לא הפסקתי לחבק את הנערה. היא התבוננה בי והמבט שלה העיד כי היא חווה אי נוחות.
האינסטינקט הטבעי אמר לה להתרחק ממני אך בדיוק אותו אינסטינקט, באופן בלתי מוסבר, נמשך אלי כמבקש להתרפק ולהשתבלל בתוכי.
"אבא שלך עושה מעשים בשדות?" שאלתי בלחש.
"הוא עוזר-מחקר בפרויקט סודי של שבט בנימין." היא ענתה וגופה התמסר לליטוף-חיבוק שלי.
"פרויקט סודי?"
"הם מפתחים צִנָּה."
"לא הבנתי." אמרתי ושוב הציפה אותי ההכרה שרצף הפיתוחים הטכנולוגיים מותיר אנשים מסוגי, מהדור הישן, הרחק מאחור עם חשש שלא אצליח לעולם להשלים את הפער.
"זה מגן כבד שיגן על גופו של הלוחם." היא הסבירה בקול של אמא בוגרת שמדברת לילדה בת שלוש שאיבדה את המוצץ.
חייכתי לעצמי.
היא מדברת בדיוק כמוני כשאני מאבדת סבלנות לאנשים טיפשים.
"...מָגֵן הוּא לְכָל הַחֹסִים בּוֹ?" אמרתי-שאלתי כשאני חושבת על השילוב המעניין שבין החרב למגן.
"תחשבי על צלחת ממתכת." היא ענתה.
"כיפת ברזל…" מילמלתי ושוב ברחו לי המחשבות על העתיד שלי. שלך. של כולנו.
איש הלוי נעמד מול הזקן מהר אפרים והישיר מבטו אל האופק כמו נואם מול עדת ישראל ובקול דרמטי אמר:
"...עֹבְרִ֨ים אֲנַ֜חְנוּ מִבֵּֽית־לֶ֣חֶם יְהוּדָה֮…" את מבינה מה הוא רצה לומר? אני לא הבנתי…
הנאום שלו מתחיל בלשון רבים "עוברים אנחנו" אבל העיסוק שלו בעצמו חזק ממנו ומיד החזיר אותו לדיבור בלשון יחיד והוא המשיך ואמר:
"עַד־יַרְכְּתֵ֣י הַר־אֶפְרַ֒יִם֒ מִשָּׁ֣ם אָנֹ֔כִי…"
במאפיין דרמטי, מליצי ובעיקר מיותר, הוא הוסיף פרטים שאף אחד לא שאל, ושוב, איך לא, בגוף ראשון יחיד:
"... וָאֵלֵ֕ךְ עַד־בֵּ֥ית לֶ֖חֶם יְהוּדָ֑ה …"
וכדי להדגיש את מעמדו הרם או יותר נכון המצטדק, הוא הוסיף פרט עמום: "...וְאֶת־בֵּ֤ית יְהֹוָה֙ אֲנִ֣י הֹלֵ֔ךְ…"
לאיזה בית אלוהים אתה הולך בדיוק? שילה? או למקדש הארור שבנית לעצמך?
אבל הוא אמר את כל זה ולו כדי להגיע לשיא שחשף את אכזבתו ומרירותו:
"... וְאֵ֣ין אִ֔ישׁ מְאַסֵּ֥ף אוֹתִ֖י הַבָּֽיְתָה׃"
דבר אחד היה ברור לי.
הוא כל כך עסוק בעצמו שהוא עדיין לא זיהה את האדם שפגש ופגע בחייו זו הפעם השלישית.
כולנו הסתכלנו על ההופעה של איש הלוי.
עד לפני רגע הוא היה עייף ומותש אולם ברגע שיש לו קהל מאזינים שמורכב מאדם אחד או יותר, הוא מקבל את תשומת הלב שהוא כל כך זקוק לה.
הוא לא יודע שובע:
"וְגַם־תֶּ֤בֶן גַּם־מִסְפּוֹא֙ יֵ֣שׁ לַחֲמוֹרֵ֔ינוּ…" את מי זה מעניין בשעה כה מאוחרת.
הרי ניתן היה לראות כי החמורים כבר כיסחו את כל השיחים הלחים בסביבות הרחוב המרכזי וכל מה שנותר זה להניח את הראש ולישון… אבל הוא היה חייב לנאום ולכן הוסיף ואמר:
"...וְ֠גַ֠ם לֶ֣חֶם וָיַ֤יִן יֶשׁ־לִי֙ וְלַֽאֲמָתֶ֔ךָ וְלַנַּ֖עַר עִם־עֲבָדֶ֑יךָ אֵ֥ין מַחְס֖וֹר כׇּל־דָּבָֽר׃"
הילדה עם הקוקיות הסתכלה אליי ואמרה: "עד עכשיו חשבתי שאת פילגש. עכשיו את רק אמה?"
"אם אני רק אמה… הוא בהכרח רבקה…" אמרתי בארסיות וידעתי שהיא לא תוכל לעצור את פרץ הצחוק.
איש הלוי, בחוסר מודעות עצמית הרים את ידו לאוויר בזווית המוכרת של משה בעמידתו בקרב נגד העמלקים.
זה היה רמז מביך כי הוא עמד לשאת נאום חוצב להבות. הזקן העייף מהר אפרים שהיה פעם האיש המיואש מהר אפרים ושמע כבר הכל, עצר אותו עוד לפני שהתחיל לדבר בתנועת יד נחרצת שאי אפשר להבין אחרת.
הזקן הביט לעברי בזמן שדיבר לאיש שהיה מלך בעיני עצמו ואמר: "שָׁל֣וֹם לָ֔ךְ רַ֥ק כׇּל־מַחְסוֹרְךָ֖ עָלָ֑י רַ֥ק בָּרְח֖וֹב אַל־תָּלַֽן׃"
וכולנו, התחלנו ללכת לבית הזקן מהר אפרים.
האיש הזקן מהר אפרים צעד בראש.
גופו, מלבושו ובעיקר הילוכו העידו על היותו לאחר יום עבודה מפרך של נפחות ברזל. הוא פתח את דלת הכניסה וחיכה בסבלנות.
בתו השובבה ואני צעדו מאחוריו, בזמן ששרנו את החלק המקדים למעמד הר סיני ונעמדנו לצידו על המבואה.
איש לוי הסתרך מאחור, בין אם חיכה לנער שקיפל את המחצלת בתוכה הוסתרה החרב או בשל התכווצות השרירים שגרמה לצליעה שלו לבלוט עוד יותר.
הוא צלע לאיטו בעקבות החמורים והנער.
העייפות, אבק הדרך דימו אותו לאיש חסר שם. הפער הענק בין הדחף הלא מסופק שלו להתבלט, ולהיות מלך על ישראל אל מול פרץ הצחוק המגחיך של תושבי הגבעה, הטיחו בפניו את המציאות הצינית והקרה שניכרה בכל צעד וצעד שלו.
מספר הסיפור שלי יכנה אותו ברגעים אלה כ'איש'.
סתם אדם.
אלמוני.
ללא תואר, ללא שם, ללא מעמד וללא כל זכות בעולם הזה.
הזקן מהר אפרים התבונן בי כשעליתי במדרגות.
הוא הניח את ידו על כתפי ועצר אותי לרגע.
הוא לא אמר דבר ורק הביט בי עמוקות.
אני השפלתי את מבטי כשנזכרתי כי אני הייתי זו שגירשה אותו בבושת פנים מביתי.
האם הוא בוגר מספיק להבין שזה היה הדבר הנכון לעשות?
אין לי ספק שאירוע זה נחרט בו לצמיתות.
"..אבל גידלת ילדה למופת. נכון?" אמרתי בלחש.
הבעת פניו הרוטנת ניסתה לגרום לי להבין, ללא מילים, שאני, רק אני, הסיבה שהוא מסתכן כעת ומארח אותנו.
ואז הילדה היפה והשובבה עם הקוקיות נעמדה בין שנינו ושאלה:
"תגידו, אתם מכירים?"
נכנסנו לבית הנערה והאיש הזקן מהר אפרים.
יש הבדל גדול בין בתים שבהן יש אישה חזקה ומתפקדת לבתים בהם האישה אינה מתפקדת. אבל מעל שני סוגי הבתים האלה ניצב הבית מהסוג שאומר: 'אני אלמן ואני עושה כל לאל ידי כדי לפרנס ולגדל את ילדתי בכוחות עצמי.'
העוני מקבל צבעים של פשטות.
קירות הבית נקיים אבל חסרים חום.
ניכר כי הבית מתוחזק היטב אך הוא אינו שמח.
הריהוט מינימלסטי ומעיד על שגרה נוקשה.
אורח שמוזמן לבית שכזה חוצה את המבואה ומתיישב לו על הכריות חסרות הצבע שבחדר ההסבה.
אין שם כלום ויש שם הכל.
וזה כל ההבדל בין דלות לענווה.
לאחר שעולים את מדרגות הבית עשויות אבן וחוצים את המבואה הריקה וחדר האירוח המרכזי הדהוי, נכנסים לחדר הפנימי שאמור לשמש כמטבח וחדר שירות ואחסון.
במבט ראשון ניתן להבין כי החדרון הקטן הזה היה ממלכתה של הילדה עם הקוקיות.
מעולם לא ראיתי מטבח שכזה.
הדבר הראשון שנתקלים בו הוא ריח של טבע ואינסוף פרחים לבנים שקישטו את החדר הקטן.
"מה זה?" שאלתי. זו הפעם הראשונה שראיתי מטבח שהרשה לעצמו לארח צמחים, במקרה הזה פרחים, לא אכילים.
"זה הגל הלבן!" אמרה הילדה שקפצה ממקום למקום ולא נחה לרגע.
"גל לבן?" שאלתי.
ואז היא שרה שיר שמעולם לא שמעתי: "דּוֹדִ֥י צַח֙ וְאָד֔וֹם דָּג֖וּל מֵרְבָבָֽה׃ רֹאשׁ֖וֹ כֶּ֣תֶם פָּ֑ז קְוֻצּוֹתָיו֙ תַּלְתַּלִּ֔ים שְׁחֹר֖וֹת כָּעוֹרֵֽב׃"
"צח זה לבן, אדום זה ארגמן ופז זה צהוב. ובדיוק בסדר הזה, מדי חורף, מופיעים גלי הפריחה בארצנו. וזו גם הדרך להבטיח שכל סוגי החרקים יאביקו את כל סוגי הפרחים."
"מאיפה את יודעת את כל זה? את בטוחה שבכל חורף הפריחה היא בסדר הזה?"
ודי כעסתי על עצמי שלא ראיתי והבחנתי במחזוריות הזאת של הטבע בשיטוטים הרבים שלי כרועת צאן.
אני חושבת שלא חיכיתי לתשובה שלה כי המחשבות הקודחות שלי המטירו עליה עוד שאלות:
"...ומאיפה השיר הזה? אף פעם לא שמעתי אותו. ומי זה ה'דוד' שאת מדברת עליו?"
"יש לי תשובה אחת לכל השאלות שלך גם יחד." אמרה הילדה והצביעה למעלה כמורה על הקדוש ברוך הוא.
היא תיסכלה אותי כשבתנועת אצבע אחת הזכירה לי שכל כך הרבה זמן לא דיברתי עם אלוהים… וברגע של שקט ארוך הבנתי עד כמה אני עייפה.
היא הגישה לי מים ופת לחם ספוגה בדבש תמרים ושמן. "תטעמי את זה." היא אמרה בהתלהבות כמנסה להחזיר בי את ההתרגשות והשמחה שאיפיינה את תחילתו של המפגש שלנו.. אך ללא הצלחה.
אכלתי בשקט את פת הלחם.
"מה הוספת ללחם?" שאלתי.
"אני לא זוכרת. אני כל הזמן מנסה דברים חדשים." היא ענתה ואני כמעט השתנקתי.
"אל תבהלי. אני כבר בדקתי שזה לא מורעל."
"אבל ללחם עצמו יש טעם מוזר. הוא מר." הקשתי עליה.
"הלחם? זה לחם שעשיתי משקדים שטחנתי." היא אמרה בצחוק מתגלגל והצביעה על מכתש ועלי שהסתתרו בין הפרחים הרבים על מדף קטן בפינת החדר.
"אני מודה שעוד לא הגעתי למתכון הסופי אבל אני בטוחה שמתישהו בעתיד יהיה לזה שוק."
היא אחזה בפת לחם וקרעה אותה לשניים.
הלחם התפורר בין ידיה.
"הרי את יודעת שיש נשים רבות שלא מסוגלות להתמודד עם דִּבְקָן שבחיטה. אבל אף אחד לא רוצה לדבר על זה. נכון?" והיא הצביעה על הכלים הנקיים והמבריקים שבמטבח שלה.
פה נגמרו לי המילים.