יצאנו את הנחלה כשהמלך הוביל בהדרת כבוד את השיירה.
החרב הייתה חגורה על מותנו והוא רכב די בזהירות על גב החמור.
החמור שלי זינב באיש הלוי ולא ראיתי את הבעת פניו אך גופו הסגיר כי כל תנועה של החמור מכאיבה לו.
כל עוד היינו בתחום הנחלה הקפדתי לנוע באיטיות מאחוריו והתקדמנו באיטיות.
איש הלוי, אולי כדי לעודד את עצמו, כמלך כל יכול, תופף בידו הפנויה על החרב ופצח בשירה של בית ידוע מתוך שירת הים של משה רבינו:
תִּפֹּ֨ל עֲלֵיהֶ֤ם אֵימָ֙תָה֙ וָפַ֔חַד בִּגְדֹ֥ל זְרוֹעֲךָ֖ יִדְּמ֣וּ כָּאָ֑בֶן עַד־יַעֲבֹ֤ר עַמְּךָ֙ יְהֹוָ֔ה עַֽד־יַעֲבֹ֖ר עַם־ז֥וּ קָנִֽיתָ׃
הוא הבין שהשעה מאוחרת. הוא ידע שהוא יתקשה להגיע למקדש שבנה בירכתי הר אפרים. אבל הדחף הבלתי נשלט, להגיע למקדש הקטן שבנה ולהכריז בפני העולים לרגל כי הוא האדון הכל יכול של חרבות העשויות מברזל פגע בשיקול הדעת שלו. הוא המשיך ושר, או יותר נכון הביע משאלה:
"תְּבִאֵ֗מוֹ וְתִטָּעֵ֙מוֹ֙ בְּהַ֣ר נַחֲלָֽתְךָ֔ מָכ֧וֹן לְשִׁבְתְּךָ֛ פָּעַ֖לְתָּ יְהֹוָ֑ה מִקְּדָ֕שׁ אֲדֹנָ֖י כּוֹנְנ֥וּ יָדֶֽיךָ׃"
ואני? מה אני עשיתי?
אני המשכתי לשיר בדיוק את אותו השיר, בקול חזק עוד יותר, מהמקום שהוא הפסיק למקרה ש'שכח' את ההמשך…
"יְהֹוָ֥ה ׀ יִמְלֹ֖ךְ לְעֹלָ֥ם וָעֶֽד׃"
אני הזכרתי לו מי באמת המלך כאן…
קצב הרכיבה האיטי שלו העביר אותי על דעתי ואני עקפתי אותו כשחלפנו לצד קבר רחל. התבוננתי ארוכות במצבה שהוקמה לזכרה על ידי אהובה - יעקב.
אני הובלתי את השיירה כעת.
הנער שהקפיד למלא את ההוראה לצעוד מאחורי, לא ידע בדיוק מה לעשות והתוצאה הייתה שהמלך, בעיני עצמו, השתרך מאחורינו והחרב המתנודדת על ירכו דמתה למשקולת מסורבלת.
אני חושבת שזה היה הרגע שהעניק לסופר והמחזאי הספרדי מיגל דה סרוואנטס את ההשראה לספרו 'דון קישוט' ופרצתי בצחוק משוחרר ופרוע.
"מה את צוחקת?" שמעתי קול, מתוך האדמה מדבר אלי.
החמור ואני קפאנו באחת. הסתכלתי סביב.
אני בטוחה כי הקול הזה היה בראש שלי כי אף אחד לא נמצא סביב.
כנראה שלא שתיתי מספיק מים היום… אמרתי לעצמי.
הנער היה טרוד במרחק ההולך וגדל מאדוניו. ואני, ריחפתי בעולם משלי והמשכתי ברכיבה צפונה.
החמור ואני ידענו שאי אפשר לטעות בדרך ההר המחברת בין חברון, בית לחם, ירושלים, בית אל ושילה והרשתי לעצמי לעצום את העיניים.
ואז, שוב משום מקום הקול הכל כך מוכר חזר ואמר:
"אין לך מושג עד כמה את ואני דומות." זה היה קולה של רחל! אני קפצתי מגב החמור כנשוכת נחש.
רחל מדברת אלי.
החמור המבולבל עצר מלכת ואני רצתי לכיוון המצבה הדוממת של רחל ונעמדתי בכבוד רב מולה והמתנתי להמשך…
הרוח הצוננת שמגיעה מן הים הגדול החלה לנשוב.
העננים נעו בעצלנות במרכז השמים והעצים שמסביב לקבר העלו אבק של עונת חורף ללא גשמים.
חיים שלמים וזכרונות ילדות עלו בי אבל אני התמקדתי ועשיתי כל מאמץ לתת לה לומר לי את מה שאני צריכה לשמוע.
אבל כלום לא קרה.
"פילגש, הכל בסדר?" קולו של האיש הלוי החזיר אותי למציאות ועליתי על החמור שהמתין לי בסבלנות.
"חיכיתי לך." אמרתי בקול מאוכזב.
התבוננתי במצבה של רחל.
היא נדמה ולא הוסיפה דבר.
שוב מצאתי את עצמי מתקשה להתהלך באיטיות מאחורי הוד רוממותו. בלא משים השירה של איש הלוי אדון הכל, הפכה לסדרת אנחות והוא לא הצליח לגמור שורת שיר אחת מבלי לקטר על מצבו.
החרב הכבדה הפכה למעמסה והוא ביקש מהנער לשאת אותה.
"אדוני הכל יכול וחרבו המפוארת ישמרו עלינו מפני רדת הליל." אמרתי לאיש הלוי.
הנער חשב שאני מדברת בסרקזם או ציניות.
איש הלוי התאמץ כל כך לתור בעיניו מפני סכנות אפשריות. הוא היה כל כך מוצף שהוא אפילו לא שמע אותי ואז בקול מפוחד הורה לנערו להקפיד ללכת לצידו.
"אני בטוחה שאתה והחרב תוכלו כנגד כל חיות המשחרות לטרף בחשיכה." אמרתי בעודי חולפת על פני שניהם.
המשפט האחרון גרם לאיש הלוי להאט עוד יותר את קצב תנועתו והוא ביקש מהנער לצעוד ממש בסמוך אליו.
הלילה היורד הפחיד אותו והביטחון, שהחרב השרתה בשעות האור, הספיקה להתפוגג.
הביטחון של איש הלוי ושל הנער גם יחד התאדו והתחלפו בפחד טהור.
איש הלוי הוא 'מלך' שמוצף בתחושת מלוכה שפועמת בו בזכות השיקוף והמשוב שהוא מקבל מהסובבים אותו באור היום. החושך הוציא ממנו את מי שהוא באמת.
השמש שקעה ואני איבדתי את הסבלנות לצעוד בקצב המהוסס שלהם ואיפשרתי לחמור שלי לצאת קדימה ולהוביל.
דמייני את הסיטואציה הבאה:
מלך ללא כתר או אביר ללא שריון ישוב על חמור.
נושא כליו רץ מאחוריו עם חרב די כבדה.
אך כל חוכמתו של המלך, כלומר אני, נמצאים הרחק מלפנים.
לא נעים.
אני לא הייתי שם כשמספר הסיפור שלי מתאר כיצד הנער המתנשף פנה לאדוניו ואמר: "לְכָה־נָּ֛א וְנָס֛וּרָה אֶל־עִֽיר־הַיְבוּסִ֥י הַזֹּ֖את וְנָלִ֥ין בָּֽהּ׃"
אני הייתי הרחק לפנים.
מבט חטוף אחד לעבר יבוס הזכיר לי את אחד השירים שפותחים את ספר שופטים: "וַיִּלָּחֲמ֤וּ בְנֵֽי־יְהוּדָה֙ בִּיר֣וּשָׁלַ֔͏ִם וַיִּלְכְּד֣וּ אוֹתָ֔הּ וַיַּכּ֖וּהָ לְפִי־חָ֑רֶב וְאֶת־הָעִ֖יר שִׁלְּח֥וּ בָאֵֽשׁ׃" יהודה כבש את יבוס ובנימין החזיר אותה ליבוסים תמורת שלום או כל מילה מכובסת אחרת.
את מבינה?
הנער, שעדיין האמין בשלום תמורת שטחים, כל כך פחד מהחושך עד כי היה מוכן להסתכן ולבקש את עזרת היבוסים.
עיצמי את העיניים רגע וחישבי על הנער המתנשף שסוחב חרב כבדה הולך-רץ לצד החמור של אדונו.
הוא מתבונן מעלה אל הישות הכמעט מלכותית שישובה על גב החמור וממתין לתשובה.
יהיה מי שיאמר בעתיד, כי כל האסון הנורא שלי נסוב סביב ההחלטה של האדון לשאלת הנער. מוצא פיו של האדון והבחירה שלו תשפיע על המשך העלילה ולמעשה תגזור את גורלי ומכאן גם את גורלו של כל עם ישראל.
איש הלוי רצה לעלות ליבוס.
אבל הוא, כאדון הרואה בעצמו כמלך ברגע זה היה ללא 'פילגשים'. כי הפילגש, כלומר אני, כבר הייתה על הכביש מהיר צפונה ולא נראתה באופק והוא לא יכול היה להרשות לעצמו לעלות ליבוס בלי כל סממני המעמד של מלך בפוטנציה.
זה לא משהו חריג.
אל תתממי, סמלי סטטוס מעבירים אותנו על דעתינו ומשפיעים על ההחלטות שלנו בדיוק אותו דבר. לפני 3000 שנים וגם היום.
אני לא רוצה שתחשבי שאני מסכימה עם ההתנהגות של איש הלוי אבל אני הוגנת מספיק כדי לומר לך שאני מבינה מה היו השיקולים שלו.
ממשיכים?
איש הלוי היה חייב להמציא תשובה לנער ולו כדי להציג, למראית עין, כי האירוע בשליטתו. אחרת הוא לא היה מסוגל להסביר לעצמו מדוע הוא ממשיך במסעו, לאחר שקיעת השמש, אל הלא נודע.
מי שסיפר את הסיפור שלי מציין כי האדון אמר לנער: "לֹ֤א נָסוּר֙ אֶל־עִ֣יר נׇכְרִ֔י אֲשֶׁ֛ר לֹא־מִבְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל." משפט די מוזר, כי איש הלוי הספיק בימי חייו להתחכך עם כל עממי כנען ואף אירח במקדש הקטן והאוילי שבנה את כל מי שהיה מסוגל לשלם.
אבל כמו בהַסַּגְבָּרָה, ממש לא חשוב מה שאומרים אלא איך אומרים ובעיקר איך מעבירים נושא: "... הֵ֑נָּה וְעָבַ֖רְנוּ עַד־גִּבְעָֽה׃" המשיך איש הלוי ותר (חיפש) בעיניו אחרי.
ייתכן, כי עבור הנער, באותו הרגע, האדון נשמע מלא סמכות והדר.
ככה זה כשהאדון שלך רוכב על חמור או סוס ומסתכל עליך מלמעלה.
ממש לא משנה מי מחזיק בכוח החרב באותו הרגע.
בדרך כלל זה מגיע בקול בס, איטי המדגיש הברות אקראיות עם הפסקות מלאות חשיבות ומבט יודע.
בעולם שלך מצאתם דרך למסגר את החוויה הזאת באמצעות התכה של שתי מילים.
גבריות והסברה. הסגברה.
אני נעלמתי מעבר לאופק ואיש הלוי חשש שברחתי. כל אשר נותר לו לעשות זה להעריך כי הגעתי למבואות גבעה, כל עוד הקפדתי לשמור על דרך ההר.
הסגברה משתמשת בטכניקה שחשוב שתכירי.
היא מונעת ממך ובמקרה הזה מן הנער, לשאול שאלות הבהרה באמצעות הסטת השיחה לנושא אחר שנוח למסגביר לדבר עליו שוב ושוב.
לכן איש הלוי מיחזר את המסר ואמר לנער שלא הצליח להשחיל מילה: "...לְךָ֥ וְנִקְרְבָ֖ה בְּאַחַ֣ד הַמְּקֹמ֑וֹת וְלַ֥נּוּ בַגִּבְעָ֖ה א֥וֹ בָרָמָֽה׃" והמשיך ללכת. הוא ניסה להגביר את קצב רכיבתו אך ללא הועיל. הכאבים במבושיו רק הלכו וגברו.
לו הדברים היו תלויים בי, הייתי ממשיכה ברכיבה אל תוך הלילה עד לבקתה החבוטה שלי.
למה?
כי אני, בשם החירות שלי, הפסקתי לפחד.
רכיבה אל תוך החושך מעניקה לרוכב חוויית חסרת משקל וחסרת פחד. החירות הביאה איתה שקט פנימי והלילה היורד הביא איתו שלווה. שניהם גרמו לי להבין שתכלית חיי היא לעזור לעם שלי בין אם בייצור חרבות או הקניית חוכמה ושירה וככל שיידרש באמצעות הקשבה לאותם אנשים מוחלשים משולי החברה הישראלית שטרחו להגיע עד אלי לירכתי הר אפרים.
ואז משום מקום,
נערה צעירה לבושה שמלה לבנה, נעמדה מולי באמצע דרך ואמרה את המשפט המפחיד הבא:
"את הפילגש! בדיוק כך דמיינתי אותך. ברוכה הבאה לגבעה.
זה לא מפתיע שאליהו הנביא אומר שאפילו אלוהים מדבר עליך."
"בוקר טוב אליהו או מי זה אליהו?" אמרתי. "ומי את לעזאזל?"
זו אחת הפעמים היחידות שאני ממש מבקשת שתקראי את מחשבות השוליים שלי.
הנערה שעמדה מולי הייתה אחת הבנות המרשימות שפגשתי בחיי ולו בשל העובדה שהיא הדליקה בביטחון רב, עם רדת הלילה, באמצע הדרך, נר ענק שבער בצבעים מרהיבים שמעולם לא ראיתי קודם לכן.