אני נולדתי וגרתי בבית לחם - יהודה. שבט יהודה.
הבית שלנו היה ממוקם בשולי הישוב. לא רחוק מקבר רחל.
אבא קיבל את הנחלה מאבא שלו.
אבא אהב לספר לכל מי שהיה מוכן רק להקשיב שהוא נטע חמישה עצי בוטמא עוד לפני שהוא הקים את האסם הראשון, סיכל את הקרקע או הקים את הגּדרה הראשונה.
אבא שלי נטע חמישה עצי בוטמא.
לא אחד.
לא שניים.
חמישה!!!
את צריכה להבין עד כמה מזעזע המשפט האחרון שזה עתה קראת ורצוי שתקראי אותו שוב ושוב.
אבא שלי נטע חמישה עצי בוטמא!!!
את לא יודעת מה זה עץ בוטמא? זה עץ אלה!
בכל פעם שאני נזכרת באירוע ה'נטיעות' הזה, אני מזדעזעת.
למה?
עץ ה'אלה' או כפי שאנחנו קראנו לו - בוטמא, לא היה עץ משבעת המינים. זה היה עץ נוי, היו מי שכינו אותו 'אשרה' ולא היה נהוג לגדל ולטפח אותו. ובכל מקרה, זה לא היה העץ הראשון שאזרחים שומרי חוק נהגו לנטוע…
והכי גרוע?
זה היה העץ האחרון שהיית יכולה להתפאר בעובדה שאת, במו ידייך, לפני הכול, שתלת אותו.
שלא תביני אותי לא נכון.
הארץ מלאה עצי אלה. הצל המדהים שלהם היה מבורך. אבל אף אחד מבני ישראל(!) לא נטע אלות וטיפח אותן בצורה יזומה.
העצים האלה גדלים לבד ויכולים להגיע לשיא תפארתם אם לא מפריעים להם.
...ומי שבכל אופן נטע עצי אלה, היה עושה זאת בהסתר ובטח לא התפאר בזה.
אבל אבא שלי עשה הכל ההיפך ומוגזם.
החיים של השכנים שלנו, בני המשפחות אחרות לשבט יהודה, היו קלים יותר.
הם פעלו על פי הציווי הפשוט וההגיוני: "וְכִי־תָבֹ֣אוּ אֶל־הָאָ֗רֶץ וּנְטַעְתֶּם֙ כׇּל־עֵ֣ץ מַאֲכָ֔ל."
חברי השבט שלנו, שבט יהודה, עבדו לפי הספר.
עשינו ככל יכולתנו לכבוש את הארץ, להוריש אותה ולהתנחל בה. בדיוק לפי ההוראות של המלאך.
אך ללא קשר אלינו, רוב השבטים האחרים - רק פישלו.
שבט יהודה 'סחב' את כל שאר השבטים על הגב שלו.
אנחנו נולדנו למציאות שבה האחריות היא קודם כל שלנו ולעיתים תכופות רק שלנו והתרגלנו אליה.
שום דבר חדש בעולם המושגים שלך.
אני מאמינה שאת מבינה על מה אני מדברת.
אני נזכרת ואף מתגעגעת לימים האלה… כי בכל פעם שהוקמה נחלה חדשה בשבט יהודה, כלל בני המשפחה, ללא יוצא מן הכלל, סיכלו את הקרקע.
האבנים המסוכלות שימשו לתיחום החלקה ולמיתון השיפועים של השדה באמצעות טרסות. זו הייתה עבודת פרך תחת השמש הקופחת. אדמה יבשה, קוצים וגבעות אבני הגיר האפורות-לבנות מאופק לאופק. אין לך מושג כמה דמיון נדרש מהם כדי לשיר כולם ביחד בהתלהבות עצומה את השיר הבא שוב ושוב:
"כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ מְבִיאֲךָ אֶל אֶרֶץ טוֹבָה
אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם
עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר.
אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה
וְרִמּוֹן אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ."
אם תעצמי את העיניים, תוכלי לראות איך השירה זאת מילאה את כל חלקי הנחלה, תוך כדי הנטיעה של העצים. בני שבט יהודה הבינו את החשיבות של נטיעת עצי מאכל על פני הדחיפות של הקמת הבית וכל שאר משימות.
נטיעות שבעת המינים היו יום חג עבור כל בני הקהילה.
הם נטעו גפנים שתוך ארבע שנים הפכו למפעל ענבים, צימוקים ויין.
לפחות שני עצי תאנה - שלאחר כארבע שנים (ועוד קצת מזל) הפכו למכרה זהב של דבלים שזה מאגר אנרגטי הכרחי לכל באי הבית ומטבע עובר לסוחר לכל השנה.
עצי רימונים שהיו בית מרקחת של הטבע והכינו את הגוף שלנו לקראת תלאות החורף.
כרם זיתים - הבסיס לכל ביס! השמן שהפקנו מהזיתים היה החמצן של החיים שלנו. אל תבלבלי זאת עם עולם המושגים שלך. עבורך, שמן הזית הוא גם נוגד חמצון מושלם. אצלנו הוא היה ממש "חמצן". בלעדיו לא היינו מצליח להתקיים.
ואחרון אחרון חביב - דבש! לא. לא. לא. אני לא מדברת על הצנצנות עם הקקי של הדבורים שאת קונה בסופר. דבש, זה התרכיז השחור, שהיינו מפיקות מפירות עצי התומר. אני חושבת שכיום, אתם קוראים לדבש המופלא הזה סילאן ואת עצי התומר אתם מכנים "תמר" אבל הסילאן-דבש שלנו היה טבעי, ללא תוספת סוכר והיה הנוזל הכי טעים שאי פעם יצר הטבע.
אני מודה לך על ההקשבה אבל אני חייבת לציין שאני זהירה איתך… כי אני עדיין לא מכירה אותך. אני מקווה שאת מבינה כי יש בסיס לחשדנות שלי. אני בהחלט אבין, אם גם את, לפחות בשלב הזה של הסיפור שלי, תגלי זהירות וביקורתיות כלפי. את יכולה לטעון למשל שבדומה לאבא שלי, גם אברהם אבינו לא נטע עצי מאכל . "וַיִּטַּע אֶשֶׁל בִּבְאֵר שָׁבַע וַיִּקְרָא שָׁם בְּשֵׁם ה' אֵל עוֹלָם" ואת צודקת!
דווקא לאחרונה אנחנו ואחינו היקרים משבט שמעון, חזרנו לשיר ולשנן את השיר "ויטע אשל…" שמגיע אלינו ישר מספר בראשית. אמנם, אירוע נטיעת האשלים של אברהם התרחש לפני המון שנים, אבל רק באחרונה הבנו איזה מעשה נפלא זה היה. להבדיל מאבא שלי, לאברהם אבינו, הייתה סיבה טובה לנטוע אשלים בבאר שבע. זו הייתה הדרך המתוחכמת שלו לסמן את המיקום של מקורות מים במדבר.
עד היום, ודורות רבים אחר כך, הצאצאים לשבט שמעון "וַיְהִי לָהֶם, בְּנַחֲלָתָם, בְּאֵר שֶׁבַע" מברכים על כך, כפי שכתב יהושע בספר שלו. בלעדי עצי האשל הללו, בני שבט שמעון היו מתים מצמא בבואם לרשת את הארץ.
אני חוששת שאני חופרת לך יותר מדי ואת עלולה לחשוב שאני סוטה מהנושא העיקרי. אולם אני חייבת להסביר לך מדוע הסיפור על נטיעת העצים רלוונטי.
הוא קשור לסיפור חיי - פעמיים.
בפעם הראשונה, אבא שלי לא מיהר לנטוע עצי מאכל.
בכל שנה, הוא נטע רק אחדים מהם, מה ש'אילץ' אותנו כל פעם מחדש לספור ארבע שנים עד הבשלתם ואיפשר לאבא שלי לקיים את הפסוק: "וּמִי הָאִישׁ אֲשֶׁר נָטַע כֶּרֶם וְלֹא חִלְּלוֹ יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יְחַלְּלֶנּוּ"
"בקיצור, אבא שלי מצא פטנט להשתמט משירות צבאי שהיה כרוך בכיבושי הארץ.
את מבינה איזה בן אדם הוא היה?
אני בטוחה שאת מכירה טיפוסים כאלה. בכל דור יש כמותם. הם לא מתים - רק מתחלפים.
הסיבה השנייה?
אני נאנסתי, כבר כילדה, בבית שלי!!! תחת הצל המשותף של חמשת עצי האלה המזורגגים האלה.
אין לי כוח לדבר על זה עכשיו כי בכל פעם שאני נזכרת בזה, אני מגיעה לאותה מסקנה אומללה. אני אשמה.
אני מבקשת ממך לא לוותר עליי בשלב מוקדם כמו זה ולא לבקר את המסקנות שלי גם אם הן אומללות או מטופשות.
ייתכן כי המסקנה "אני אשמה" באמת מטומטמת, אבל אני צריכה שתהיי אמיצה ותמשיכי לקרוא בלי לשפוט אותי.
אני לוקחת אוויר.
אני חייבת רגע קטן לנשום.
זה לא פשוט עבורי.
בכל פעם שאני נזכרת בחמשת עצי האלה האלה והאונס הראשון שלי תחתם, אני מגלגלת מחשבה חזקה ממני שאי אפשר להימנע ממנה:
אולי גם אני הייתי אשמה…
ואולי אולי אולי אולי אולי אולי הייתי יכולה למנוע את כל זה. אנ'לא יודעת… לעולם לא אדע.
הנה אמרתי את זה…
אבל עצם המחשבה על האפשרות ש"אני אשמה" מקפיאה אותי.
זה נראה לך הגיוני?
שאני אשמה באונס שלי?
אני לא יודעת.
זה מבלבל וקשה לי.
אני מבטיחה לספר לך את הכול בהמשך.
ושוב תודה.
תודה שאת ממשיכה להקשיב לי ולא פולטת את המשפט המעצבן:
"מאיפה בא לך הטמטום הזה שאת אשמה…" ונוטשת אותי.
עצם זה שאת בכל אופן ממשיכה לקרוא ולהקשיב לי זה לא מובן מאליו.
כל השאר נטשו אותי מזמן.
למעלה משלושת אלפים שנה.
טוב!
אז אם בכל אופן את מקשיבה והגעת עד לכאן, אכניס אותך קצת יותר לעניינים.
הילדים ביישוב שלנו נחלקו לשניים, הקבוצה שהעריצה את רחל וקבוצת הילדים שהעריצה את לאה. לאה אימנו, לפחות במקרה של שבט יהודה, הייתה באמת הסבתא רבא של כולנו. כולנו הכרנו את השיר:
"וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן
וַתֹּאמֶר עַתָּה אוֹדֶה אֶת-יְהוָה
עַל-כֵּן קָרְאָה שְׁמוֹ יְהוּדָה
אנחנו אפילו המצאנו ריקוד לשיר הזה.
כי אחרי ששרים את החלק הראשון עושים סיבוב, מניפים את הידיים באוויר ומצביעים על ילד אקראי משבט מנשה, אפרים או בנימין וצועקים בליגלוג: "וַתַּ-עֲ-מֹ-ד מִלֶּדֶת!!!!"
אני הייתי שייכת לקבוצה הקטנה יותר שמעריצה את רחל.
הערצה של רחל מול לאה עשוי להיראות לך זניח.
הלוואי והיית צודקת.
אני חוששת שאת לא מבינה למה אני מתכוונת כשאני אומרת 'מעריצה'. מהביקור הקצר שלי כאן הספקתי להבין כי תפיסת המציאות שלך מוגדרת בעיקר דרך המרחב הדיגיטלי שהוא די חדש ומפתיע עבורי ולמען האמת… אפילו לך.
אם תודי על האמת, נכון להיום, כל הקשר לדמויות מפורסמות בחייך מתרחשים בעיקר בזירה הדיגיטלית המדומיינת. החוויות וביטוי ההערצה מבוצעות בהקשות מהירות דרך קצות האצבעות שלך.
כלומר, המקלדת של הטלפון שלך מעניקה לך קלות בלתי נסבלת לבחור, לבקר, לחוות, לקפץ ולהחליף את מושאי התעניינותך והערצתך מהר יותר מתחלופת עונות השנה.
לי היה רק את רחל.
ביום בלילה.
בקיץ ובחורף.
ורחל היתה נערצת על ידי בנות גילי כי היא זכתה להיות אהובה.
רחל זכתה להיות האישה היחידה בעולם(!) שחוותה את האהבה האולטימטיבית.
רחל זכתה באהבה של יעקב.
אהבה שלא נמדדה במילים.
אהבה לא נמדדה בזמן.
אהבה שלא היה ניתן לאמוד אותה בעוצמת הכאב שהביאה איתה,
אהבה שאי אפשר היה למדוד אותה ביחידות מאמץ, אם יש בכלל יחידות מדידה שכאלה.
האהבה של יעקב לרחל היא ה-אהבה בה"א הידיעה שכל מתבגרת תרצה אי פעם לעצמה. גם את!
האם את מסוגלת להבין את גודלה ועוצמתה של אהבה שמקופלת בתוך המשפט הקצר הזה?
"וַיַּעֲבֹ֧ד יַעֲקֹ֛ב בְּרָחֵ֖ל שֶׁ֣בַע שָׁנִ֑ים וַיִּהְי֤וּ בְעֵינָיו֙ כְּיָמִ֣ים אֲחָדִ֔ים בְּאַהֲבָת֖וֹ אֹתָֽהּ."
שבע שנים עבור יעקב היו כמו סופ"ש אחד. את קולטת?
או את המשפט הקצר הזה?
... וַיֶּאֱהַב גַּם אֶת רָחֵל מִלֵּאָה, וַיַּעֲבֹד עִמּוֹ עוֹד שֶׁבַע שָׁנִים אֲחֵרוֹת."
איזו אהבה ענקית! אהבתו של יעקב לרחל לא באה על חשבון הקשר עם לאה, כי האהבה לרחל הייתה כל כך גדולה שהיא הצליחה בקלי קלות להכיל גם את לאה.
זו אהבה בעוצמה של שבע שנים ועוד שבע שנים… ואם היה צריך עוד שבע שנים.. למעשה, זו אהבה במכפלה אינסופית של 'שבע שנים'. זו אהבה של חיי נצח. אין דברים כאלה.
את שואלת למה "חיי נצח"?
האהבה הזאת זכתה לחיי נצח כי אפילו את ואני מדברות ברגע זה, אלפי שנים אחרי, בקנאה ובהערצה, על האהבה שזכתה רחל לקבל. לכן, זו אהבת נצח שמעניקה לרחל - חיי נצח.
מכאן שאת צריכה להבין, שעבורנו המונומנט "קבר רחל" אינו "קבר" אלא נקודת ציון בזמן, שנועדה לומר שאהבה כזאת שהתרחשה פעם - אפשרית.
קבר רחל מנציח את האהבה האולטימטיבית שתמיד נשאף אליה, אבל עם כל הצער שבדבר, אף אחת מאיתנו עדיין לא חוותה - חוץ מרחל.
זהו זה.
אנחנו היינו קבוצה קטנה של ילדות תמימות משבט יהודה, בין הכביסות, שאיבת המים, חביצת הגבינות או ליקוט הזרעים, חלמנו על אהבה שכזאת והאמנו שההערצה שלנו לרחל - עשויה לקרב אותנו לאהבה הזאת.
איך ההערצה שלנו לרחל באה לידי ביטוי?
פשוט מאוד.
עבדנו כל כך קשה בעבודות הבית השוטפות.
השתדלנו לסיים אותן לפני שעות הצהריים החמות. ואז, במקום לנוח קצת ולאזור כוחות לקראת מטלות הערב, היינו רצות ונפגשות בקבר רחל.
כדי לקצר, אני מרשה לך להניח שקבר רחל היה סוג של קבוצת הוואטצאפ שנקראה "השוות (השבט?) של בית לחם."
כי רק הבנות שבאמת חשבו שמגיע להן, היו מגיעות לפגישות היומיות האלה.
היינו נפגשות שם בשעות הצהרים החמות.
בית לחם הייתה ריקה מהורים ומזקנים שרק גערו בנו כל היום. החמסינים שלחו אותם להצטנן ביקבים ובמרתפי התבואה.
מה היינו עושות?
היינו מתפרעות!
איך היינו מתפרעות?
היינו ממציאות שירים!
ושרות.
רק רגע, לפני שאת ממשיכה.
דמייני גבעה בגובה של 775 מטר מעל הים. בשעת צהרים חמה.
דמייני את אזור השפלה פרוש לרגלינו בחצי קשת ענקית.
עכשיו, דמייני את השמש באמצע השמיים.
את מצליחה לראות בדמיונך את איצטדיון הענק ואת מערכת התאורה המושלמת שאני מדברת עליהם??
האירוויזיון שלך הוא כלום ושום דבר לעומת מה שהיה לנו שם.
עכשיו בואי נדבר על מערכת ההגברה שלנו.
היינו צווחות את הנשמה שלנו, קורעות לגזרים את מיתרי הקול, ממציאות שירים וזה נשמע בערך ככה:
"עֲבַדֵית בְּרָחֵל שֶׁבַע שְׁנִין, וְעַד סוֹף יוֹמַי,
כְּלוּם הָוֵי בְּאַנְפִּי, בְּאַהֲבָתִי אֲתָהּ.
עֲבַדֵית בְּרָחֵל שֶׁבַע שְׁנִין, וְעַד סוֹף יוֹמַי,
מַתְבֵּי לֵיהּ לְאַבָּא, בְּאַהֲבָתִי אֲתָהּ.
בְּמֵיתִי מִפַּדָּן, מֵיתְתָה רָחֵל, בְּאַרְעָא דִכְנַעַן,
וּבַדֶּרֶךְ אַתְּ נָחַתְּ,
בְּאוֹרְחָא דִאֶפְרָתָה,
בֵּית לֶחֶם אָתְיָא."
וואו. לרגע שכחתי שאין לך מושג קלוש באנגלית.. סליחה.. בארמית... אנסה להסביר לך מה השיר שאנחנו המצאנו אומר. הוא מספר את הסיפור של אהבת יעקב לרחל
וזה בערך ככה-
עבדתי ברחל שבע שנים, ועד סוף ימיי
הזמן הוא כלום ושום דבר, באהבתי אותה.
עבדתי ברחל שבע שנים, ועד סוף ימיי,
נשבעתי לאבא, באהבתי אותה.
בבואי מצפון סוריה, מתה רחל, בארץ כנען,
בדרך היא נחה,
בדרך לאפרתה,
בית לחם היא באה.
זהו, אני שכחתי לספר לך שעל אף שבבית דיברנו 'יהודית' אולם השפה החדשה שזלגה אל הארץ מצפון ונפוצה בקרב עמי כנען והאיזור של בני זמני היתה ארמית.
חשוב שתביני, אם היינו מעיזות לנבל את פה ב'יהודית' כלומר שפת הקודש, היו תולים אותנו מהרגליים ומורידים לבור מים נטוש.
מצד שני, ארמית, שעדיין לא הייתה נפוצה, הפכה להיות בהמשך, השפה שכולם דיברו עם כולם והיא שימשה למסחר ואמצעי תקשורת בין כל העממים שחיו בין ארם לארץ כנען.
בקיצור, ארמית בשבילי זה כמו אנגלית בשבילך וקריירת מוזיקה חובקת עולם מחייבת שירה בשפה עם פוטנציאל גדול של מאזינים…
…ועוד משהו, ממש תודה לך שהגעת עד כאן ואת מקשיבה לי.
את מעניקה לי רגע של חסד משובב נפש בו הזכרת לי שגם אני הייתי פעם ילדה.
יש לי דמעות בעיניים עכשיו…
את מבינה?
אני חשבתי שאני שרה לרחל, כי אני רציתי לקבל ממנה את 'המתכון' לאהבה עילאית, אבל רק עכשיו אני קולטת שהשירים האלה היו בשבילי.
לעצמי.
למה?
כי אף אחד לא שר לי.
אף אחד לא פירגן לי.
ככה זה בשבט יהודה.
לא מפרגנים.
לא מעריכים.
אין מילה טובה.
החיים בתוך 'הקהילה הגדולה והמגובשת של שבט יהודה' נראו טוב רק מבחוץ.
אבל כל אחד היה לעצמו.
אני הייתי לבד.
היינו ונשארו אוסף של בנות בודדות בתוך קהילה שרק מבחוץ נראתה אוהדת.
אל תכעסי עלי, אבל, במובן מסוים, גם אתם הצלחתם לשמר את המבנה המוזר של הקהילה היהודית, של שבט יהודה.
דורות על גבי דורות ובמקומות רבים בעולם יצרתם וטיפחתם קהילות יהודיות 'מגובשות' ששרדו את התלאות אבל לא מעטים מכם, ממש כמוני, חיו בבדידות צוננת, כואבת, עצובה וקרה מבפנים, בתוך הקהילה התוססת והחמה מבחוץ.