כשהגענו לנחלה שבה התגורר חתני לעתיד, אף אחד לא יצא לקבל אותנו.
אני לא מתביישת לומר לך שכל חיי חלמתי על צניחה מהגמל על אחו ירוק ברגע שאראה את חתני לעתיד. אך המציאות שלי הייתה מורכבת מחמור אילם, נחלה נטושה וקרקע מדברית מאובקת.
אח שלי החל לקרוא בקול ואף אחד לא ענה.
הוא היה לחוץ.
הכלה שלו כבר יצאה צפונה לכיוון הנחלה שלנו בבית לחם ומשום מה לא פגשנו אותם ודרכינו לא הצטלבו.
אחי ירד מהחמור ונעמד במבוכה גדולה מול האוהל הדל והנטוש והגדרה הצנועה שלמולו.
הנימוס חייב אותי להישאר ישובה על החמור עד שיגיעו המארחים.
לאחר שעה ארוכה, הגיע ילד קטן עם שיער שחור מתולתל ומאובק, שיניים צחורות וחיוך מקסים.
עשה רושם שהוא כבר פגש בעבר את אחי כי המשפט הראשון שהוא אמר לו היה ש"העיזים שהם קיבלו מאיתנו שובבות במיוחד ושכולם יחזרו עוד רגע קט מן השוקת."
הנימוס חייב אותי לשמור על שתיקה אבל לא התאפקתי ושאלתי:
"מי זה כולם?"
"אבא שלי - החתן שלך ואמא שלי." הוא ענה בפה מלא שיניים לבנות.
טוב. זה היה כבר יותר מדי וצנחתי מהחמור ואיבדתי את ההכרה.
אני אהיה אישה שנייה??? על האפשרות הזאת לא חשבתי.
אני לא מבינה, אף אחד לא חשב לעדכן אותי?
התעוררתי כשכל העיזים האהובות שלי הקיפו אותי וליקקו את פני לקול הצחוק של הילד. איזה בושות.
אני הוּבַלְתִּי למחיצת הנשים על ידי אישה צנומה שככל הנראה הייתה האישה הראשונה.
היא הייתה שקטה ועניינית.
המטבח שלה היה בדיוק כמוה.
מעט מאד ציוד ועוד פחות אוכל.
אני הקפדתי למלא אחרי כל ההוראות שלה שהיו ברורות ופשוטות.
לא אמרתי מילה.
לא היה צריך.
בעלי לעתיד ישב בחדר ההסבה עם אחי.
הם דיברו על המוהר וחישבו שוב ושוב כמה עיזים בהריון.
ניכר היה לראות שאחי מיהר לצאת חזרה צפונה לבית לחם לפגוש את כלתו לעתיד. כל כך הרבה שינויים בתקופה כל כך קצרה.
אולי זה היה טוב כי לא היה לי מספיק זמן לחשוב על הנורא מכל.
הנורא מכל. אני לא בתולה.
עוד באותו הערב, האישה הצייתנית והשקטה נתנה לי שמלה לבנה מיושנת.
אני לא הראשונה ולא האחרונה שלובשת את השמלה הזאת הרהרתי לעצמי.
טקס החתונה היה צנוע וכלל ארוחה צנועה עוד יותר.
בטקס, כמו גם בארוחה, השתתפו מספר שכנים עייפים.
הרוחות, האבק של דרום הר חברון לא עושים חיים קלים למתיישבים.
האחיזה בקרקע כאן זו עבודה יומיומית של דבקות במשימה ומאבק מתמשך בספר המדבר.
כולם נראו אותו דבר.
האבק הלבן של אבן חברון צבע את שיערם ועור גופם בצבע מגוחך.
החל ממחר גם אני אראה כך, חשבתי לעצמי מתחת להינומה.
האורחים נעלמו לאחר ששרו מספר שירים בעברית עילגת. מיותר לציין שלא היה להם מושג… הם שרו את:"כִּי-יִקַּח אִישׁ…" ובמקום לשיר "..נָקִי יִהְיֶה לְבֵיתוֹ שָׁנָה אֶחָת, וְשִׂמַּח אֶת-אִשְׁתּוֹ אֲשֶׁר-לָקָח" הם שרו "בקיא יהיה לאשתו שנה אחת ושמח בביתו אשר רווח" נו באמת. איזה עיוות.
בקיא יהיה לאשתו? בא לי להקיא… עליו… אבל שתקתי.
את צריכה לדעת שבתקופה שלי לא היו מעבדי תמלילים, כונני זיכרון או שירותי ענן שניתן היה לשמור בהם מידע. יכולת התיעוד הייתה מוגבלת למספר קטן של גווילי עור ועוד יותר קטן של לוחות אבן סיתות.
אני שוב מזכירה לך כי הרוב המוחלט של הידע הועבר באמצעות שירה וזיכרון משובח של אנשים בודדים. בעיקרם משבט לוי שנעו בין הנחלות השונות ובעיקר בין הנחלות המבוססות.
כעת, אני מניחה שאת כבר מבינה שהלוויים לא מיהרו להגיע לאיזורים האלה. נכון?
ומכאן שהסיכוי לטעות היה גדול.
האורחים בחתונה שלי לא היו היחידים שטעו או המציאו נוסחים אחרים.
בודדים הכירו את הטקסטים העתיקים המקוריים יכלו לשיר אותם בדיוק רב, ובודדים עוד יותר הכירו את כל השירים.
יחד עם זאת, אני לא הייתי משבט לוי ואני לא הייתי גבר אולם הזיכרון הפנומנלי שלי ולא פחות חשוב התשוקה שלי לשירה - העניקו לי מעמד מיוחד שאסור היה לי לדבר עליו: אני ידעתי את השירים יותר טוב מרוב הבנים שאי פעם פגשתי בכלל - ובערב חגיגי זה בפרט.
אבל אני אישה ולכן שתקתי. אני בטוחה שזה קרה לך פעם. להיות אישה יחידה בחברת קבוצה של גברים ורק בשל העובדה שאת האישה היחידה - שתקת.
לאחר שהאורחים עזבו, השקט היה קשה מנשוא.
האם והילד נעלמו.
החתן שלי, בפנטומימה מושלמת, הרים את ידו והורה לי באצבעו לשכב על היצוע מלא האבק שלו וגם הוא נעלם.
אני שכבתי על הגב והתבוננתי על השמים של דרום הר חברון שהציצו מבעד לתפרים הקרועים של תקרת המאהל.
שמים שחורים עם אותם הכוכבים הבוהקים של בית לחם.
הכוכבים ריצדו כי התחלתי לדמוע.
אין לי מושג איך הגעתי למצב הזה.
אין לי מושג איך הגעתי לכאן.
את יודעת על מה אני מדברת?
את מכירה את זה שאת יכולה להסביר כל אירוע וכל פעולה בנפרד אבל אין לך מושג למה התוצאה הסופית נראית כל כך נוראה?
השקט הופר בצעקות אלימות של בעל על אישה וצווחות של צער של אישה שבעלה נטש אותה. זו המשמעות של להיות אישה ראשונה שיש לה עכשיו אישה שנייה.
"לאה שלי."
התפללתי חרישית מתחת לשמיכה המסריחה…
אני פתאום כל כך מבינה את הכאב שלך - את יכולה לתת לי חיבוק בבקשה?"
ואז היה שוב שקט.
הריח שלו נכנס לאוהל עוד לפני שהוא עצמו הגיע.
עצמתי את העיניים.
אני לא מוכנה לקחת חלק באונס.
הספיק לי פעם אחת.
למחרת הוא החזיר אותי לבית הוריי על אותו חמור אילם והשאיר אצלו את כל העיזים.
ככה זה כשמקבלים 'סחורה פגומה'. לא, העזים היו בסדר גמור. אני הייתי הסחורה הפגומה.
הוא 'בדק' אותי ואתמול, בליל הכלולות והוא גילה שאני לא בתולה.
כשאני חושבת על זה כעת, אני שואלת את עצמי, למה היה חשוב לו כל כך 'לבדוק' אותי כל כך הרבה פעמים בלילה ההוא.
לא הספיקה לו בדיקה יסודית אחת?
הוא גנח והגיע לפורקן, אין לי מושג כמה פעמים, והנוזל שטפטף בין רגליי לא הזכיר אפילו גוון של צבע ארגמן.
הנרתיק שלי דימם מספיק מתחת לעצי האלה, לא???
מה יכולה הייתי לעשות? גם בזה אני אשמה???
אני לא אלאה אותך בפרטים כי אנחנו לא מכירות עדיין...
אבל יש כמה משפטים, קטעי שיחה שאני זוכרת מאותו יום 'מיוחד'.
"אבל העזים בסדר, כן? אתה זוכר שיש שם לפחות שתיים שכבר התעברו…"
זה היה המשפט שאבא שלי אמר, במבוכה גדולה, לבחור מהר חברון שהחזיר את ה'סחורה הפגומה'.
"לילה שלם אני יושב מחוץ למיטתה כשהבנתי שהיא נפגמה כבר בעברה - אמור לי אם היא ידעה משכב זכר. היא אשת איש?"
שיקר הבחור 'הפגוע' הזה ובאותה נשימה הוא אמר:
"...אני חושב שצריך להתייעץ עם הזקנים שיורו לסיים את חייה בסקילה."
אבא הניח את ידו על כתפו של החתן ובהיחבא, תחב לכיסו הפגוע שקיק גדול של מטבעות זהב. חציו העליון של השקיק נראה כלפי חוץ כאומר - קח את הכסף וצא לי מהעיניים.
אבא הבטיח לו, שמחר עם הזריחה, הוא יאסוף את הזקנים שמצפון לבית לחם וידבר איתם והוא יחד עם שני אחיי ליוו את החתן הנפגע 'כמה שיותר רחוק' דרומה להר חברון.
אבא חזר ראשון.
הוא נראה שפוף, כאוב ומאוכזב שזה מפחיד יותר מאבא כועס.
"אבא מבקש את המלמד הבקר."
אמרה אמא בשקט והיא הסתובבה בבית כמו עכבר מסכן ומפוחד.
"שיטפי את השפתיים ואת הגבה. לחצי חזק שלא יתנפח…"
אמרה אימא אחרי שכל זה נגמר.
זהו. ככה נראים החיים של בחורה לא בתולה. בדיוק אותו הדבר אבל מעכשיו בלי העזים האהובות שלנו כי הוא השאיר אותם אצלו.
את יודעת מה הכי עצוב לי? אף אחד לא שאל אותי מה קרה.
ההצלפות והמכות היו נוראיות אבל את יודעת מה היה העונש הכי גדול שקיבלתי?
ההתעלמות של אבא שלי ממני.
הוא לא דיבר איתי יותר מדי בעבר, וכעת הוא לא דיבר איתי כלל.
אין עונש גדול מזה.
אם אני רוצה שתזכרי משהו מהסיפור שלי זה שאבא שלי לא דיבר איתי.
לא שאל אותי.
לא התעניין.
מעתה, כל ההוראות הגיעו דרך אמא ולעיתים רחוקות גם דרך האחים שלי שהיו עסוקים בבנות זוגם החדשות והפכו אותן, כמפלט, לכל עולמם.