לחם שקדים בשילוב של שמן זית ודבש התמרים החזיר אותי לחיים כמעט מיד. התאוששתי.
הילדה הזאת לא מפסיקה להפתיע אותי.
"יש לי שאלה אליך…" פניתי אליה בזהירות בזמן שהיא התקינה את ארוחת הערב לאיש הצולע ואביה הזקן.
היא הפנתה את מבטה אלי וידיה המשיכו לקצוץ ירקות חורף בתנועות מיומנות.
"את זוכרת שדיברנו על הציווי:
"וְכִֽי־תָבֹ֨אוּ מִלְחָמָ֜ה בְּאַרְצְכֶ֗ם עַל־הַצַּר֙ הַצֹּרֵ֣ר אֶתְכֶ֔ם וַהֲרֵעֹתֶ֖ם בַּחֲצֹצְרֹ֑ת וְנִזְכַּרְתֶּ֗ם לִפְנֵי֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם וְנוֹשַׁעְתֶּ֖ם מֵאֹיְבֵיכֶֽם׃ ואני הסברתי לך שתקיעה בחצוצרות זה, בין היתר, הדרך להזכיר לעצמנו מי אנחנו, להתאפס ולנצח גם את הקולות הפנימיים שלעיתים גרועים יותר מאויבים חיצוניים."
"כמובן שאני זוכרת. אני עניתי לך שאין לי מושג על מה את מדברת." היא ענתה והוסיפה : "כי הקולות הפנימיים שלי רק מעודדים אותי לנסות שוב ולעשות טוב יותר…"
בדיוק על זה רציתי לדבר איתך." אמרתי.
"אני רוצה להבין מי את. מאיפה הכוחות האלה? את באמת רוצה לעשות טוב יותר?"
היא הפסיקה את עיסוקה וכמו מורה בבית ספר תיכון בשעת התגבור האחרונה לפני מבחן הבגרות, התיישבה מולי והניחה את שתי ידיה על הברכיים שלי.
המגע שלה השרה בי המון שלווה.
מה קורה כאן? האם התהפכו היוצרות?? שאלתי את עצמי.
היא לקחה נשימה עמוקה שהנכיחה אותה בתוך השיחה.
"את בוטחת בו?" היא שאלה והצביעה למעלה.
"כמובן!" אמרתי ומיד טופפתי על ליבי פעמיים. "אל אחד. עם אחד!"
"את מבינה שהוא ברא אותך בצלם אלוהים. נכון?"
"כמובן." אמרתי. "מה השאלה?"
"אם הבנת את זה, אז את אמורה להבין מה אנו מחויבים לעשות ולצד זה, בנוסף, מה שראוי שנעשה ומעל הכל - מהו ההבדל בין השניים."
"אנחנו מחויבים לעשות או לא לעשות תרי"ג מצוות." אמרתי.
"נכון. אבל אם את מאמינה שנבראת בצלם אלוהים, את אמורה להילחם על הזכות לחיות את חייך בצלם אלוהים. קיום המצוות בלבד לא יביא אותך לשם."
הייתי בהלם מהפסקנות והחוצפה של הילדה החצופה הזאת.
אם לא הייתי אורחת בבית אביה, הייתי מעיפה לה סטירה, שהייתה מרסקת לה את הלסת, אבל העייפות ובעיקר עצם העובדה שאני הייתי שותפה פעילה לחינוך שלה הביאו אותי להיזכר בחוקים העיקריים של סדנת ניהול כעסים ואמרתי בעדינות:
"את יכולה להסביר את מה שאמרת, בבקשה?"
"אני למדתי את התורה." היא ענתה.
"...ובכל פעם אני אומרת שאם אני ראויה להיות בצלם אלוהים, אני חייבת לשאוף ולהתנהג כמו המקור ולעשות בדיוק את מה שהוא עשה, ללא קשר לחובת הקיום של המצוות."
הקשבתי קשב רב אך עדיין לא הבנתי מה היא רוצה לומר.
היא נעמדה מולי ואמרה לי: "עיצמי את העיניים. חישבי על עצמך כיציר בריאה שלוקח על עצמו להיות ראוי להתקיים בצלם אלוהיו. הבנת?"
הנהנתי בראשי.
"את לא פילגש, את לא אמה ואת - רק את. עכשיו עיצמי את עיניך!"
עצמתי את העיניים אך עדיין לא הבנתי מה היא רוצה לומר.
"כעת, אני אשיר לך שיר. את תקשיבי למילים ובררי מתוכן את המילים שיאפשרו לך להתנסות ולעמוד על זכותך לקבל את התואר 'בצלם אלוהים'. בכל פעם שתמצאי מילה שכזאת עיצרי אותי."
"טוב…. " אמרתי בהיסוס והיא התחילה לשיר את השיר הכי ידוע שפותח את ספר בראשית: "בְּרֵאשִׁ֖ית בָּרָ֣א אֱלֹהִ֑ים אֵ֥ת הַשָּׁמַ֖יִם וְאֵ֥ת הָאָֽרֶץ׃ וְהָאָ֗רֶץ הָיְתָ֥ה תֹ֙הוּ֙ וָבֹ֔הוּ וְחֹ֖שֶׁךְ עַל־פְּנֵ֣י תְה֑וֹם וְר֣וּחַ אֱלֹהִ֔ים מְרַחֶ֖פֶת עַל־פְּנֵ֥י הַמָּֽיִם׃ וַיֹּ֥אמֶר אֱלֹהִ֖ים יְהִ֣י א֑וֹר וַֽיְהִי־אֽוֹר׃"
פקחתי את העיניים ומיותר לציין שהיה לי מבט של תייר שאיבד את הדרכון בשדה התעופה. לא הבנתי מה היא רוצה ממני…
"מה אלוהים עשה?" היא שאלה והמשיכה: "חישבי על הכתוב. מה היו הפעולות שהוא עשה?"
"הוא ברא…" אמרתי.
"מה הוא עוד עשה?" היא שאלה
ואני זימזמתי את המשך השיר ".. וְר֣וּחַ אֱלֹהִ֔ים מְרַחֶ֖פֶת…" הוא ריחף…" אמרתי
"נכון!" והבעת פניה לבשו חיוך מעודד.
"והוא גם אמר! וַיֹּ֥אמֶר אֱלֹהִ֖ים יְהִ֣י א֑וֹר. אלוהים יצר את העולם בהבל פיו."
"נכון ונכון" היא אמרה.
"זה בדיוק מה שאני עושה!"
היא נעמדה מולי בחדרון הקטן, נזהרת שלא לפצוע את הפרחים ואמרה:
"...ואני עושה את זה כדי להיות ראויה לתואר בצלם אלוהים. אני לא מוותרת על חובתי לקיים את המצוות הידועות אבל בנוסף ומעל הכל, אני מקפידה:
לברוא במובן של להמציא להתנסות וליצור אבל זה גם אומר לטעות, להיכשל ולנסות שוב.
לדמיין אני מכריחה את עצמי למצוא זמן לרחף שזה אומר להפליג ולשחק בעיניים עצומות עם הגבולות הידועים של האפשרי והגבולות הלא ידועים של הבלתי אפשרי. כלומר, אני עושה כל מאמץ לתת לדמיון שלי לאתגר את המחשבות והמציאות היומיומית.
ולומר. זה הכי חשוב. כי אמירה זו התחייבות לביצוע. עצם השמעת הדברים בין אם בכתב או בדיבור יוצרת תוכנית עבודה. אני עושה כל מאמץ לברור את המילים הנכונות. אני מתעקשת לוודא שאני מדייקת את המשמעויות ואחרי הכל אני גם מנסחת את סדר הפעולות הנכון. אני בוחרת במילים שגורמות לדמיון שלי לפגוש את העשייה שלי.
"מילים יוצרות מציאות…" אמרתי.
"זה במקרה של אלוהים. במקרה שלנו, יותר מדויק יהיה לומר שמילים מפגישות את הדימיון עם המציאות. זו הבריאה." היא ענתה והמשיכה להסביר בהתלהבות:
"אני לא רק למדתי את השירים של יצירת העולם.
אני הבנתי שאם אני רוצה להיות ראויה להיקרא בצלם אלוהים, אני חייבת לאמץ התנהגות על פי סדר הפעלים האלה: לברוא. לדמיין ולומר. בכל פעם שאני מתחילה משהו חדש. כמו בבראשית."
"וכל כמה זמן את מתחילה משהו חדש?" שאלתי.
"כל יום הוא יום חדש!!!" היא אמרה והתגלגלה מצחוק.
"וואו!!!" צווחתי וקפצתי ממקומי.
"מה קרה?" הזדעק אבי הנערה מחדר ההסבה.
"האוכל תכף מוכן." ענתה לו הילדה בקול מרגיע.
"וואו". וואו. וואו!" אמרתי שוב ושוב.
"מה זה וואו?" היא שאלה.
אני לא עניתי לה והתחלתי להסתובב בחדר כלביאה בכלוב.
פתאום הכל התבהר.
היא הצליחה לתאר בבהירות רבה את סדר הפעולות שהביא אותי להציל את חייו של איש הלוי עם הגיענו לבקתה החבוטה שלו… ואז נזכרתי ושיחזרתי כי זה בדיוק מה שעשיתי כדי לפצח את תהליך חרושת הברזל… או בכל פעם שהייתי צריכה להציל עז פצועה ללא כל עזרה בשדות המרעה, זו הייתה דרכי לפתור בעיות ולאתר פתרונות מאז ומתמיד.
"בצלם אלוהים!!" מילמלתי לעצמי.
ואז היא אמרה את המשפט העצוב הבא:
"את מבינה כמה אנשים קיבלו את ההזדמנות לחיות את חייהם בצלם אלוהים והם מבטלים את זמנם לריק?"
"וכל יום מחדש מקיימת להם הבחירה." אמרתי בשקט.
והיא הוסיפה בעצבות: "אולי המשפט הנכון זה שראוי לחיות כל יום כאילו הוא היום האחרון."
התעלמתי מהמשפט האחרון. הוא נשמע מלחיץ ואז הוספתי: "... לקיים את חובת המצוות זה לא מספיק…"
"את צודקת. קיום המצוות שלנו זה תנאי הכרחי אך ממש ממש לא מספק. ואם המצוות אומרות לנו מה לעשות, לקבל את הזכות לחיות 'בצלם אלוהים' משמעותו היא - איך לחיות…"
"מה יהיה עכשיו?" שאלתי.
"אני חושבת שאת כבר יודעת. את לא הפנמת כשאמרתי לך שאפילו בשמים מעלה, אלוהים והמלאכים שוקדים ולומדים אותך. תהיי גאה בזה. המשימה שלך: לברוא לדמיין ולומר עתידה להסתיים." היא ענתה בשקט ונתנה לי חיבוק ארוך שאף אחד בעולם לא נתן לי.
אני אשקר לך אם אכתוב שלא בכיתי. בכיתי. אפילו לא ניסיתי להסתיר זאת.
היא, לקחה על עצמה להיות חזקה יותר ממני אבל לא עצרה את דמעותיה שלה.
בתוך החיבוק נזכרתי בחברה השלישית שלי.
ובשתי האימהות הרוחניות שלי לאה ורחל.
וברגע אחד, בתוך כל הבצורת הרגשית שלי, הילדה הזאת, בחיבוק ארוך ומייבב אחד, הפכה להיות חברה הכי קרובה שתהיה לי אי פעם.
היא הרפתה ממני ראשונה ואמרה: "אני אלך לרחוץ את רגליו של הזקן שלי ושל האיש המאובק שלך ואניח בפניהם את הארוחה שהתקנתי וכשאחזור נעשה את מה שאת הכי אוהבת."
הנהנתי בראשי כמו ילדה קטנה.
"מה את הכי אוהבת לעשות?"
"לשיר. את כבר הבנת שאני אוהבת לשיר." המשכתי למרר בבכי כמו ילדה קטנה שלא רוצה להתקלח או לאכול ארוחת ערב.
"אני עוזרת לאנשים, אני בוראת חרבות, אני מצילה עיזים פצועות אבל אני הכי אוהבת לשיר. זו התשוקה שלי. כי כשאני שרה אני בוראת, מדמיינת ואומרת ביחד..." ניסיתי להסביר את עצמי לעצמי.
"אני תכף חוזרת." היא אמרה והניחה את כף ידה בעדינות על שפתותיי מבקשת להרגיע אותי.
אני הנהנתי בראשי ולא יכולתי לעצור את הדמעות.