הכאב הקיצוני הרפה את ידי.
הילדה עם הקוקיות נתגלגלה על הרצפה והבינה שמשהו חריג קרה.
היא קפצה על רגליה והמבט שלה אמר הכל.
ניסיתי לדבר אבל כל תנועה הסבה לי כאב עז, אפילו תנועה קלה ביותר של השפתיים.
ברגע אחד הבנתי שהחרב שאני אני אני !!! יצרתי, הייתה אחוזה בחוסר ניסיון רב בידיו של איש הלוי מצד אחד ועמוק בתוך הגב שלי מצד שני.
"...אִם־יִתֵּ֨ן אִ֜ישׁ אֶת־כׇּל־ה֤וֹן בֵּיתוֹ֙ בָּאַהֲבָ֔ה בּ֖וֹז יָב֥וּזוּ לֽוֹ׃" הילדה המשיכה את השיר שאני התחלתי.
השכינה שרתה על שתינו.
לא הבנתי כיצד אבל היא כבר יודעת את כל השירים שאני יודעת.
אני יכולה להרפות ולעזוב.
ואט אט נעמדתי על רגלי בהתאם להוראותיו של איש הלוי כשידי מונפות בכניעה כלפי מעלה.
רק על עצמי לספר ידעתי.
זה רגע עצוב מאד - אולם הלכתי אל מותי בהשלמה.
הילדה זאת, שאני גידלתי,
ככל הנראה, נולדה לכבודי
ואני אמות למענה.
"לכי לכיוון הדלת!" אמר האיש עם החרב והכאב רק נתחזק.
"תקשיבי לי טוב" אמרתי לילדה. "לא נותר לנו זמן."
"הישבעי לי…" אמרתי לילדה בעודי צועדת אט אט לכיוון הדלת.
הילדה ניסתה לשמור על קור רוח אבל החלה לבכות.
"הקשיבי לי!!" צעקתי. "אין לנו זמן. תתאפסי על עצמך תכף ומיד!"
והילדה ניערה את הקוקיות והנהנה במהירות בראשה.
"אם לא אחזור, אני מבקשת תברחי עוד הלילה לכיוון שילה… בין הרמה לבית-אל בהר אפרים.
בדרך תמצאי תומר.
שם אני מצאתי אותך.
חכי שם.
תחת התומר."
"איך אני אמצא את התומר?" היא שאלה בקול שבור וניכר כי הפנימה את גודל האסון.
"את תמצאי שם, פיסת בד קטנה ומוכתמת, בין שורשי העץ… אבל אל תמהרי לגעת בה…"
היא ניסתה להתרכז והנהנה בראשה. הבעת פניה שיקפה את הכאב של הבעת פני.
"..וקחי איתך את כל הלפידים שלך
קחי איתך את השירים שלי.
כי שירים ולפידים ממש אותו דבר...
בשימוש נכון, הם נועדו להאיר את העולם.
את מבינה אותי. נכון?"
"אבל את תחזרי.. את תחזרי. אני יודעת שאת תחזרי." והיא מררה בבכי.
"אני אחזור. אני אחזור…" ניסיתי להרגיע אותה ואיש הלוי נעץ עמוק יותר את החרב בגבי ופלטתי זעקת כאב נוראה.
"אני חייבת לחזור!!!" יש שיר אחד שעוד לא השלמנו ואסור שיאבד את מקומו במקרא.
"אבל את חייבת להישבע לי שאת תברחי…
את נועדת לגדולות ...
עוד יהללו אותך ויכתבו עליך שירים."
"אני נשבעת.. אני נשבעת.." היא אמרה וטופפה על ליבה פעמיים כמחווה לכל בני שבט יהודה.
"ואם הם לא יכתבו עלי שירים... אני אכתוב אותם בעצמי."
היא אמרה וניסתה לעודד אותי בעוקצנות שלה.
איש הלוי הורה לי להגיף את הבריח ונעץ את החרב עמוק יותר בגבי.
כל תנועה של זרועותי לוותה בכאב רב.
אני נזהרתי עם כל תזוזה.
המרחק של חוד החרב מכלוב הריאות או עורקי ליבי היה קטן במיוחד ונדרשה תנועה מיותרת אחת שתביא אותי אל מותי המיידי.
התבוננתי בילדה הקטנה עם הקוקיות המצחיקות בפעם האחרונה רגע לפני שפתחתי את הדלת אל הגיהנום.
"מה שמך?" שאלתי פתאום.
"לא יודעת. אף פעם לא קראו לי. תמיד באתי לבד." היא אמרה.
"את כל כך יצירתית עם הלפידים ועוד יותר עוקצנית עם הדבורים… אני חושבת שאני אקרא לך דבורה. דבורה אשת לפידות."
כל כך חשוב לומר מילים טובות לפני שנפרדים וחייבים לחייך אפילו שקשה.
"ומה השם שלך?" היא שאלה אותי פתאום והדלת נפתחה אל תוך הלילה הנורא.
"אני? אני היא הפילגש בגבעה.." עניתי בחיוך רחב והצבעתי על בני הבליעל שהחלו לצעוד לכיווני.
"הרי כבר אמרתי, שכשנכיר באמת, אומר לך את שמי האמיתי."