הנקמה שלי

עד למפגש הלילי עם הלוחם, מעולם לא פגשתי איש מבני שבט בנימין.
המיקום של שבט בנימין היה מרכזי בין שבטי ישראל, אך הנחלות של משפחות בנימין היו די מסוגרות ומבודדות על ראשי הגבעות וההרים.
המציאות והסכמי אוסלו הנמהרים של עם ישראל עם הגדעונים כפתה עליו את חלוקה ומסירה של חצי מנחלת השבט לגדעונים. שטחים תמורת שלום.
נחלת השבט המוקטנת לא תרמה לביטחון האישי של אנשי השבט.
יחד עם זאת, שבט בנימין עדיין חלש על מקטע דרך חשוב בדרך ההר. בנימין הפרידו או חיברו בין שני השבטים הגדולים: שבט אפרים שמצפון ליבוס ויהודה שמדרום לה.
הלוחם המצולק הקפיד לספר כי גם אז, כמו בעולמך, הדעות בבנימין היו חלוקות כי שבט בנימין פעל ברגישות רבה וחיפש את הדרך לקיים קשרי חוץ עם היבוסים ממזרח והפלישתים ממערב לו.
את עשויה לשאול מדוע לא פעלו כל השבטים בדומה לשבט בנימין?

הלוחם המצולק הסביר לי את ההבדל המשמעותי שבין יהודה לבנימין.
בני שבט יהודה האמינו ב'אל אחד - עם אחד'. כל בני יהודה ואני ביניהם, ראו עצמם כשבט הגדול באחים והגדול במספרים. אנחנו קיבלנו על עצמנו את האחריות הכרוכה בהנהגה של כלל שבטי ישראל.
הביטוי "וַיֹּ֥אמֶר יְהֹוָ֖ה יְהוּדָ֣ה יַעֲלֶ֑ה הִנֵּ֛ה נָתַ֥תִּי אֶת־הָאָ֖רֶץ בְּיָדֽוֹ׃ גרם לשבט יהודה לדורותיו להוביל, להנהיג ולהבין כי הוא משמש דוגמה ומופת לכל אחי.
כל פעילות קהילתית, ציבורית ואף מסחרית של בני שבט יהודה הוקרבה לטובת קיום אידיאולוגיה שתאחד את עם ישראל פיזית וגם רוחנית.
תחושת שליחות ורצון לקרב בין השבטי ישראל היו בסיס קיומו התרבותי של האח הגדול - שבט יהודה.
בשבט בנימין - האח הקטן, חשבו בדיוק הפוך והרבה יותר פשוט.
המציאות והנסיבות של 'שטחים תמורת שלום' עם הגדעונים אילצו אותם לפתח חשיבה פרקטית.
ואם משכללים את החשיבה הפרקטית למעשים, מגלים מהר מאד שיש מי שירתום את האידיאולוגיה לטובת עסקים.

למה? כי הם יכולים!
שבט בנימין שלט במנוע שקיים את האנושות שמצפון לאפריקה ומדרום לאירופה. שבט בנימין, על אף הנחלה המוקטנת שלו, שלט במשק האנרגיה של תקופתי. כשאני אומרת 'אנרגיה' את עלולה לחשוב על נפט. ממש לא. זה היה הרבה יותר פשוט.
שבט בנימין היו ה M&M's של אגן המזרח התיכון אזור חיוג יריחו.
יריחו כונתה עיר התמרים והיא הייתה חלק חשוב ומרכזי בכלכלת שבט בנימין כי התמרים היו חטיפי האנרגיה של כל אחד ואחת מאיתנו.
את חייבת להפנים!
בלעדי התמר לא היינו מצליחים לעבד, מדי יום, את האדמה תחת השמש הקופחת או לצאת למסעות חוצי מדבריות במשך מספר ימים.

בעתיד, הדרך העולה מיריחו לירושלים, וחוצה את נחלת שבט בנימין, תקבל את השם המתבקש ותקרא 'דרך הסוכר' בזכות היותה דרך שהובילה מבקעת הירדן לירושלים סחורות שונות אך בעיקר סוכר - מארזי אנרגיה שהחיו אותנו.

כמו בכל מקום וזמן ברחבי בעולם, כדי להבין את האנושות, יש לחפש את הנתיבים של הכסף. הכסף היה ונשאר חומר הבעירה של המנועים העיקריים של האנושות. המנוע הראשון היה, ותמיד היה וגם יהיה, אנרגיה-סוכר. והמנוע (מניע) השני - כוח. מי ששלט במקורות האנרגיה של העולם צבר כוח ועוצמה וגם ההיפך, מי ששלט בכוח מצא דרך להשתלט על מקורות הסוכר. מכאן שעצם ההשתתפות במשחק ענקים זה חשף את המעורבים למתקפות של אויבים שחשקו בסוכר וכוח.
שתי מילים כל כך שונות אך בעלות משמעות אחת.

שבט בנימין פעל נמרצות לשמר את מעמדו הגבוה אך בשל היותו שבט עם נחלה מוקטנת במיוחד הוא בחר באסטרטגית הרתעה. הוא פעל ככל יכולתו לחקור, ללמוד ולצבור ידע טכנולוגי וגם לטפח גיבורי חיל לטובת הרתעה. במילים פשוטות הוא עשה הכל כדי להימנע ממלחמות הרואיות והתפשר היכן שנדרש על מנת לשמר את השקט לאורך זמן. המודל הזה מוכר לך?
מדבריו של הלוחם המצולק ניתן היה להבין כי שבט בנימין נקלע לסיטואציה לא פשוטה. מעמדם של הכנענים מחצור הלך וגבר. מרביתו של עם ישראל ועממי האיזור קיימו את הפסוק 'איש בנחלתו יחיה' כי לא קרה כלום כמעט 80 שנים. רובם ככולם התעלמו מכל הסימנים המקדימים. והבודדים שהתריעו - קולם לא נשמע. האם גם זה נשמע לך מוכר?
אני נקרעת מצחוק עכשיו. אני חושבת שגם את.

הדרכים הפכו למסוכנות ואורחות נתמעטו. כלומר פחות שיירות הובילו פחות סחורות. הפגיעה המיידית הייתה במי שהמסחר הוא מקור הכנסה חשוב עבורו. שבט בנימין שסחר בתמרים וישב על צומת דרכים חשוב, על אף הריחוק מחצור - היה בין הנפגעים הראשונים.

את תכעסי עלי. זה אולי יותר מדי פרטים עבורך אבל אני ממש משתדלת לפשט את הסיפור שלי. זה עשוי להישמע לא קשור אבל הכל קשור.
האמת? במובן מסוים גם אני מתחילה לאבד סבלנות. אני קצת חוששת שאת לעולם לא תהיי מסוגלת להבין, איך זה לחיות כאן בתקופתי. איך זה להיות אני. אני מרגישה שאני כל כך מתאמצת להסביר לך ואני פוחדת שאני לא מצליחה.
כואב לי פעמיים.
פעם אחת כי אני כאן לבדי.
פעם שנייה כי ייתכן שאת לעולם לא תביני אותי.
אני לא יודעת. אני מבולבלת. כי אחרי שקיטרתי לך, באותה נשימה, אני מתחננת בפניך - אל תעזבי אותי עכשיו. כי כרגע, אני ממש ממש בודדה.

תני לי רגע לנשום.

את מבינה שהלוחם הזה לא יוצא לי מהראש?
את מכירה את ההרגשה שאין לך חשק לעשות דבר.
דבר ראשון שקורה לך זה לחשוב שאיבדת את התיאבון. את רוצה חושך. את מבקשת לסגור עליך אפילה ולא משנה מה השעה ואז להיכנס מתחת לשמיכה. להיעלם. להסתתר מהעולם. לעצום עיניים ולהשתבלל.

הדרך הכי טובה לשבלל את עצמי ולבדי זה לעטוף עלי את הצער. להתעצב. ופתאום, כאילו זה בא משום מקום להפוך את הבית ולחפש לאכול משהו מתוק.

כן. העצב על העלמותו של הלוחם המצולק והשיחה איתך על התמרים של שבט בנימין עשתה לי חשק למתוק. את מכירה את התחושה הזאת?

אכלתי שלושה תמרים דביקים. בתמר הרביעי הבנתי שזה לא יתרום לגיזרה שלי בתמר החמישי הכרחתי את עצמי להכיר בעובדה שהסוכר יתרום אך ורק לשיפור רגעי במצב רוח שלי. ההתמודדות עם העצב העמוק שעוטף אותי מצריכה התייחסות עמוקה יותר.
הפתרון היחידי הוא לקום ולעשות מעשה.
אני רוצה לקבל החלטות.
ממש עכשיו.

למה?
כי איש הלוי עשה ככל יכולתו לרצות את קבוצת הלוחמים גיבורי החיל שזה עתה הגיעו מבנימין. הם היו כל כך ממוקדים במטרתם - לצוד את הלוחם המצולק. ההתנהגות שלהם הבהירה מעל כל ספק כי הם לא יפסיקו לדלוק אחריו ללא רחם.
הם לא היו רבים, אך חשוב לציין כי הם נראו ממש ממש מאיימים. הם כעסו על איש הלוי שאיפשר ללוחם להתארח כאן. ואחר כך כעסו עוד יותר שהוא לא אירח אותו יותר זמן.

אני הערכתי, כי אם הם לא ימצאו את הלוחם, הם יחזרו לכאן, יחקרו לעומק וישאלו שאלות מדוייקות יותר וידרשו תשובות מפורטות יותר ומכאן שהסיכוי שירצו לדבר ולתשאל אותי יגבר.
כרגע, לשם שינוי, אני לא במוקד העניינים.
איש הלוי, בטיפשותו, ממלא את התפקיד של 'להיות במרכז תשומת הלב' ממש מצוין.

הוא יצא מגדרו להפוך את האורחים המזדמנים ללקוחות קבועים והציג עצמו כאיש אלוהים כל יכול.
ההתנהגות שלו רק הגבירה את החשש של אנשי בנימין שהלוחם המצולק חשף בפניו את סודם.
הם לא פסקו לחקור את איש הלוי. הם רצו לברר אם הלוחם שיתף אותו בחוכמת הברזל אך מבלי להזכיר את הנושא. לאיש הלוי לא היה מושג על מה הם מדברים וכהרגלו הוא הקפיד להעצים את עצמו ויכולותיו.

הם שאלו אותו מה יטרוף בנימין?
למזלו של איש הלוי לא הבין את החידון אך הקפיד לצייר עצמו כחכם גדול והציע להם פחות או יותר תפריט שלא מבייש מסעדה לבנונית ששחטה עדר כבשים שלם.

הם לא הצליחו להבין אם איש הלוי חכם גדול, נדיב לב או סתם טיפש כי הוא ממש התאמץ לעזור להם לעלות על עיקבות הלוחם המצולק אך ללא הועיל.

הם הבינו שאסור להם להתעכב בנחלה שלנו. אחד מהם אמר כי כל השתהות נוספת תאפשר ללוחם המצולק להתרחק וקבוצת הלוחמים נעלמו כלעומת שבאו באחת.
לא מדויק. כי איש הלוי עיכב בעדם עוד רגע קט. הוא חסם את דרכם וממש התחנן לספק להם צידה לדרך ולשלוח אותם למסע החיפושים עם… הדבר האחרון שהם היו זקוקים לו … תמרים.

איזה עלוב נפש האיש הזה. אני לא יודעת איך לא היה בנמצא מי שאמר לו את זה עד עכשיו. בשפה שלך? אני באמת לא מבינה איך 'לא עלו עליו'.

אנשי בנימין עזבו והבוקר עלה.
השמש החלה את מסעה במסלול של קיץ. השמים הכחולים היו נטולי עננים.
בשפה שלך זה היה בוקר שהבטיח 'יום של ים'. במציאות שלי, זה היה עוד יום עבודה של הקשבה ועזרה לתהלוכה ארוכה של אנשים בכאבם הרב.

כמדי בוקר, איש הלוי נעמד במרכז הרחבה על במה קטנה והמתין לעולי הרגל. הוא השקיף למרחוק ושר את השיר הקבוע שלו:
"כִּֽי־תָבֹ֣א אֶל־הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֨ר יְהֹוָ֤ה אֱלֹהֶ֙יךָ֙ נֹתֵ֣ן לָ֔ךְ וִֽירִשְׁתָּ֖הּ וְיָשַׁ֣בְתָּה בָּ֑הּ וְאָמַרְתָּ֗ אָשִׂ֤ימָה עָלַי֙ מֶ֔לֶךְ כְּכׇל־הַגּוֹיִ֖ם אֲשֶׁ֥ר סְבִיבֹתָֽי׃ שׂ֣וֹם תָּשִׂ֤ים עָלֶ֙יךָ֙ מֶ֔לֶךְ… לֹ֣א תוּכַ֗ל לָתֵ֤ת עָלֶ֙יךָ֙ אִ֣ישׁ נׇכְרִ֔י אֲשֶׁ֥ר לֹֽא־אָחִ֖יךָ הֽוּא׃"
אני אמרתי לו מספר רב של פעמים שהוא מחסיר את החלק החשוב של השיר:
שׂ֣וֹם תָּשִׂ֤ים עָלֶ֙יךָ֙ מֶ֔לֶךְ אֲשֶׁ֥ר יִבְחַ֛ר יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ בּ֑וֹ מִקֶּ֣רֶב אַחֶ֗יךָ תָּשִׂ֤ים עָלֶ֙יךָ֙ מֶ֔לֶךְ" אך ללא הועיל. בתוך תוכו, איש הלוי ידע שאם היה שואל את דבר האלוהים, הוא לא היה בוחר בו בלשון המעטה.

את מבינה?
בדיוק באותו המקום שהוא חיכה לעולי רגל, אני פגשתי נדכאים ושפלי רוח.
אני נגעתי בכאב וחולי והוא לקח מזומנים ומתנות.
אני תיקנתי לבבות שבורים והוא שבר שקיקי חסכונות.
אני שלחתי אנשים אל עתיד טוב יותר וכל מה שהוא ביקש שהם יחזרו שוב.

אך הבוקר, בשונה משאר הימים, אני פתחתי את דלת הבקתה לרווחה ונעמדתי אל מול השמש העולה בעיניים עצומות.
שעה ארוכה.
עמדתי בשקט ובעוצמה רבה. רגלי צמודות, גופי מתוח, ידיי פרוסות לצדדים וראשי מופנה אל קרני השמש של בוקר חדש.

זה מעולם לא קרה.

איש הלוי השתתק. חמשת נעריו חששו עוד יותר ממנו ונעמדו בריחוק מאחוריו.
בלא משים התנהגותם המפוחדת העניקה משמעות הפוכה לשיר: "ותֵּתַצַּ֥ב אֲחֹת֖וֹ מֵרָחֹ֑ק לְדֵעָ֕ה מַה־יֵּעָשֶׂ֖ה לֽוֹ׃

השקט העניק לי שלווה.
פקחתי את עיני וסקרתי את חמשת הנערים. התנועות השלוות שלי הפחידו אותם עוד יותר. איש הלוי העביר משקל מרגל לרגל והבעת פניו הביעה חשש. הוא אוהב להיות בשליטה. חוסר שליטה מערער אותו.

נעצתי את מבטי באיש הלוי ופניתי להיכנס אל תוך הבקתה. הוא הבין את המסר מיד, רץ בעקבותי, וסגר את הדלת מאחוריו.

"מה אוכל לעשות למענך?" הוא שאל בקול דואג.

המשכתי להביט בו והשתיקה שלי העבירה אותו על דעתו.

"שלח את הנערים אל הדרך המוביל אל הנחלה ובקש מהם להוסיף ציוני דרך בצמתים ובדרכים עד לבית אל ועד שילה ועד יבוס ואז חזור אלי. דבר מה לי אליך"

ההתרגשות של איש הלוי ניכרה בו. מבחינתו, השיחה איתי על הנושא הזה דמתה לפגישה עם צוות קריאיטיב של סוכנות המדיה הכי טובה בעיר. הוא מעולם לא חשב שאני אזום פעילות שיווקית שתקדם את 'המקדש' שלו.

הוא רץ החוצה ופקד על הנערים בקול תקיף של איש גדול והם יצאו בריצה לסמן את כל הצמתים המובילות אלינו.
איש הלוי חזר, כמו ילד טוב, מתנשף אל הבקתה והתיישב מולי תוך שהוא אומר לעצמו כי הדרכים הפכו למסוכנות וראוי היה שהוא יחשוב על הרעיון בעצמו.
אני לא אמרתי דבר והוא חיכה כמו תלמיד חרוץ למשימה הבאה.

התבוננתי בו וחשבתי לעצמי.
למה הוא כל כך רוצה להנהיג את ישראל?
אנשים מסוגו זקוקים להתענג על תחושת השליטה שלעולם לא ישבעו ממנה.
האם שכרון הכוח נועד לאפשר להם כדי לקבל 'מילה טובה'?
האם הם מבינים שהאדם ממנו הם רוצים את האישור לאדונותם עבר מן העולם או לא באמת קיים ולכן, המרדף הזה - עקר?
והכי חשוב. הם זקוקים לתשומת לב. האם הם מודעים עד כמה זה הופך אותם לפגיעים ושבירים? בין אם הם מודעים לכך או לא, כל מניפולציה על תשומת הלב שהם כה זקוקים לה, תהפוך אותם, בזכות אותו הדחף לעליונות וכוח, לעבדים נרצעים וכנועים שיספקו כל גחמה של אדונם.

אני הצבעתי על האזיק-תכשיט שעל צווארי כאומרת, ללא מילים:
"הסר אותו!"

והוא אמר בקול מתרגש: "חשבתי שאת אוהבת את זה. את רוצה תכשיט אחר? יש עמנו עדיי זהב לרוב".

אני לא הגבתי והוא הבין שאני ממתינה שיבצע את הפעולה.
הוא התקרב אלי מאחורי צווארי בהתרגשות גדולה. בפעם האחרונה שהוא היה כל כך קרוב אלי היה כשניסה לרצוע את אוזני לפני מספר שנים. אני עצרתי את נשימתי ועצמתי את עיני. אני לא רוצה לראות אותו ולבטח גם לא להריח אותו.

לאחר דקות ארוכות של פעולות, קולות צורדים וחריקות התכשיט-אזיק היה מונח למרגלותי והוא חזר לההתיישב מולי מחכה לפקודה נוספת.

הברזל היה מוזר. מצד אחד היה לו צבע חלק ומבריק של אפור ומצד שני הוא היה מוכתם בצבע חום-אדמדם מחוספס.
הברזל הוא נדיר כמו החיים עצמם חשבתי לעצמי.
יש כאן הכל. ברק, כח ועוצמה של התחלה וגם התפוררות לצד שקיעה וחיספוס של סוף.

"הדלק את אש." אמרתי

"יום קיץ חם היום." הוא אמר.

"הדלק את האש." אמרתי שוב בקול שקט והפנתי את מבטי אל האח שחודשים רבים לא ראתה דבר למעט שאריות אפר מהחורף האחרון.

הוא רץ החוצה להביא את העצים ולעשות את דברי.

ניצלתי את הזמן כדי לחשוב מדוע הוא כל כך ממהר לעשות את רצוני. האם זה רק בשל המניפולציה על דחף השליטה שלו? או אולי כי הוא באמת אוהב אותי.
ואם הוא אוהב אותי רק כי אני חכמה או יפה? או
האם הוא אוהב אותי כי אני זוכרת הכל? או
כי אני רק מקור פרנסה עבורו? בכל מקרה זו תהיה אהבה שתלויה בדבר.

עצם המחשבה שהוא מנצל אותי מעבירה אותי על דעתי. כל מי שפגשתי בחיי, גם אם אהב אותי, זו הייתה אהבה מותנית. כל כך עצוב. כל כך אומלל.

לאה אימנו הבינה דבר אחד או שניים בעסקי האהבה. היא אמרה לי במערת המכפלה להתחיל מהבסיס. לאה-וב זו המילה שההברה הראשונה שלה מתחילה עם לאה. לאהוב את לאה זה לאהוב את עצמך. "האם אי פעם אוהב את עצמי?" שאלתי-מילמלתי בלחש.

"בוודאי שאני אוהב אותך." אמר איש הלוי שחזר מתנשף עם העצים.
הוא חשב שאני פניתי אליו בשאלה אם הוא אוהב אותי וענה את אשר על ליבו אך כמו טיפש באותה נשימה הוא הוסיף ואמר: "ואני אוהב אותך עוד יותר כי אני בטוח שיגיעו היום הרבה אורחים לפתחך בזכות סימון הדרכים המחודש."

אני אומר לך משהו עצוב. בכל הקשור לרגשות, אני אף פעם לא מאבדת תקווה ולכן אני תמיד מתאכזבת מחדש. להתאכזב 'כל פעם מחדש' מביא איתו עצב מפתיע.
זר לא יבין זאת. למתבונן מבחוץ זה נראה כי אני מביאה את זה על עצמי כי הייתי אמורה להבין שזה לא אמור להפתיע אותי. אבל אני לא יכולה להרשות לעצמי לוותר על התקווה לאהבה פשוטה. אהבה ללא תנאים. כי אם אוותר על הזכות להיות נאהבת - מה יוותר לי?

אצבעות ידי שיחקו עם האזיק-תכשיט והמחשבות שלי נדדו בניסיון להבין 'את מה יוותר לי ללא אהבה' בזמן שהוא הבעיר את האש.
אני חייבת לקבל החלטה אמרתי לעצמי וטפחתי פעמיים על ליבי.
החום בבקתה עלה במהירות והוא התיישב כמו ילד קטן מחכה למשימה הבאה.

לא אמרתי דבר.
התבוננתי בו. התבוננתי באש ואז השלכתי את האזיק-תכשיט אל תוך הלהבה.

"מה את עושה?" הוא שאל בתדהמה.
כרגע? שום דבר. והתבוננתי ארוכות בצמיד. דבר לא קרה. הוא התפחם מעט אך הצמיד הכבד לא שינה את צבעו לאדום ואחריו לכתום בהמשך לצהוב עד היותו לבן כפי שהלוחם מבנימין הבטיח.
ואז ניגנתי לעצמי בלחש: "בבוקר יאכל עד..." ונזכרתי כי התהליך מצריך אש חזקה יותר, מפוח אויר וסבלנות של יום שלם: "...ובערב יחלק שלל."

"אני אשמח לשוחח איתך על הגידול הצפוי ברשימת עולי הרגל."
הוא נעמד, הסתובב בחדר והחל לדבר כמו מנהל השיווק בחברת הזנק שטורח לפתוח מצגת שאף אחד לא רוצה לראות.
בשפה שלך? פה איבדתי את זה.

"שב! אמרתי בשקט שמקפל בתוכו עוצמה לא מוסברת.
והוא השתתק וגם התיישב.
"עצום את העיניים." אמרתי.

הוא מיהר לעשות את ביקשתי.

"נשום עמוק ולאט." הוא הזיז את אחוריו והתמקם על הכרית כמו משתתף ששילם הרבה כסף על סדנת נשימות במדבר. בעיניים עצומות והבעה שלווה ומחוייכת הוא נשם עמוק.
"נשום לאט יותר." אני רציתי להעניק לו מעט אושר.
הוא התרווח במקומו ועשה מאמץ לנשום לאט ובשקט.
"נשום לאט עוד יותר." אמרתי ואז קצב נשימתו האט עוד יותר והשלווה נכחה על פניו.
אני חושבת שזה היה הרגע המאושר בחייו.
אני לא אדם רע. אני הרגשתי צורך להעניק לו רגע של שלווה.

גם אני נשמתי עמוקות.
הנחתי את היד שלי על החזה שלו והוא נשם לאט עוד יותר ושקע לתוך עצמו.
רגע ארוך של שקט.

בעוד רגע העולם יתהפך ולא תהיה דרך חזרה.

"שמור על עיניים עצומות ונשום בשקט ולאט. לאט יותר."
לקחתי את הסמרטוט. בזהירות הוצאתי את הצמיד-אזיק מתוך הגחלים. אני הרגשתי את החום הרב של הברזל דרך הסמרטוט. ואז באווחה אחת הטחתי את הצמיד במבושיו ובכוח רב עוד יותר הצמדתי אותו אליו עד כי החום עבר דרך הסמרטוט לאצבעות ידי.

ההפתעה גרמה לו לשלוח ידיו החשופות למבושיו.
הבהלה מהמגע עם החום הרב גרמו לידיו לנופף באויר ואז להדוף אותי אבל אז זה היה כבר מאוחר מדי. הוא התפתל בכאב ובכי במשך שעה ארוכה. אני ישבתי לידו וליטפתי את שערו. הוא בכה בכאב רב ואני לא הצלחתי לעצור את הדמעות. אני השתתפתי בצערו. אני הרגשתי את הכאב. הכאב הבלתי נמנע.

"למה עשית זאת?!" הוא בכה, זעק והתקפל בכאב.
"כי חצית את הגבול. אתה הכנסת לוחם פלישתי לתוך ביתי. אם הוא היה רוצה הוא היה הורג אותי. אתה חסר רחמים שמסכן אותי בשביל כסף. אני לעולם לא אסלח לך על זה."
"אבל אמרו לי שהוא היה בנימיני!!"
"גילית את זה בדיעבד. ואתה יודע שבאותה המידה יכול היה להיות לוחם פלישתי. לא אכפת לך."

במשך דקות ארוכות הוא התייפח. כל תנועה הסבה לו כאב רב.

"כעת. הפסק לייבב ופקח את העיניים. התבונן לכאן." והצבעתי על מדף שלצד האש המבוערת. "אני הכנתי לך תרכובת עשבים ומים נקיים. אסור לך לזוז. שטוף את הפצע המרוסק וגם הכוויות כל יום פעמיים. שב ואל תזוז. שב ברגליים מפוסקות. אם תקפיד על כך אולי תוכל לחזור ללכת. בכל מקרה, אני אנעל את הבקתה מאחוריך. בקש מהנערים להכניס אוכל. אני לא אהיה כאן. צווה עליהם להביא לנו שתי ארוחות ביום ולא להתקרב אל הבקתה. צווה עליהם לספר לכולם שאנחנו מתייחדים."

"אני אוהב אותך רק אל תעזבי אותי." הוא שוב, התנה את האהבה שלו. בצורה מרומזת ובאופן לא מודע. מדוע החיים שלי הפגישו אותי עם אנשים שמתקשים לומר את משפט המקור בן שלוש המילים: "אני אוהב אותך." בלי תוספות או התניות. מדוע הוא היה חייב להוסיף 'רק אל תעזבי אותי' למשפט הזה?

"מאוחר מדי." עניתי.

"את הבטחת לי שתעזרי לי לשלוט בישראל." הוא שוב הזכיר לי סיבה להיותי נוכחת בחייו. אני שוב התאכזבתי.
הכמיהה שלי לאהבה ששזורה באמונה שאני ראויה להיות אהובה. זה מזכיר לי נאד מים ישן וקרוע שאני אף פעם לא מצליחה לראות שהוא פגום ובכל פעם אני מופתעת לגלות שהוא לא מסוגל להחזיק מים ואני מופתעת או כועסת שאני צמאה.
הגיע הזמן לחפש נאד מים אחר.

ניסיתי לנחם אותו ואמרתי: "אני עומדת בהבטחתי. אתה תשלוט בישראל במו ידך. אתה תעשה זאת נהדר מכאן. רק אל תצא את פתח הבקתה. כי אם לא יראו אותך אולי יתחילו סוף סוף גם להאמין לך. וככל שיאמינו לך יותר ויותר עולי רגל ייתכן כי עוד תצליח להיות שופט שיתנבא וינהיג את ישראל."

אחזתי שוב בצמיד-אזיק החם באמצעות הסמרטוט. אני צריכה את הצמיד הכבד הזה. אני רוצה לקחת אותו יחד איתי. והרמתי אותו בזהירות.
"אני אקח אותו איתי אך מעתה הוא לעולם לא יהיה שוב על צווארי." נשבעתי בלחש.

המחשבה על אהוד-בן-גרא לא הרפתה ממני. פתאום הבנתי את הערמומיות במעשיו אני חשבתי על סדר הפעולות שלו והבנתי עד כמה התזמון של כל שלב היה קריטי. להבדיל אלף הבדלות, איש הלוי היה אדם רזה וקטן.
אי אפשר היה להסתיר חרב בתוך בטנו.
אולם מעתה, הוא יהיה זה שידאג להסתיר את מבושיו.
אני בטוחה שהוא יעשה זאת אפילו יותר טוב מעגלון מלך מואב.

צמיד הברזל הלוהט אט אט התקרר.
זה הזמן לקום וללכת אמרתי לעצמי.
נעלתי את הבקתה על איש הלוי והותרתי אותו להיאנח בכאב רב להתפתל על הרצפה ועזבתי בחופזה את הנחלה.
ההליכה האיטית והמהוססת הפכה לריצה.
אני לא אשת לוט.
אני לא הבטתי לאחור.