המצור שלהם

שני הגברים אכלו בשקט רב.
ניכר היה שהזקן מהר אפרים לא רצה לשמוע מילה אחת מהאיש הצולע שאירח בביתו וכל מה שרצה היה לעלות על יצועו, לעצום עיניים ולפתוח אותם שוב כשאור השמש יעלה מחדש.

הילדה נכנסה חזרה למטבח והתיישבה לידי על הרצפה.

אני מבקשת ממך, ממרחק של 3000 שנים לדמיין אותנו. שתי בנות, מחזיקות אחת לשנייה את הידיים לאור נרות (סליחה, לפידים) מוקפות באינסוף פרחים שונים מ'הגל הלבן' של הרי שומרון ויהודה.
בנסיבות אחרות, היית חושבת שאנחנו עוסקות בהכנות אחרונות למסיבת רווקות.

"אני לא רוצה להישמע יהירה, אבל אני חושבת שאני בין היחידות בעולם שיודעת את כל המקרא. על בוריו." אמרתי לה לאחר שמצאה את מקומה על הרצפה מולי וחום ידיה עבר לידי שלי.

"אני יודעת!" היא ענתה בפסקנות. "בזכות זה נפגשנו. יש דברים שאת צריכה למסור לי והזמן קצר."

"את מפחידה אותי." אמרתי וקולי רעד. "את מדברת כמו נביאה. את מדברת את העתיד ללא מורא."
והיא שוב אמרה בקול פסקני: "נכון. אבל אין לנו זמן…" ולראשונה היה ניתן לראות בהבעת פניה את כובד האחריות הגדולה שמוטלת על כתפיה.
"התרכזי בי כעת. אני לא יודעת את עברך. אני יודעת את עתידנו. לכן, אסור שתוותרי עכשיו. הבנת?" ותקעה בי מבט נוזף-אוהב.

"הרי כבר אמרתי לך. בשמים מעלה לומדים אותך. אני חייבת ללמוד ממך את כל מה שאת יודעת לפני שיהיה מאוחר. את חייבת למסור לי את כל השירים. ללא יוצא מן הכלל. הכתובים ושאינם כתובים."

"אני לא בטוחה שאני מכירה את השירים הלא כתובים." מילמלתי במבוכה.
"תנשמי! את יודעת! ועוד איך את יודעת. את יודעת את כולם!"
"..ולמה את מתכוונת כשאת אומרת שיהיה מאוחר?" יללתי בבכי חרישי ובלתי נשלט. "עוד לא הספקתי לעשות כלום בחיי."
"למה אני? למה אני? אני רוצה לחיות."

"די! תפסיקי. את כבר יודעת." היא ענתה. "אני מבקשת ממך להתעלות על עצמך ולחשוב על כולנו יחד עכשיו. את לא לבד." והיא לקחה את ידי וטופפה איתה פעמיים על ליבי. "אל אחד. עם אחד. נכון?"

"אבל אני כל הזמן חושבת על כולנו." בכיתי את המילים.
"לא היה רגע אחד בחיי שחשבתי רק על עצמי. תמיד הייתי שם עבור כולם. בני ישראל או אחרים." הבכי נצבע בכעס ואכזבה.
"אני עזרתי לכל אחד למעט מי שרצה להרוג אותי." כמבקשת ממנה לעצור את העולם ולהבין זו טעות.
"אין לך מושג מה סיכנתי כדי שיהיו לכל ישראל חרבות ברזל. אין לך מושג איזה מחירים שילמתי כדי שהם יקומו כאריות. עם אחד כנגד אויביהם."

"אני יודעת." היא אמרה "אבל עכשיו את חייבת להתרכז ולשיר לי רק את השירים שאני עדיין לא יודעת. אין לנו זמן!!! אל תפסיקי לשיר ולא משנה מה יתרחש מסביב."

והתחלתי לשיר את "בראשית.." והיא אמרה: יודעת.."
בכל פעם שהתחלתי שיר אחר היא האיצה בי ואמרה: "יודעת!" ובתנועות ידיים מהירות ביקשה ממני לעבור לשיר הבא.
ושרתי-התפללי את: "חָלִ֨לָה לְּךָ֜ מֵעֲשֹׂ֣ת ׀ כַּדָּבָ֣ר הַזֶּ֗ה לְהָמִ֤ית צַדִּיק֙ עִם־רָשָׁ֔ע וְהָיָ֥ה כַצַּדִּ֖יק כָּרָשָׁ֑ע חָלִ֣לָה לָּ֔ךְ הֲשֹׁפֵט֙ כׇּל־הָאָ֔רֶץ לֹ֥א יַעֲשֶׂ֖ה מִשְׁפָּֽט׃" מתוך פרשת סדום ועמורה.
ניסיתי לומר לאלוהי! אם אתה שומע אותי, אתה יודע שאני אדם לא רשע.
לא יכול להיות שזה הסוף שלי.
אני, כמו כל בן תמותה, התכחשתי לעובדה הכי בסיסית: לכל דבר יש סוף והיא שוב האיצה בי כיודעת ואמרה: "תתרכזי!"

יש שלב בשירה שהיא גוברת על הפחד.
זיכרונות אקראיים הופכים לפסיפס של ידיעה עמוקה.
המנגינה הופכת רוח.
רסיסי המילים לאדווה של מים.
הים קריר, מרענן ומזמין מאופק לאופק.
ואז
מלאכים לומדים את המילים
עננים גולשים על הגלים.
ומעל הכל תלויה שמש וכוכבים.
אלוהים ושמים.

לא עצרנו לרגע! היא לא איפשרה לי.

אני התמסרתי לשירה היא רצתה שאמסור לה את השירים.
אני האטתי את המנגינה היא האיצה את המילים.
היא רצתה לזכור כל מילה וזכרונות הציפו בי געגועים.
אני שרתי כל שיר בפעם האחרונה
ולו רק כדי שהיא תמסור את המילים לדור הבא.

הגענו לספר שמות ושרנו את שירת הים יחד מהתחלה ועד הסוף.

"אני לא מכירה את השיר הזה היא אמרה פתאום."
ודפיקות מבהילות נשמעו על הדלת.
"את לא מכירה את השיר 'וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה אֲחוֹת אַהֲרֹן אֶת הַתֹּף בְּיָדָהּ' של מרים הנביאה?" היה לי קול של מישהי שהורידה לשולחן פול-אס במשחק פוקר ולקחה את כל הקופה.
"אני קיבלתי את השיר הנדיר הזה באמצע המדבר בשעת לילה כמו זו." אמרתי והדפיקות על הדלת הפכו אלימות יותר ויותר.

הזקן קפץ ממיטתו ואץ אל הדלת ואחז בחוזקה בבריח.
מיד הבנתי שהוא עלה על יצועו בנעליו ובגדיו כיודע כי אנשי בנימין עתידים להגיע.
"אנא ממך, שירי את השיר של מרים הנביאה מתחילתו ועד סופו. אני מעולם לא הכרתיו. את חייבת למסור לי גם אותו." הילדה נאלצה להגביר את קולה בשל הרעש ההולך וגובר של בני הבליעל שהקיפו את הבית.

איש הלוי המגוחך נעמד באמצע החדר ולא ידע את נפשו.
היה לו מבט של 'אני לא מאמין שזה קורה לי' והסתובב יחף, פחות או יותר, סביב עצמו.
רגע ארוך הייתי בהלם.
אך לא בגלל החבטות האיומות על הדלת.
האידיוט הזה, שלא ידע שובע הצליח להפתיע אותי בכל פעם מחדש. למה? כי זו הייתה הפעם הראשונה שאני ראיתי אותו לבוש בכתונת צעקנית.
בעיני עצמו, היא דמתה לכתונת הפסים של יוסף, שהציל את ישראל. הוא לא בחל בשום הזדמנות לאמץ לעצמו גינונים, סמלים וכעת גם כתונת פסים, שיציגו אותו כמושיע של שישה מנדטים.

אני עצמתי את עיני והתחלתי לשיר:"וַתִּקַּח֩ מִרְיָ֨ם הַנְּבִיאָ֜ה אֲח֧וֹת אַהֲרֹ֛ן אֶת־הַתֹּ֖ף בְּיָדָ֑הּ וַתֵּצֶ֤אןָ כׇֽל־הַנָּשִׁים֙ אַחֲרֶ֔יהָ בְּתֻפִּ֖ים וּבִמְחֹלֹֽת׃ וַתַּ֥עַן לָהֶ֖ם מִרְיָ֑ם שִׁ֤ירוּ לַֽיהֹוָה֙ כִּֽי־גָאֹ֣ה גָּאָ֔ה ס֥וּס וְרֹכְב֖וֹ רָמָ֥ה בַיָּֽם׃"
ובני הבליעל הקישו עם החרבות שלהם על קירות הבית והמילים 'תופים ובמחולות' קיבלו משמעות מפחידה.
"השיר הזה שומר על קצב של עשרים ושש תיבות בכל בית." הסברתי לה.

"עשרים ושש? זה שיר מקודש… " היא ענתה וסלע כבד הושלך אל הגג והרעיד את הבית.

"כמה בתים יש?" היא שאלה בתוך כל הרעש וההמולה…

איש הלוי צווח בתקיפות לנער שיעמוד לצידו בשעת סכנה אך אף אחד לא נענה.
הזקן צעק אל בני הבליעל מבנימין: "הפסיקו!"
והילדה צעקה לעברי: "המשיכי לשיר!".

אני שוב עצמתי את עיני ובקול הכי יפה והכי צלול שאי פעם השמעתי שרתי את המשפט: "וַתַּ֥עַן לָהֶ֖ם מִרְיָ֑ם שִׁ֤ירוּ לַֽיהֹוָה֙ כִּֽי־גָאֹ֣ה גָּאָ֔ה ס֥וּס וְרֹכְב֖וֹ רָמָ֥ה בַיָּֽם׃"

…ובתזמון שאי אפשר להסביר בני בליעל עלו וגאו על חלונות, צבאו על דלת הכניסה רכבו על הגגות וכל הבית חשב ליפול.

עולם שלם היה נתון בין גידי ידיו ואצבעותיו הזקנות והעייפות של האיש, בעל-הבית, הזקן מהר אפרים.
הוא החזיק ללא הפסקה בבריח הדלת וקולו נצטרד בצעקות אליהם החוצה.
הידיים שלו לא עמדו במאמץ ושרירי רגליו וידיו רעדו בפחד.
הוא ידע שאם ירפה מן הבריח ולו לרגע קט, הם יפרצו פנימה.
כולם. ללא יוצא מן הכלל על קילשוניהם וחרבותיהם.

הבית רעד.
הממ"ד לא עמד בלחץ.
3000 שנים חלפו מאז הוקף ביתה הצנוע של הילדה הקטנה והלקח לא נלמד.
ידית אחת של בריח מסכן - הפרידה בין חיים למוות.

הנער נרעד במטבח וגופו לא נענה לפקודות של איש הלוי.
איש הלוי זעק בקול גדול עוד יותר שאט אט הפך לתחינה אל הנער שלא הגיב.
התחינות של איש הלוי הפכו ליבבות חלושות וקריאה לעזרה.
הנער, באבחה אחת, כמו רבים אחרים במצבו בעתיד, התיר את שרשרותיו הדמיוניות של אדונו.
עד לפני רגע סר לפקודותיו וכעת הוא קיבל על עצמו א’ אלוהיו כפי שידע בסתר ליבו כל חייו כשקרא בלחש ובדמעות: "שְׁמַ֖ע יִשְׂרָאֵ֑ל יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֵ֖ינוּ יְהֹוָ֥ה ׀ אֶחָֽד׃"

הנער ראה את הסוף וקיבל אותו בהכנעה.
אני לא הצלחתי להשלים עם ההשלמה.
אני עדיין חושבת שזה לא מגיע לי.
זה לא אמור לקרות לי.

למה אני?

עור פניו של הנער היה חיוור ומכנסיו רטובים משתן ופחד.
כל אחד מאיתנו ינהג אחרת ברגעיו האחרונים.
לו הזמן יאפשר לנו, כולנו נביע צער על מעשים שעשינו,
אך אסור בתכלית האיסור להגיע לרגעים האחרונים ולהצטער
על מה שלא עשינו.
מה שלא הספקנו.
מה שלא אמרנו.
מה שלא טעמנו
ומי שלא היינו.

אני שרתי את השיר של מרים הנביאה בקולי קולות. כל בית בן 26 תיבות. שנים עשר בתים עבור כל בני ישראל. זה היה השיר הכי יפה שאי פעם נכתב.
זה בכלל שיר שאמורים לנגן ולרקוד אותו והילדה הקופצנית, שמסתבר שהיא חמומת מוח לא קטנה (מעניין ממי היא למדה את זה) רקדה.. אבל לא כמו שאת חושבת…

היא קיפצה וחבטה על הדלת וצעקה אל בני הבליעל של בנימין שמחוץ לבית:
"זהו? סיימתם לבנות את בית המקדש? זה מה שיש לכם לעשות?"

אביה שאחז בידית הדלת ושמר על הבריח במקומו הדף אליה וניסה לעצור אותה.
אך היא לא הפסיקה לצעוק והוא לא יכול היה להרשות לעצמו לעזוב את הדלת.

היא ליגלגה עליהם והמשיכה בשלה:
"זהו? סיימתם לגרש את היבוסים שהחזרתם לכאן?"

בממ"ד אין תמונות שתלויות על הקיר.
רק כתובות של דם שאנו מתעלמים מקיומם.
בודדים יתעקשו לקרוא את המילים
וגם אז יסרבו להבין את משמעותם.

דורות רבים אחר כך באסמים של מזרח אירופה, הרי תימן, מרתפי ספרד או בִּתְרוֹנוֹת של קיבוץ בארי, בנות קטנות נעולות עם אמא או סבתא מאחורי דלת הבית, יכעסו את עצמם לדעת וישאלו מדוע לא השלמנו את המשימה כשהיה לנו זמן.
מדוע לא כבשנו, ואם כבשנו מדוע לא הורשנו ואם הורשנו מדוע לא הנחלנו...

האיש הזקן, מהר אפרים, בעל הבית, אבי הילדה הבתולה , לא משנה איך נקרא לו כעת, התחנן לבת שלו וביקש ממנה להפסיק.

אני התרשמתי שהפניות שלו אליה עשו בדיוק ההיפך והיא צעקה מחלונות הבית:
"הלפידים שלי יכולים להאיר שלושה דורות של מקדשים ואתם עוד לא טרחתם להציב אבן פינה לראשון!!!"

היא נגעה להם בעצב רגיש.
רגיש במיוחד.
ואז, לראשונה, לאחר רגע ארוך ומורט עצבים נפסקו הדפיקות והמהלומות על קירות הבית ודלת הכניסה.

"מה אתם רוצים מאיתנו?" אמר אבי הילדה מדגיש בהפגנתיות את המבטא האפרתי שלו.
"וַיֹּאמְר֗וּ אֶל־הָ֠אִ֠ישׁ בַּ֣עַל הַבַּ֤יִת הַזָּקֵן֙ לֵאמֹ֔ר הוֹצֵ֗א אֶת־הָאִ֛ישׁ אֲשֶׁר־בָּ֥א אֶל־בֵּיתְךָ֖ וְנֵדָעֶֽנּוּ׃"

הילדה פנתה אלי ואמרה בלגלוג: " את מבינה? הכל כל-כך צפוי אפילו המילים שלהם נלקחו מסדום ועמורה".

אני, לאחר שעצרתי לרגע את השירה שלי התבוננתי אל השמים השחורים דרך חור קטן שנוצר בגג מההתקפה של בנימין ופניתי, אחרי תקופה ארוכה במיוחד, והתפללתי לאלוהים ולחשתי:
"אני לא יודעת למה אתה והמלאכים שם למעלה לומדים אותי. אני מקווה שאני ראויה לכך." ואז הוספתי: "יש דברים שאני יכולה להבחין שהם בשליטתי ויש שלא וכל מה שאני מייחלת שאדע להבדיל ביניהם."
אני לא התפללתי בקול.
רק במחשבות.
אך המבט של הילדה המוזרה הזאת הסגיר כי היא ידעה ושמעה אפילו את מחשבותי והיא אמרה: "הבנת לבד. זה בדיוק מה שעושה כל אדם שראוי להיות 'בצלם אלוהים'. הרי ההמשך של סיפור הבריאה עוסק בעוד שלושה פעלים חשובים: "וַיַּ֧רְא אֱלֹהִ֛ים אֶת־הָא֖וֹר כִּי־ט֑וֹב וַיַּבְדֵּ֣ל אֱלֹהִ֔ים בֵּ֥ין הָא֖וֹר וּבֵ֥ין הַחֹֽשֶׁךְ׃ וַיִּקְרָ֨א אֱלֹהִ֤ים ׀ לָאוֹר֙ י֔וֹם וְלַחֹ֖שֶׁךְ קָ֣רָא לָ֑יְלָה וַֽיְהִי־עֶ֥רֶב וַֽיְהִי־בֹ֖קֶר י֥וֹם אֶחָֽד׃"
להתבונן. להבדיל ולקרוא (להמשיג). זה קורס למתקדמים וברגעים אלה את הפנמת גם את זה.

את מבינה?
לראות - להתבונן בעולם, בעשייה, בעצמך, באחרים זה כל כך חשוב. רוב האנשים יחיו חיים שלמים ולא יראו את גלי הפריחה מדי חורף, את הצבע של השמש בזריחה בקיץ או את התכסית של הטל על עלי הגפן בבציר.
להבדיל - איזו תכונה עילאית. לדעת להפריד בין הדברים שאת מתבוננת עליהם ולהבין מה בשליטתך ומה לא.
ולהמשיג - לקרוא את מבינה כמה קשה? לומר במילים את המחשבות, רגשות, כעסים ופחדים.

זה כל כך נכון אבל קשה ליישום.. אני מודה שאפילו לי לקח 3000 שנים להתאפס על עצמי ולאזור אומץ ולהעז לפנות אליך ולשתף אותך בסיפור שלי…

התחלתי לבכות אבל אני ממש ממש חייבת להתמקד.
יותר מדי דברים קורים פה במקביל ותחושת הזמן מאבדת את תחושת הזמן ועוד מספר אבנים ניתכו על הגג וחלונות הבית נרעדו במאמץ רב.

הנער התקפל בתוך עצמו בפינה והחזיק את ראשו בין שתי ידיו.
כל חייו חלפו נגד עיניו.
צער רב הציף אותו על החיים שלא חי.

איש הלוי חיבק כרית והתנודד לו עם עצמו במרכז חדר ההסבה.
הוא אולי נצמד לאמא שלא הייתה לו או חשב כי הכרית תצליח להפריד בינו לבין החוויה שהוא לא מסוגל לעכל.

את צריכה להבין משהו.
רגעים אחרונים בממ"ד חייבים להיות ראויים לחיותם.

זה משפט שראוי כי יאמר בזהירות ואסור שיאמר על ידי מי שלא היה שם בתופת.

אני נשמתי ארוכות.
הנשימה החשובה הזאת קראה לתשוקה, לחירות והאמונה שלי.
האם הן יכזיבו או יופיעו? ובו זמנית אלי הניגוח הסתערו על הדלת ודימו לשבור את קורות הבית.
תשוקה, חירות ואמונה הופיעו - כאילו כלום לא קרה.

החירות שלי אמרה לי לפקוח את העיניים ולהרים את הראש.
התשוקה לא התרגשה מכלום וכל מה שביקשה זה להמשיך לשיר.
והאמונה? היא דחפה את שתיהן באומץ על אף שארבעתנו לא ידענו לאן.

וככל שהמהומה הלכה וגברה, אני שרתי בקולי קולות.
העיניים לא הצליחו לעצור את הדמעות.
התשוקה אמרה שזה בסדר לבכות.
החירות אמרה שזה משחרר
והאמונה רק הוסיפה התרגשות ועוד דמעות.

כשאומרים 'השכינה שורה עליו' מתכוונים לרגע הבא.
להפתעתי גיליתי שאני שרה אפילו שירים שאני לא ידעתי שאני יודעת.
האם אני מתעלה על עצמי?
האם רוח הנבואה שורה עלי?
אין לדעת.
הזקן ניסה לנהל משא ומתן דרך חרך הדלת עם בני בנימין.
הוא בקושי שמע את הקולות מבחוץ ולכן צעק אל תוך הבית פנימה: "הס!"
הילדה קפצה בין החלונות המוגפים של הבית והמשיכה להקניט את בני הבליעל ועשתה עוד יותר רעש.
הוא ביקש שקט
היא עשתה רעש
הנער השתין במכנסיו
אני המשכתי לשיר
הלוי רעד בפחד
אין מלך בישראל
אין מלך בחדר ההסבה
איש הישר בעיניו יעשה
גם בבית הזה
ובכל סביבותיו.

איש הלוי התעלה על עצמו לרגע ואימץ קול סמכותי ואמר לזקן שהוא יכול לפתור את העניין בלי כל בעיה.
הרי הוא כבר כתב ספר על איך לנצח את העמלקים.
הוא נעמד מול אחד החלונות המוגפים שבחדר ההסבה ואחז בכרית בחוזקה כמנסה לקבל כוח ועוצמה ואז צעק החוצה:
יש בנחלתי שישה נערים אך אני נמצא כאן רק עם נער אחד.
יש בנחלתי חיות בית לרוב אך כעת אני מלווה עם צמד חמורים
ויש לי פילגש אחת.
הוא ניסה להבהיר באמצעות רכושו הרב וסמלי הסטטוס שלו שהוא בשל למלוך עליהם.
והם התעצבנו אפילו יותר.

ואז הוא אמר שהוא יכול לכתוב להם ספר במיוחד…
ואז מלמל משהו על כך שהוא שולט במלאכת הברזל או איך לנצח בחרבות ברזל… לא היה ברור אבל כל מי שעמד בחוץ נקרע מצחוק.

לראשונה, למהלומות שעל קירות הבית הצטרפו שיקשוקים מפחידים של חרבות ברזל.
החבטות על הדלת רק גברו ותחושת הסוף הקרב הכתה בי.
בכולנו.

הילדה ניערה את כתפי אמרה: "תתרכזי. את תצטרכי לחזור לאחור לשיר של מרים כי לא שמעתי את כולו."
היא דיברה בקול רגוע כמו שהיא ישובה בסלון של הבית שלך ומבקשת בעדינות את השלט כדי להחזיר לאחור את הסצנה האחרונה בסדרה שהיא רואה בבינג'.
נשבעת לך. בדיוק ככה.

"איפה אבא שלך??"אמרתי פתאום.
שתינו הפנינו את מבטינו אל דלת הכניסה. הוא נעלם.
הוא לא היה שם.
קולו נשמע מבחוץ משוחח-מתקוטט עם בני בליעל.
"... אַל־אַחַ֖י אַל־תָּרֵ֣עוּ נָ֑א אַ֠חֲרֵי אֲשֶׁר־בָּ֞א הָאִ֤ישׁ הַזֶּה֙ אֶל־בֵּיתִ֔י אַֽל־תַּעֲשׂ֖וּ אֶת־הַנְּבָלָ֥ה הַזֹּֽאת׃"
ברגע אחד התהפכו היוצרות.

הזקן מהר אפרים יצא החוצה אל המהומה.
בעל הבית הגן בגופו על הנחלה.
הילדה צווחה בבכי ונכנסה להיסטריה.
הרי אביה היה כל עולמה.

ואני? מה השאלה??
ברגע אחד הפכתי לאמא לביאה,
מחבקת ואוהבת ילדה קטנה ופגיעה
אל ליבי
כי היא הפכה להיות,
באחת,
כל עולמי.