גם אלינו ובכל פעם שהם הגיעו, זה היה כמו יריד הכי שמח שאת יכולה לדמיין.

אנחנו קנינו מהם עורות וצמר, ובתמורה הם קיבלו גישה למקורות המים שלנו. בחודשיים שהם רעו באזור, מחיר הבשר ירד והיו עושים "על-האש" כל לילה.

דמייני מוזיקה אל תוך הלילה.
דמייני אוכל טוב וריקודים. יש יותר טוב מזה?
את מבינה? בלעדיהם, היינו סתם 'בית לחם, שבט יהודה'
כשהם היו בסביבה - זה היה 'בית לחם - עיר ללא הפסקה'

והשיא של כל זה - החברה ה'שלישית'.
היא הייתה רועת כבשים בשמלה מושלמת.
היא ייצגה עבורי את החופש המוחלט.

הייתי רוצה להיות כמוה. היום היא פה. מחר היא שם.

הייתי רוצה שיהיה לי את החיוך שלה.
היא הייתה ילדת מסיבות חופשיה ומשוחררת.
רציתי להיות היא.
רציתי להידמות לה.

בזמן הקצר שהיא באה לבקר, רדפתי את תשומת ליבה הבלתי-מושגת.

היא לא הרבתה לספר על מקום מגוריה שמעבר לירדן - 'מידבא'. וכשהיא הייתה עושה זאת היא הייתה סוחפת אותנו בסיפורים על ההרים המופלאים והיינו מטיילים איתה בדמיון שלנו במישורים שליד נחל ארנון, ורוחצים איתה במים הגועשים שלו.

הסיפורים על ארץ רחוקה וכל כך יפה - הפכו אותה לנסיכה מושלמת, לפחות בעיני.

היום אני מבינה שהחיים שלה לא היו קלים, שהיא הייתה נוודת שסבלה רבות בדרכים. היא ישנה תחת כיפת השמים גם בחורף, כשפיגעי מזג האוויר מארחים לה חברה.
היא נאלצה להתמודד עם חיות טורפות בתדירות לא הגיונית.
בכל לילה היא השתתפה בשמירה על המקנה. (טוב, מבטיחה פעם אחרונה שאני כותבת מקראית. אבל את חייבת להודות ש"מקנה" זו מילה יפה).
אני נשבתי בקיסמה וכפי שאני ראיתי את פני הדברים, השמלה שלה קיימה את השיר הידוע: "שִׂמְלָ֨תְךָ֜ לֹ֤א בָֽלְתָה֙ מֵֽעָלֶ֔יךָ".

היא הייתה הנסיכה המשוחררת בשמלה המושלמת עם החיוך המקסים.

אני הייתי היחידה שחשבה כך.

כל שאר החברות שלי היו משבט יהודה. הן אמרו לי שאני טועה וההסבר שלהן היה פשוט: "היא מעריצה של לאה. אנחנו של רחל."

הן ניסו לומר שהיא צאצא לשבט ראובן, הבן הבכור של לאה שהיה ילד פחות אהוב כפי שניתן להבין מהשירים ששרנו מספר בראשית.

הטיעון הזה הרגיז אותי. הסטיגמות הפשטניות האלה - אומללות.
הייתי עונה להן בקול מלא חשיבות עצמית:

עצם זה שהיא בת לשבט ראובן למשפחת כרמי לא הופך אותה למעריצה של לאה.

בשיחות שהיו לנו בקבר רחל, ניסיתי להסביר שכל החלוקה ל'מחנות' האלה ממש לא מעניינת אותה. כי מבחינתי, הנסיכה בשמלה המוכתמת הייתה 'הרבה מעבר לזה'.

החברות היקרות שלי היו מתקיפות אותי בשאלות כדי להוכיח לי שאני לא באמת מכירה אותה וזה רק גרם לי לחשוב עליה יותר. כשנגמרו המילים, הן היו מזכירות לי את השיר שאני(!) המצאתי והפסקתי לשיר מאז שהכרתי אותה.

את כבר מבינה שגם השיר הזה היה בשפה של האירוויזיון של המזרח התיכון - ארמית. נכון?
אני רוצה לשיר לך אותו.
הוא נשמע בערך כך… רק רגע.. אני צריכה להיזכר כי קצת הדחקתי אותו… למען האמת, השיר הזה לא היה הדבר היחיד שהדחקתי מהתקופה האומללה הזאת:

"אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה, כִּרְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן, יְהוֹן לִי,
וְלֹא כְּפַחַז כַּמַּיִם רְאוּבֵן.

רְאוּבֵן בְּטִיפְּשׁוּתֵיהּ, אָבַד בְּכוֹרָה,
נָפַל בְּחֶטְא דְגָדוֹל, חִלַּל מִשְׁכַּב אָבוּי,
וַיָּתֵיב מִזְבְּחָא רַבָּא, לְמֶחְזֵי עַל יַרְדְּנָא,
כְּלוּם הָוֵי בְּאַנְפֵּי, וְלֹא יָקוּם עוֹד.

בתרגום חופשי לעברית השיר אמר בערך את הדברים הבאים:
שבטי אפרים ומנשה (הנכדים של רחל)
אהובים יותר משבטי ראובן ושמעון (הילדים הדחויים של לאה ה'לא רצויה')
ואז שרנו שראובן היה אידיוט - את המשפט הזה לא צריך להסביר לך,
שעשה את טעות חייו כשבחר לשכב(!) עם השפחה של אביו יעקב.

ראובן כל כך טיפש,
הוא איבד את בכורתו, (הוא איבד אותה לשבט שלנו - יהודה)
נפל בחטא גדול, חילל את משכב אביו,
וכאילו זה לא הספיק לשבט הזה אז הם המשיכו עם השטויות שלהם
והם בנו מזבח גדול מעל הירדן, מה שיצר חשש פילוג ואפילו תחרות אל מול המרכזיות של עם ישראל ממערב לנהר לירדן.

האמת? אני הסכמתי עם החברות שלי שראובן היה קל דעת, טיפש שהימר על כל הקופה וגם הפסיד אותה ולכן, אנחנו שבט יהודה, בתבונה שלנו ובאחריות העיקבית שהפגנו, זכינו מן ההפקר.
מצד שני, מעולם לא הבנתי למה הנכדים של הנכדים של הנכדים של ראובן עדיין צריכים לחיות בתחושה מתמשכת של עלבון ודחייה.
היום, לאחר אלפי שנים ובמבט לאחור, אני מבינה את הילדים של שבט ראובן לדורותיהם.

מדוע? כי החיים האומללים שלהם דרשו מהם, במפגיע, להוכיח כל פעם מחדש, שהם אינם קלי דעת או או טיפשים. הם היו צריכים להתמודד כל יום , שעה שעה, עם העובדה שאמא שלהם הייתה, אחרי כל המילים היפות, סוג של 'אילוץ'.
המבנה הרגשי הזה יצר אנשים פגיעים וחסרי ביטחון ולא משנה כמה הם התאמצו להוכיח ההיפך או ניסו להסתיר את זה. וחוסר הביטחון הזה, רק גרם להם לעשות טעויות יותר ויותר טיפשיות.

אנשים מהסוג הזה נוטים יותר ויותר להמנע ממגע עם אנשים אחרים - בעולם המודרני שלך, הם מתבודדים מול המחשב. בעולם שלי הם נמנעו ממפגש עם בני אדם ורעו יותר עיזים ועוד יותר כבשים.

את מבינה את העניין הזה?
לאה הייתה אמא מסורה 'בדיוק כמו שצריך'. יעקב אהב אותה כמה שהיה 'צריך' אבל זה לא באמת משנה אם היא הייתה אמא 'טובה' ומסורה. כי כל ילד, גם בני שבט ראובן, רוצים להיות אהובים, בלי סיבה, בלי תירוצים, בלי הסברים, בלי התניות, בלי שאלות.
אף אחת לא רוצה אהבה בכמות מדודה של 'כמה שצריך' או שיטפלו בה 'כראוי'.
כל אחת ראויה להיות אהובה ללא תנאי, זה דבר בסיסי שכל אחד ואחת מאיתנו מבקשת.
כל אחת מאיתנו צריכה אדם אחד שיאהב ויאמין בה או בו וכמו במקרה של ראובן, שיקבל אותו כמו שהוא.

בלעדי זה? מקבלים מדרון חלקלק שבו אנחנו נאלצים לבנות סיפור שברירי ואינסופי שיסביר לנו את עצמנו בכל פעם מחדש. זו הדרך הבטוחה שמפתחת לנו, באופן לא מודע, נכות רגשית עצובה ומדבקת שחלילה נעביר הלאה לדור הבא - הילדים שלנו, יצורים רכים, שאנו אמורים לאהוב בכל ליבנו בלי סיבה, בלי תירוצים, בלי הסברים, בלי התניות, בלי שאלות.

שבט ראובן, לדורותיו משלם מחיר על כך שלא היה אהוב ללא סיבה. ומכאן הוא גם לא נתפס כ"שבט נחוץ" ואף לא נחשב כ"שבט יכול". תזכרי את זה.
תזכרי את המילה הזאת. 'אני'. האני של הילד שלך מתחיל בלהיות אהוב, נחוץ ויכול.
אולי דווקא המחשבה הזאת על ראובן "אָב֖וֹת אָ֣כְלוּ בֹ֑סֶר וְשִׁנֵּ֥י בָנִ֖ים תִּקְהֶֽינָה" גרם לי ליפול בקסמה של רועת העיזים בשמלה הלבנה המוכתמת.

החברה בשמלה הלבנה הייתה הדבר הכי אנרגטי שפגשתי בחיי. היא אמרה שהיא: 'מקבלת את החיים כמו שהם'.

לא הבנתי למה היא מתכוונת. היא הייתה אומרת עוד כל מיני משפטים חכמים אבל גם מוזרים שאף פעם לא שמעתי מאף אחד אחר. למשל:

"מנהגו של העולם הוא מהות הכל. אנחנו חלק מהעולם ואין לנו במה להתבייש."

אני בקושי הבנתי את המילים. מה זה מנהגו של עולם? מה זה מהות? אבל אני הייתי מהנהנת בראשי כדי להרשים אותה. לא רציתי שהיא, אשת העולם הגדול, תחשוב שאני מטומטמת שמעולם לא יצאה את בית לחם ובראש שלי אין שום דבר.
היא הייתה ממשיכה ואומרת שהמואבים הם שכנים שלהם ושהם יודעים ליהנות מהחיים, ממוזיקה טובה משירה ובעיקר - מאוכל טוב. ללא כל בושה.
המואבים ידעו לאכול. הם נהנו מהדברים הכי טעימים והם אכלו וחגגו את החיים מדי יום ואל תוך הלילה.

"באמת?" שאלתי עם עיני עגל גדולות. ורוק החל למלא את החיך שלי. תחושת הרעב הזכירה לי שלא הכנסתי לפה שום כלום מאתמול… ואז, הצעקות של אמא שלי החזירו אותי בבת אחת למציאות.