אבא ציווה שאני אתרחק מכל אדם במאהל.
הוא לא רצה שאני אבוא במגע עם אורחים או באי הבית והוא יצטרך לתת תשובות שקריות לשאלות מביכות.
זה מי שאני.
מהילדה הכי יפה והכי חכמה של בית לחם, הפכתי להיות הילדה הכי לא בתולה והכי גרושה של הר חברון.
הפתרון של אבא היה פשוט.
לשלוח אותי עם העיזים המעטות שנותרו לנו לשטחי מרעה הכי מרוחקים.
היתרון העיקרי? לא הייתי צריכה לשאוב מים. החיסרון? חיות הבר.
אני חושבת שאבא היה שמח אם הן היו אוכלות אותי - זה היה פותר לו הרבה בעיות.
אז, כמו כל הרועים, הייתי יוצאת עם מעט העיזים והכבשים שנותרו לנו לשטחי המרעה המרוחקים.
הקפדתי להתלבש בדרכם של גברים.
הקפדתי להתרחק מרועים זרים והתקרבתי אט אט לרועים ותיקים ששרו את כל השירים העתיקים שהכרתי וגם שירים עתיקים עוד יותר שלא ידעתי שהם בכלל קיימים…
אני הקפדתי להקשיב להם מרחוק.
בשדות, הריחוק מהאזור המיושב והחשש התמידי מחיות הבר ופגעי הטבע הציגו את החלוקה לשבטים באור מגוחך. הרועים תמכו ועזרו אחד לשני ובשירתם הם עודדו את המקנה ובעיקר את עצמם.
מעולם לא התקרבתי יותר מדי גם לטובים שביניהם. למדתי להיות עם עצמי.
למדתי להקשיב לשירים של הרועים ממחוזות ושבטים שונים.
למדתי את ההגייה הנכונה והטעמים.
למדתי את המילים ושיננתי אותם, בעיקר את אלו שלא הכרתי, כל היום וגם בשעת הלילה לפני השינה.
אם את שואלת אותי, ספר הספרים הוא שיר אחד ארוך, למעשה דואט בין עם ישראל לאלוהיו.
לצערי, מעטים האנשים שיודעים את השיר הזה ומעטים עוד יותר שמבינים את המשמעות של המילים שלו.
באחד הימים הותרתי את הכבשים ההרות בגדרה ויצאתי לרעייה רק עם הצאן. זו הייתה טעות. לרעות את התיישים והעיזים ללא הכבשים זו צרה צרורה. הם סוג של 'עם קשה עורף' והשליטה בו בלתי אפשרית.
מצאתי את עצמי רודפת אחריהם יום שלם. בגללן או בזכותן הגעתי למחוזות שמעולם לא ביקרתי בהם במרחב המדברי שנמצא ממזרח לנחלת שבט יהודה. זה היה סיוט. בשעות הצהרים המאוחרות הבנתי שאני כה רחוקה מהנחלה שלנו ואין סיכוי שאצליח לחזור עם ירידת השמש לגדרה המסריחה שלי.
הבנתי שאני אבלה את הלילה עם הכוכבים. הירח, שהחל לעלות מעל הרי מואב, הבהיר לי, שכדאי לחפש מחסה במדבר הקר והמנוכר.
החושך ירד. כוך בסלע, שדמה למערה קטנה, התנדב לארח אותי לשנת לילה וכמו מעשה קסמים, התיישים המזוקנים שלי הצעידו את העיזים כולן לעברי. איזה עולם מטומטם. העדר שעד לפני שעה קלה היה מורד ונועז הצטופף סביבי לשנת לילה ללא כל מאמץ. לסיטואציה הזאת יש שם בשפה שלך: 'לפעמים יש להרפות' הלוואי וזה היה נכון.
הירח המתמעט האיר את סביבותיו ואני עשיתי ככל יכולתי ונמנעתי משיחה איתו. בעולם שלי, השיחות עם הירח מסוכנות. מי שמבין, מקפיד על קידוש הלבנה בתקופה בה הלבנה מתחדשת אך לעולם לא יפתח בשיחת חולין עם ירח מלא או יביט ישירות אל המראה המתעתע של ירח מתמעט.
למזלי, קול מרוחק של שירת רועים נשמע. תחושת ביטחון מילאה אותי. המדבר גדול ורחב ידיים אך איני נמצאת כאן הלילה לבד.
השירה נשמעה בקול חלוש. המבטא לא היה מקומי וזה לא היה מפתיע. אני כל כך רחוקה מהבית ואחד התיישים אישר באנחה ותנועה בלתי רצונית של קרניים מגושמות.
ברגע הראשון וויתרתי. האינסטיקט שלי ללמוד שירים של רועים אחרים נכנע לעייפות ושריריי המכוווצים. המבטא הכבד של הרועים לא תרם אך השירה חזרה על עצמה שוב ושוב.
בעולם שלך נהוג להתקשר למשטרה ברגעים האלה ולהתלונן על רעש של מי מהשכנים. התלונה הפורמלית שלך היא על רעש אבל רק את יודעת שאת מתקשה להרדם בגלל סוג השירים ובעיקר בשל קריוקי מזעזע וחסר מודעות עצמית של קול מזייף וחסר הבנה מוזיקלית בסיסית.
אני נאלצתי להקשיב לשירה.
זו הייתה שירת רועים אבל היא באופן די חריג לוותה בתופים. ככל שהתעמקתי הבנתי שזו הייתה תבנית מוזיקלית של מקצב תופים מיוחד שמעולם לא שמעתי. הוא חזר על עצמו מספיק פעמים ואז זיהיתי את המבטא הכבד של הרועים. הוא היה מבטא מדייני. הדבר האחרון שאני רוצה לעשות עכשיו זה ללמוד שירים של המדיינים. גם ככה אני לא דוברת את השפה ואני יותר מדי עייפה וניסיתי להרדם.
הלמות התופים הקפידו על הקצב, השלימו מחזור והתחילו מחזור חדש. בין כל שני מחזורי הקשה נשמעה שירה במבטא המדייני כבד. קפצתי ממקומי. פתאום הבנתי. הם שרים בשפת הקודש. המבטא שלהם מצחיק. אבל המילים הם מילים - בעברית. צריך להחליט על כתיב חסר או מלא או שהכל מנוקד.
התיישבתי. העייפות ממני והלאה. העיזים והתיישים הבחינו במתח שרירי והתכוננו למנוסה. שפת גופי שידרה להם חשש מטורפים אבל הם הדבר האחרון שעניין אותי. אט אט התחלתי ללחוש את מילות השיר שקבוצת הרועים המרוחקת שרה. מתאמצת בכל נימי נפשי לקלוט את כל ההברות, להבין את המקצבים, לשנן את המילים ולזכור בעיקר לזכור את הטקסט המופלא. זה נשמע בערך ככה:
"וַתִּקַּח֩ מִרְיָ֨ם הַנְּבִיאָ֜ה אֲח֧וֹת אַהֲרֹ֛ן אֶת־הַתֹּ֖ף בְּיָדָ֑הּ… וַתֵּצֶ֤אןָ כׇֽל־הַנָּשִׁים֙ אַחֲרֶ֔יהָ בְּתֻפִּ֖ים וּבִמְחֹלֹֽת׃ וַתַּ֥עַן לָהֶ֖ם מִרְיָ֑ם… שִׁ֤ירוּ לַֽיהֹוָה֙ כִּֽי־גָאֹ֣ה גָּאָ֔ה… ס֥וּס וְרֹכְב֖וֹ רָמָ֥ה בַיָּֽם׃
המשך השיר היה מופלא. העייפות והלאות שלי ממני הלאה. קמתי ללא חשש והתחלתי לרקוד את מילות השיר. זה שיר שאי אפשר לשיר אותו בלי לפצוח במחול. הירח המתמעט נבהל ממני והסתתר מאחורי ההר, העיזים העייפות לא הבינו מה קורה והתיישים הצטערו שהם רחוקים מהבית המוכר והידוע.
זו הייתה חוויה מטורפת של מסיבת טבע.
הלמות התופים והמקצב החדשני שאני שמעתי פרטו על נימי נפשי והיכו בכל גופי. המשמעות העמוקה של המילים הבהירה לי את מהותו של התנ"ך כולו גם אם חלקו עדיין לא נמסר. את עשויה לחשוב שאני משוגעת. את עשויה להפסיק להקשיב לי. ברגע זה, לא ממש אכפת לי כי זו היתה עבורי חוויית חיים חד פעמית של מסיבת טבע אמיתית ללא כל צורך בכימיקלים או אלכוהול.
המוזיקה נדמה ואני הכרחתי את עצמי לשיר את השיר הזה שוב ושוב על שנים-עשר הבתים שלו, בית אחד לכל שבט משבטי ישראל, שכל אחד מהם בן עשרים ושש תיבות (26 מילים) כאילו ידעתי שאני חייבת ללמוד אותו מילה במילה ומתוך ידיעה עמוקה כי זו ההזדמנות היחידה שאי פעם אשמע אותו.