יש רגע בחיים שאת יודעת שזה הסוף ואת עומדת למות.
אף אדם שפוי לא ילך אל מותו בעיניים פקוחות.
למעט מקרה אחד…
… רק אם את מבטיחה, במותך, את חייה של הבת שלך ואין לך ברירות אחרות.
הזקן מהר אפרים, בעל הבית, אבי הילדה הבתולה ניסה לפקוח את עיניהם של בני הבליעל ואמר להם שוב ושוב: "...אַֽל־תַּעֲשׂ֖וּ אֶת־הַנְּבָלָ֥ה הַזֹּֽאת׃"
אך בני הבליעל התעקשו לפגוע באיש הזר שהסתובב יחף בסלון הבית, בכתונת הפסים המצחיקה בדואט הזוי עם כרית.
שברי מילים נתערבבו בצעקות
והמהלומות הפכו לרועשות יותר ויותר.
אני חיבקתי בכוח את הילדה והצמדתי את אוזנה לחיקי.
בידי השנייה כיסיתי את פניה כמנסה למנוע ממנה כל מגע עם העולם המופרע הזה.
אבנים כבדות נזרקו על גג הבית.
הרעש היה מחריד.
הנער נבהל
הוא קפץ ממקומו וחטף את המדף בראש.
המכתש והעלי הכבדים נפלו ואני התבוננתי בעלי שהתגלגל על הרצפה בסיבוב איטי עד שנעצר.
המכתש יאבד את משמעותו העיקרית ללא העלי בדיוק…
…כמו שחיי יאבדו כל ערך ללא החיוך השובב שלה… חשבתי לעצמי.
ופתאום הכל התבהר.
לפחות לי.
עוד אבן, גדולה יותר מקודמתה, ניתכה על הגג.
הפגיעה הייתה חזקה יותר, גיזרי עצים מקורות הגג התפזרו לכל עבר ואבק עלה מכל כיוון.
בתקופה שלי לא הייתה התראה מקדימה של פיקוד העורף ולא היה על מי להתעצבן.
הגג יתנפץ בעוד רגע קט והם יכנסו פנימה.
אני עירסלתי את הילדה בשמלה הלבנה, הקוקיות המעצבנות והמבט האהוב.
נדרש אורך רוח כדי להרשות לעצמך לעצור ולנצור רגעים קטנים כאלה.
אם את שואלת מהם החיים עצמם? זה רגע כזה.
בני הבליעל צעקו-הסבירו- דחפו את האיש הזקן.
חלקי משפטים נתערבבו בקללות.
צעקות כמו "חרושת ברזל" או "חרושת שמועות" נתערבבו ב"לא יקום לא יהיה" או "הוא לא ימלוך עלינו" ו"אנחנו זועמים ונבוא איתו חשבון זו הפעם השנייה! הוא יוצק חרבות ומגינים? אנחנו נעמוד כאן כחומה איתנה עד השחר, נשבור את חומות הבית."
אני מודה שאני לא שמעתי את מה שנאמר שם במדויק..
והגרסאות רבות.
יש להודות, שעל אף שעברו כבר 3000 שנים, עדיין לא הוגש עדיין התחקיר של האירוע.
את שואלת למה?
כי כל בר-דעת בן תקופתי לא הסכים שהלוויים ינהלו את ועדת החקירה.
מהכרות של עם ישראל עם הנפשות הפועלות, הם ידעו כי המסקנות היו נכתבות לפני שהיו מבררים את העובדות.
מספר הסיפור שלי מציין כי בתוך להט הויכוח, אבי הילדה אמר את המשפט ההזוי הבא:
"הִנֵּה֩ בִתִּ֨י הַבְּתוּלָ֜ה וּפִילַגְשֵׁ֗הוּ אֽוֹצִיאָה־נָּ֤א אוֹתָם֙ וְעַנּ֣וּ אוֹתָ֔ם וַעֲשׂ֣וּ לָהֶ֔ם הַטּ֖וֹב בְּעֵינֵיכֶ֑ם וְלָאִ֤ישׁ הַזֶּה֙ לֹ֣א תַֽעֲשׂ֔וּ דְּבַ֖ר הַנְּבָלָ֥ה הַזֹּֽאת׃"
את מבינה מה קרה כאן?
לכולם 'נפל האסימון' כי מדובר באירוע היסטורי.
כולם הבינו שהתקשורת תעשה מטעמים מהסיפור הזה.
וכולם, ללא יוצא מן הכלל, רצו להיכנס לפנתיאון של ספר הספרים.
הזקן מהר אפרים רצה להיזכר כנצר לשבט אפרים שהגדיל לעשות והקפיד במצוות הכנסת אורחים גם אם זה על חשבון הבתולין של הבת שלו.
אלוהים ישמור!!!
הוא רצה להידמות ללוט שהציע את בנותיו הבתולות לאנשי סדום כדי לקבל מקום של כבוד בהיסטוריה התנ"כית.
אני לא מבינה.
האם הוא לא הבין שמעשיו של לוט גרמו לו לסיים את חייו במערה אפלולית בדכדוך ובושה?
בני בנימין שהקפידו על קיום המצוות השונות כ'חוט השערה' רצו לדקדק במינוי בעלי תפקידים, ועל אחת כמה וכמה כשזה מגיע למלוכה.
אני אסביר לך בשפה שתביני…
אם זה היה מישהו משלהם, כמו שאול המלך ש'בסך הכל חיפש אתונות', (שיופיע כמלך על ישראל בספר הבא) זה בסדר. כל השאר - ממש לא.
בשביל זה צריך לדקדק כ'חוט השערה' של יועצת משפטית של שבט בנימין או ועדת איתור ממונה.
אני גדלתי בעולם שכתב את ההיסטוריה.
זה היה עולם שבו הזקן מהר אפרים, הלוי, אבא שלי ובני בנימין היו מסוגלים להקריב ילדים ונערות ככלי משחק חסרי ערך בעלילה מקראית אייקונית בדומה ללוט - הצדיק בסדום או אברהם בעקידת יצחק.
לזקן מהר אפרים היה דין ודברים עם בני הבליעל על גדר הבית.
יתכן כי משת"פים אמרו לו 'אל תדאג' או שהבטיחו שההפגנות 'יהיו רק על הגדר' ובסך הכל הם רק רוצים 'להפחיד' ואף הבטיחו שיהיה בסדר, ולכן הוא, כפשרה, למראית עין, הציע להוציא להם 'רק' את 'בתו הבתולה ופילגשהו'.
בעברית של אנשי צבא זה נקרא: לקנות שקט בטחוני.
איך רש"י, לו היה חיי בעולמך, היה מפרש את הביטוי: 'הִנֵּה֩ בִתִּ֨י הַבְּתוּלָ֜ה וּפִילַגְשֵׁ֗הוּ …'?
הוא היה מסביר ש"פִילַגְשֵׁ֗הוּ" זו מילה יחודית בלשון זכר והכוונה לחיילים הפשוטים. בחורים צעירים שסרים למרותם של מפקדיהם (לדוגמה? חיילים שקיבלו פקודה להמשיך לישון במיטותיהם במקום לצאת לסיור עם שחר.)
בנוסף, רש"י היה אומר כי הביטוי 'בִתִּ֨י הַבְּתוּלָ֜ה' זה בסך הכל כינוי לאותן נערות צעירות מרוחקות משדה הקרב הגברי 'בין המינים' וצופות עליו, בבתוליהן, מבחוץ.
בקיצור… תצפיתניות.
ככה זה!
כל תקופה והזקן מהר אפרים שלה. רק שלזקן בסיפור שלנו לא הובטחה פנסיה תקציבית והוא היה יכול להציע כל פשרה שרק רצה.
הרי מדובר באותם אנשים שיעשו הכל על מנת לקבל מחיאות כפיים מהחצוצרות, בשפה שלך התקשורת, ולהירשם בספר דברי הימים כמי שקנה שקט בטחוני לעוד כמה חודשים אחדים, או ימים ספורים או שעות בודדות.
כשהאבק ישקע, ההיסטוריה תחליף את המילים המכובסות של המקרא: "...אֽוֹצִיאָה־נָּ֤א אוֹתָם֙…" עם המילה היותר מדויקת - הפקרה.
לו היה למספר הסיפור מעט אומץ, הוא היה כותב: ".....אַפְקִירָהּ־נָּ֤א אוֹתָם֙…"
אבל אם נהייה הוגנים נבין כי זה לא עניין של אומץ.
למה?
כי גם במקרה שלך, בעלי התפקידים על שלל ההתפתלויות והתירוצים, נמנעים משימוש במילה הזאת… אין לבוא לתנ"ך בטענות.
מה שהיה הוא שיהיה.
עצם קיומך היא ההוכחה לכך.
למזלי, הילדה הבתולה לא שמעה את מה ששמעו אוזני.
אני רציתי לוודא שהיא בטוחה בעולם הקטן, בבועה, שיצרתי לה בין זרועותי ואינה מודעת להצעה הטיפשית והאומללה של אביה שכבר הצליח עד כה, עוד בחייו, לוותר על שורו, נחלתו, בנו ואשתו כספי אימו וכספו…
אני צעקתי לעבר איש הלוי:
"אתה שמעת את זה??"
רגליו של איש הלוי רעדו בהיסטריה והוא חיבק את הכרית אפילו יותר חזק.
"שמעת מה אומרים?" חזרתי וצעקתי.
הוא הפנה את מבטו המפוחד אלי כלא מבין.
"הם אומרים שהזקן הציע להוציא את פִילַגְשֵׁ֗הוּ לבני הבליעל."
הסתכלתי על הנער - 'פִילַגְשֵׁ֗הוּ' חסר ההכרה עם המצח שותת הדם ששכב בפינת המטבח.
איש הלוי לא ענה ולא אמר דבר.
"לא ידעתי שיש לך פִילַגְשֵׁ֗הוּ…" הקנטתי אותו שוב וכל תשומת הלב שלי הופנתה לילדה הקטנה. אני פשוט ניסיתי להצחיק אותה.
"בעתיד לא יאהבו את מה שאת עושה עכשיו…" היא מילמלה ותחבה את ראשה עמוק עוד יותר בחיקי.
"הוא אמר פִילַגְשֵׁ֗הוּ???" שאל הלוי בעצב או בבושה אבל לא הצליח להסתיר את הקול הנעלב והמאוכזב.
אני מצטערת שאני קוטעת את רצף העלילה, אבל אני חייבת לומר לך שיש מקרים בהם הפער בין מה שקורה בעולם הממשי לבין משחקי הזהויות של כל אחד ואחת מאיתנו בעולם הדמיוני קורע מצחוק.
איש הלוי היה כל כך עסוק בדימוי שלו שהוא שכח שתכף העולם נחרב. עליו. עלי. על כולנו. כן! גם עליך.
הם תבעו מהזקן לדעת את האיש.
הם רצו לאנוס אותו.
הם רצו להשפיל אותו.
עבורם, זו הייתה הדרך הכי פשוטה לסמן אותו כאדם שלעולם לא יוכל למלוך על אף אחד.
אך הוא היה עסוק בדימוי שלו.
מחשבה שמישהו עלול לגלות את הסוד הכי שמור שלו לא הרפתה ממנו. הוא פחד שמישהו יחשוף את האמת המרה שהזקן מהר אפרים ראה במו עיניו בתקופה שהוא עבד בנחלה שלנו ושיפץ את הבקתה.
הזקן מהר אפרים ראה את איש הלוי 'משחק' מדי ערב עם פִילַגְשֵׁ֗הוּ שכרגע היה איך לומר… די חסר הכרה ומקופל על הרצפה בפינת המטבח.
איש הלוי דיבר כאילו הוא עומד מול קהל רב ואמר בקול דרמטי ש'פִילַגְשֵׁ֗הוּ' זו הטייה מקובלת במקרא למילה פילגש (אני ממש לא מסכימה!!!)
ואז אמר שבעוד רגע קט הזיכרון שלו ישלוף לפחות עוד עשרה שירים כאלה במקרא .. אך כלום לא קרה.
ואז הוא אמר שהביטוי פִילַגְשֵׁ֗הוּ הוא רק משחק מילים זניח.
חסר משמעות.
החירות שלי לפעמים מתפרעת יותר מדי ואני לא יכולתי לעצור את הצחוק שכבשתי עד לרגע זה.
הילדה שוב אמרה שבעתיד זה לא יהיה קביל לצחוק על אנשים בשל נטיותם המיניות אבל גם היא ציחקקה בפה סגור.
וכמו שאת יודעת, כשצוחקים בפה סגור זה עוד יותר מצחיק.
ושתינו, על אף הסוף הקרב… פרצנו בצחוק מתגלגל ובלתי נשלט…
איש לוי עם כותנת המשוגעים והכרית האהובה איבד עשתונות וטען בעקשנות שאם הדברים נאמרו אז לא לכך התכוון בעל הבית.
אני באמת השתדלתי, ולו בשל העובדה שבעתיד זה לא יהיה מקובל, להפסיק לצחוק.
"תשירי לי את מה שאני לא יודעת. את חייבת למסור לי את התורה." חזרה הילדה ואמרה.
אני הנהנתי בראשי מבינה שזה הדבר היחיד שיעצור את פרצי הצחוק הבלתי נשלטים.
"אני אשיר לך עוד משהו יפה ואז נלמד את השיר של מרים הנביאה מתחילתו ועד סופו. בסדר?" אמרתי.
היא הנהנה בהסכמה ומשום מקום יצא לי משפט שמעולם לא שרתי והוא נשמע בערך ככה:
מַ֣יִם רַבִּ֗ים לֹ֤א יֽוּכְלוּ֙ לְכַבּ֣וֹת אֶת־הָֽאַהֲבָ֔ה וּנְהָר֖וֹת לֹ֣א יִשְׁטְפ֑וּהָ…
וכאב חד פילח את גבי.
הרגשתי שלא יכולתי לזוז או לנשום.