השם שלי

השם שלי לא חשוב! לפחות לא עכשיו.

אני לא בטוחה אם את מסוגלת להבין את זה... אך קורה לעיתים רבות שאישה מסוגי לא אוהבת לחשוף את שמה המלא. יש מי שיגיד שזה עניין של בושה ואשמה.

אני אומרת לך שזה בעיקר פחד ואלם העוטפים אותי בכל פעם שאני שומעת את השם שלי נישא בחלל האוויר.

ככה זה, כשאת מאבדת את צלם האנוש שלך.

הכול קורה יחד. את מפסיקה לאהוב, נמנעת מלגעת, נרתעת מלהתבונן בעצמך. את סולדת מהמראה שלך. אני מבקשת ממך לא לוותר עליי ולא לוותר על הסיפור שלי כבר בשלב הזה. אני מתחייבת בפנייך שסוגיית השם שלי והרתיעה שלי מלחשוף פרט אישי וחשוב שכזה, אינן מעידות על רמת הפתיחות שלי ושל הסיפור שלי.

בתמורה להקשבה שלך ולהסכמה שלך להתמיד ולהקשיב לי עד הסוף, אני כבר עכשיו מתחייבת בפנייך שאספר הכול, לא אחסיר ממך דבר ואשתף אותך בכל פרט, עד האחרון בהם. אספר לך בדיוק את כל מה שקרה שם. בגבעה. אין לי מה להסתיר.

חוץ מדבר אחד. השם שלי...

למה?

כי אני מכירה את עצמי. ברגע ששמי נאמר, מוזכר, נמרח עם דיו על נייר, אני מתפרקת. ברגע שקול גברי בטון עמוק או בקול מאיים משמיע את שמי בקריאה אלימה - אני משותקת. אני נעלמת. חומקת. אבודה.

לעיתים, אני משווה את עצמי לאשת לוט.

במובן מסוים... היא לקחה אחריות על חייה.
במותה, היא הפכה לנציב מלח צורב שעומד איתן ומביט בבוז על כל המדבר.

אני מקנאה בה כי בהשוואה אליה אני לא באמת קיימת. רק מתפרקת, נמסה ומתאדה…

אני מאמינה שאת קוראת את המשפטים האחרונים ודעתך אינה נוחה.
את ממלאת את חלקך בהסכם ומקשיבה, ואני עדיין מסתתרת מאחורי הכינוי העלום - "הפילגש בגבעה".

את נרתמת למלאכת הקריאה... ואני, כבר עכשיו, לא עומדת בציפיות שלך ומונעת ממך פרט חשוב ומרכזי כמו את שמי.

נכון!

כל כך הרבה פעמים לא עמדתי בציפיות של כל כך הרבה אנשים... אז בבקשה, לפחות את, אפשרי לי להיות - אני.

קבלי אותי כמו שאני.

תודה לך שהגעת לכאן ולא וויתרת עלי. זה מרגיע אותי ומאפשר לי לשתף אותך מעט יותר.

מי שמבינה על מה אני מדברת, יודעת שאני תמיד חוששת. אני חיה בפחד. כל אדם לא מוכר מאיים עליי. לכן, בכל קשר חדש, גם כאן איתך, אני זקוקה למעט מרחב, סוג של חופש שיאפשר לי להחליט לברוח אם ארגיש צורך או לבחור בזהירות הנדרשת כדי להתחייב ולהתמסר אלייך וגם אז, רק אם אהיה מסוגלת.

אז ככה -

רק כשאני ממש מתאמצת, אני מרשה לעצמי לנשום ולשקוט לרגע ארוך ואז אני עדיין יכולה לשמוע את קולה של אימי קורא לי.

השם שלי כשאימא קוראת אותו, מקבל המון כוח. לא כוח - שמחה.

אני לא יודעת אם אפשר לקרוא לזה "שמחה". רגע… אני לא יודעת להביע את זה במילים, אבל אם אימא שלי הייתה יודעת מה קרה שם באמת… אולי לא הייתי צריכה להיות עכשיו איתך....

איפה אמא שלי כעת?

למעשה, איפה כל האימהות בעולם כשבאמת צריך אותן?

אני כל כך מתגעגעת אליה... לאימא. לחיבוק ההוא ולביטחון שהביא איתו.

לאמא שלי, בדיוק כמו לאימהות רבות אחרות, היו כוונות טובות.

אבל כמו במקרים רבים אחרים, היא הצליחה לקיים אורח חיים שהפך לאוסף הפעולות שהובילו אותי לגיהנום.

אמא שלי היא חלק מהסיפור הזה שהביא אותי עד לכאן. וכדי שתביני, רצוי שאספר לך הכול וממש מההתחלה.