את רוצה לדעת מדוע, מעבר לכל הזכויות שצברתי בימי חיי אני זכורה בשם העלום וחסר המשמעות - הפילגש בגבעה?
כי הם חשבו לנהל איתי את המשחק הקבוע.
אך מה ששבר אותם זה שלא התנגדתי.
הם חשבו שאני אצעק והם יסטרו לי.
הם ציפו שאני אתחנן והם יכו אותי.
הם רצו שאני אבכה ותהייה להם סיבה להיכנס לתוכי חזק יותר.
ושאני אשרוט את עורם והם יתלשו לי שערות.
וגם אבעט ולו רק כדי שתהיה להם סיבה לקרוע לי את הנרתיק.
אני יצאתי מהמשחק הזה יותר.
אני לא משחקת.
די.
נמאס.
רוצה הביתה.
רוצה חירות.
חירות שלי.
אז אני לא צעקתי והסטירות היו חזקות יותר ויותר ונשברו לי השיניים... ואולי אף נקרעה לי הלסת.
לא משנה מה הם ניסו לעשות. אני לא התחננתי. די. נגמר.
ואני לא בכיתי והם נכנסו לתוכי יותר ויותר פעמים ועוד יותר חזק... ואיבדתי את ההכרה.
אני לא שרטתי וזה הרתיח אותם ולכן הם שברו לי את הצלעות...
אולי גם יד אחת.
לא ממש זוכרת.
לא רוצה לזכור.
כל מה שרציתי היה שזה יגמר.
אני היא הפילגש בגבעה כי הכאב, העלבון, ההשפלה הברוטאליות של בני הבליעל הפכו אותי לעל-זמנית.
אני, חסרת השם, הפכתי ברגע אחד לנציגתם של כל הנפגעים שלא מרצונם שלא זכו להגנה הבסיסית ביותר על אדמת ארצם.
אפילו בביתם - כל עולמם.
אך דווקא ברגעים אלה עשיתי כל מאמץ להתעלות על עצמי.
אני ניסיתי לנהוג באחריות.
החירות שפעמה בי הורתה לי את הדרך.
ידי היו כפותות, רגלי מפוסקות והם שללו ממני כל חופש תנועה אך החירות שלי גברה עליהם ומנעה מהם לכלוא את הנפש שלי.
הם התעללו בגופי בזמן שאני הענקתי משמעות לחיי.
הם חיללו את כבודי אך עוצמתה של התשוקה שלי הגחיכה אותם.
מה הם כבר יכולים לעשות לי?
הרי היה ברור שככל שהדברים תלוים בי, אפילו ללא רגליים וידיים, אני אחזור גם אחזור לילדה גם אם אצטרך לזחול על הלשון שלי כל הדרך חזרה.
הם ניסו לשבור את רוחי ועל אף שידי היו כפותות טופפתי פעמיים על ליבי בקצות האצבעותי: "אל אחד. עם אחד."
הם כפתו את ידי מאחורי גבי אך פי לא עצר ואמר: "אל אחד. עם אחד."
ואז הם חסמו את פי ועיני הבורקות אמרו תפילה: "אל אחד. עם אחד."
הם כיסו את עיני אך ידעו שאי אפשר לעצור את מחשבותי.
כי לבסוף, האמונה שלי ניצחה את השרירים המותשים של גיבורי החיל מבנימין
וכשהשחר עלה, הם נטשו אותי וחזרו תשושים איש איש לביתו.
את מבינה?
הם חשבו שאני אמלא את תפקיד הפילגש אבל אני עמדתי על זכותי כאישה.
רגלי היו קשורות עדיין.
מספר צלעות נסדקו והקשו על נשימתי.
יד אחת נשברה והייתה תלויה בכאב רב על בטני.
דם ניגר מכל חלק בגופי.
מספר הסיפור שלי יכתוב: "...וַיֵּדְע֣וּ א֠וֹתָ֠הּ וַיִּֽתְעַלְּלוּ־בָ֤הּ כׇּל־הַלַּ֙יְלָה֙ עַד־הַבֹּ֔קֶר…" ולו כדי להדגיש את הנורא מכל. הם אנסו אותי, התעללו בי והשפילו אותי. נשמע לך מוכר?
זו הייתה דרכם לפגוע בסמלי השלטון של מלך שלא מלך
זו הייתה דרכם להעמיק קרע בעם מפולג.
העיניים שלי התנפחו מהאגרופים שחטפתי.
לראשונה בחיי לא החזרתי מלחמה.
כותב הסיפור יציין "... וַֽיְשַׁלְּח֖וּהָ (בעלות) [כַּעֲל֥וֹת] הַשָּֽׁחַר׃" אך הוא לא ציין כי אני כבר לא ראיתי כלום דרך העיניים המדממות שלי וזחלתי בכאב רב חזרה, ממששת את דרכי למפתן הבית של הילדה עם הקוקיות, והשמלה הלבנה השירים והלפידים שכיניתי אותה בשם דבורה הנביאה אשת לפידות.
זהו.
אני לא יודעת אם זה הזמן לדבר על זה, אך חשוב לדעת שייתכן כי אדם שעשה 'הכל נכון' על מנת לקיים את תשוקתו במלואה וגם חי את חרותו שלו בכנות רבה ואפילו הקפיד לבטא את אמונתו ללא פשרות עלול למצוא, בסוף, את גופו המחולל זרוק על מדרגות בית זר ללא כל תקווה.
חשוב להכיר בזה.
אין קשר בין מהות קיומך - לתוצאה.
אין קשר בין מעשיך לאחריתך.
החיים מלאי הפתעות.
לחיות את התשוקה, חירות ואמונה שלך לא מבטיח סוף טוב - הוא מבטיח חיים מלאים.
יקירתי, אני רוצה שתביני. המשפט הבא עשוי להכאיב.
לכל דבר יש מחיר.
אני אכתוב לך שוב את המשפט הזה שוב ושוב: לכל דבר שנעשה או לא נעשה - יש מחיר.
וכל אחת מאיתנו תשלם אותו במוקדם או במאוחר עם או בלי ריבית.
זה עוד יותר חמור. כי העניין הוא שמחיר לא באמת ידוע ומוגדר מראש.
כל מה שקורה סביבנו, על אף חופש הבחירה שלנו או בעיקר בזכות חופש הבחירה שלנו מתרחש, אחרי הכל, בתנאים של הימור.
כל ניסיון ליפות את המציאות אומר כי את לא באמת חייה את התשוקה, חירות ואמונה שלך.
מכאן שלקיחת אחריות על חופש הבחירה - כרוכה בעול, פחד וחשש רב.
ולכן, מרבית האנשים, יוותרו על ההזדמנות לחיות את החירות, תשוקה והאמונה שלהם. החשש מהמחיר ישלמו על כך מפחיד ומשתק.
שכבתי ללא תזוזה על המדרגות.
השמש תכף תעלה ויום חדש יגיע.
אני לא הבנתי אם השלמתי את תפקידי בעולם הזה.
ואם כן, מדוע אני עדיין חיה?
לסתותיי שתתו דם ללא הפסקה ושיניים שבורות העלו בי כאב חד.
חשבתי לעצמי…
אם הזקן או הנערה יצאו ראשונים - אולי אזכה ללחוש לילדה את שירת מרים ואז אשלים את תפקידי בעולם.
אבל אני מספיק מכירה את איש הלוי כדי לדעת שהוא תמיד מתעורר ראשון.
כי זה כל התפקיד שלו בספר שופטים - לקפוץ בראש.
זהו!
אפילו המחשבות שלי נרגעו אט אט.
אני לא יכולתי לזוז.
זה קצת מוזר עבור אישה כמוני שלא יודעת רוגע.
כל גופי בער מכאב.
עצמותי השבורות כפו עלי שיתוק.
נשמתי בזהירות.
כל תנועה של הסרעפת עשתה לי הכרות עם צלע סדוקה נוספת.
הנחתי את ראשי אט אט על מפתן הבית בן שלוש המדרגות.
ודימיתי אותו לכרית מפנקת. באמת שהשתדלתי.
ידי השמאלית מושטת לפנים כמבקשת להקיש בדלת אך אינה מגיעה
ולראשונה בחיי הבנתי שאני
אישה.
וכמו שאת מבינה, אישה במרבית המקרים שוכחת, שהיא פשוט חייבת מנוחה.
"וַתָּבֹ֥א הָאִשָּׁ֖ה לִפְנ֣וֹת הַבֹּ֑קֶר וַתִּפֹּ֞ל פֶּ֧תַח בֵּית־הָאִ֛ישׁ אֲשֶׁר־אֲדוֹנֶ֥יהָ שָּׁ֖ם עַד־הָאֽוֹר׃
שופטים, פרק י'ט, פסוק כ'ו