יצאנו לדרך. המנהיג הריק של אנשי יבש גלעד הריקים הוביל ואני אחריו. שני חמורים נמרצים נבחרו למשימה. הנער היה ישוב על עגלה רתומה לזוג חמורים ועשה כל מאמץ לשמור על הקצב שלנו. העגלה הייתה עמוסה בכדי יין חתומים שהיו מופרדים בזרדים וקש וגם מכוסים בשמיכה מוכתמת אפורה כמנהג אנשי יבש גלעד.
נדרש אומץ רב או טיפשות רבה, אני לא יודעת, להתהלך בגאון וללא היסוס בדרך המלך על גב ההר. רכיבה על החמור הנמרץ גרמה לי להבין עד כמה המרחק קצר מבית לחם יהודה לגבול נחלת בנימין הקטנטנה.
מיד עם צאתנו, חלפנו ליד קבר רחל. בפעם האחרונה שישבתי כאן הייתי ילדה קטנה ובתולה שחייה היו פשוטים וקשים אבל גם שמחים. אמנם, חיי היו מלאי משימות ומטלות, אך הרגעים הזכורים מכל היו הסתודדויות במורד ההר מתחת לקבר רחל והשירה הצווחנית העורגת לאהבת אמת אל מול הנוף הפתוח.
הפעם, הייתי רכובה על חמור נמרץ. חלפנו במהירות ליד הגבעה הגבוהה. המצבה לזכרה של רחל עמדה בשקט מוזר שגרם לי לחשוב על רחל האהובה באופן שונה מהדרך בה נהגתי בה בעבר. כעת, יכולה הייתי לראות אותה כאישה בוגרת בהיריון מתקדם, לאחר שהשלימה, יחד עם שאר בני משפחתה את המסע המתיש מחרן לארץ ישראל.
לראשונה, דמיינתי אותה כורעת ללדת את בנה השני נופחת את נשמתה בשעת הלידה.
קצב ההתקדמות שלנו גבר. לרגע היה נדמה כי החמור שלי והחמור של מנהיג של אנשי יבש גלעד, בדיוק כמו הרוכבים עליהם, התחרו על ההובלה.
התחרות בין חמורים הוכיחה כי הם בעלי חיים רגישים ונבונים ביותר שקיימים במשק הבית.
אני הפנתי את מבטי לאחור והתבוננתי בפעם האחרונה בקבר רחל. אני חשבתי שאצליח לנצל את הרגע להתענג על מחוזות ילדותי. הרהרתי לעצמי ושאלתי את עצמי אם רחל אימנו הייתה מתגאה בי. נסיבות חיי פעלו נגדי, אך הצלחתי לעבור כברת דרך ארוכה מהיותי ילדה ששרה בשעות הצהרים החמות מעל הקבר שלה. אני, בכוחות עצמי, על אף הנסיבות האומללות למדתי להיות אישה עצמאית וחזקה וכעת, בזכות המאמצים וההחלטות העקשניות שלי, אני כאן.
אני יכולה.
אני מסוגלת ואני, אמרתי לעצמי בגאווה רבה, הולכת לבקר את הבן הקטן שלה - בנימין.
ברגע הראשון, המבט האחרון בקבר רחל העלה חיוך על פני.
למה? כי הביטוי 'נופי ילדותי' קיבלו פתאום משמעות מלאה אך באותו הרגע קרו שני דברים.
החמור שלי שעד לפני רגע חשבתי שהוא חכם, באופן די מפתיע, עצר, הסתובב בפראות והחל לרוץ חזרה לכיוון הנחלה שלנו
ואני איבדתי את שיווי המשקל ומצאתי את עצמי שרועה על הרצפה במבוכה רבה. זה לא מאפיין אותי.
חוסר שעות השינה בשבועיים האחרונים נתנו, ככל הנראה, את אותותיהם.
המנהיג סובב את חמורו והחל בדהירה אחרי החמור הסורר בזמן שהוא צועק אל הנער לחסום את הדרך בפני החמור שרץ אל החופש.
אני נותרתי שרועה על אם הדרך.
המבט שלי עדיין התמקד בנופי ילדותי שבמרכזם קבר רחל והנוף של הרי יהודה. לחי אחת שלי חשה את האבק והחום של הדרך הכבושה והאוזן שלי מעוכה אל תוך העפר הקשיבה להדהוד העמום של פרסות החמורים שרודפים אחרי החמור הסורר.
אפשר לומר שזה היה, בין היתר, רגע של מנוחה.
ולכן, במקום להרגיש מרירות או כעס בחרתי להמשיך לשכב על הקרקע.
להרפות את שרירי ולנוח.
רגע ארוך של שקט.
איפשרתי לו, לשקט, להתקיים בי ואז כאילו מתוך הקרקע, בין ההדהוד המעומעם של הפרסות שמעתי לפתע את קולה השקט והאוהב של רחל אומר לי שככל שזה תלוי בה, אני לא בדרך לבקר את בנימין בנו של יעקב אלא את בנה הקטן שהיא כינתה בן-אוני.
היא ביקשה להזכיר לי שברגע שהיא נפחה את נשמתה, היא כינתה אותו בשם בן-אוני אך אביו, יעקב, בחר לתת לו שם אחר.
המחשבות שלי התרוצצו ואני שאלתי את האדמה: "למה?"
"למה התעסקת עם השם של הבן שלך ברגע כל כך חשוב בו את נופחת את נשמתך? מדוע בחרת לומר את המשפט הזה בזמן שאת במאבק על חייך? ובעיקר מדוע אחרי כל כל הרבה מאמצים להביא ילדים לעולם את מכנה אותו בשם הצער שלי??"
הייתה לי תחושה שעוד רגע אקבל תשובה אבל אז, בדיוק אז, המנהיג מיבש גלעד נעמד מעלי ובקול מתנשף ושאל אם נפגעתי או אם אני רוצה לחזור לבית הורי והוא ימשיך את דרכו בגפו.
קמתי וניערתי את בגדי בהחלטיות. אני אמרתי לו שאני מבטיחה להיות ממוקדת ואף הצעתי להגביר את קצב התנועה שלנו.
בדיעבד, אני מבינה שטעיתי טעות מרה שקמתי ולא המשכתי לשכב על הקרקע.
אני מצרה על כך שנטשתי את במחשבות שלי וויתרתי על ההזדמנות להקשיב לתשובתה של רחל.
אני זכרתי אותה כנערה אהובה. היא ניסתה לומר לי שהיא גם אמא מגוננת שרצתה בכל מאודה לעזור לי.
אני מבכה על חוסר הסבלנות שלי.
יש מי שיאמר כי זה חלק בלתי נפרד מהאישיות שלי וביטוי מתפרץ של צורך לשמור על עצמי ולו כדי לשרוד את החיים האומללים האלה.
אני כבר לא יודעת.
היום, אחרי כל כך הרבה שנים, אני מבינה כי רחל ניסתה להעניק לי ולתת לי משהו חזרה. השירה התמימה או התפילה הפשוטה לצד המצבה שלה בכל שנות ילדותי עיצבו את דמותי. אך, על אף ניסיון החיים שצברתי, עדיין נותרתי חסרת סבלנות ולכן, גם עכשיו, השיחה נקטעה והחמורים שוב פצחו בתחרות ריצה והותירו את הנער להשתרך מאחור עם העגלה העמוסה.
לאחר רכיבה מהירה של פחות מחצי יום, הגענו לנחלה נידחת בגבולות נחלת שבט בנימין. המנהיג המנוסה עצר אותנו אל מול הגבעה שהפרידה בינינו לבין הנחלה. הוא הקפיד שלא לעבור את הגבולות המסומנים ולא ליצור קשר עין עם המבנים והמאהל. הוא עמד על כך שבכל המסע נקפיד שלא לחצות את הקווים הדמיוניים של גבולות הנחלה ללא רשות. כעבור מספר רגעים ארוכים גם הנער והעגלה הגיעו עד אלינו. השמיים היו צלולים תחת השמש הבוהקת וניתן היה להריח ריח עדין של עשן שחור מאש מרוחקת. הריח הזה היה מוכר לי. הוא ניצת ברגעים בהם אבני הברזל נכנעים לחום האש ומתחילים לשנות צורתם לנוזל אדום בוהק.
המנהיג הריק הבין שאנשי בנימין נוהגים בחשש או ברגישות וזהירות רבה.
אין להם עניין במפגש עם זרים בזמן שהם מפעילים את ה'זאב יטרף'. הם עשו ככל יכלתם להסתיר את הכבשנים, המפוחים והפטישים שלהם. עמדנו שעה ארוכה תחת השמש הקופחת והקפדנו שלא לרדת מגב החמורים כמבטיחים שהנוכחות שלנו כאן אינה מובנית מאליה וכאומרים: 'אם תורו לנו להתרחק, נבצע זאת מיד. ללא עוררין.' אנחנו לא רוצים ליצור בעיות.
המנהיג קרא בקול גדול בשם אלוהים ואז קרא שוב ושוב בקריאות לשלום ולבסוף הכריז מי הוא ועל היין שהוא הביא איתו ודבר לא קרה.
שעה ארוכה היינו ישובים על החמורים שאיבדו את הסבלנות ואז קול נסתר של ילד מתבגר צווח אלינו את המשפט הבא: "אבא אמר שאין לנו פה תמרים לסחור בהם. סורו לנחלות אחרות."
אני הבנתי ממבטו של המנהיג שאין טעם להתווכח.
הוא דיבר-הסביר לי בקול סמכותי-גברי מה שכבר הספקתי להבין בשבועיים האחרונים. הדלקת הכבשן אינה עניין של מה בכך. אחרי שמדליקים את הפחמים נדרש מאמץ להביא את הכבשן לחום שמתיך את אבני הברזל, קשה מאוד לכבות אותם ואף רצוי להימנע מזה.
המנהיג אמר שהוא מכיר עוד מספר נחלות סודיות שכאלה וראוי כי נסור אליהן. הוא התבונן לעבר השמיים ואמר שיש לנו עוד כחצי יום למצוא נחלה שתסכים לקבל אותנו.
בנחלה השנייה והשלישית עמדנו מרחוק. הוא קרא בקול גדול מספר רב של פעמים ואף אחד לא טרח לענות לו. אי אפשר היה להתעלם מהריח חזק של עשן השמנוני של עץ הזית שעלה באפינו. לו הקדשנו מעט מאמץ ניתן היה לשמוע או לדמיין את הלמות הפטישים של אנשי הנחלה.
עוד לפני שעלינו לעבר הגבעה עליה הייתה ממוקמת הנחלה הרביעית נופף לנו בחור צעיר מרחוק בתנועות מאיימות שהורו לנו שלא להתקרב.
המנהיג הריק השמיע קול מדאיג כשאמר שהוא מקווה שבנחלה החמישית והאחרונה יקבלו אותנו בסבר פנים יפות כי הערב עשוי לרדת ורצוי שלא נשהה בדרכים החשופות בשעת הליל.
ברגע הזה, ממש כמו החמור שלי, הבנתי שאני צריכה לקחת אחריות. כולנו היינו עייפים. החמורים כמעט שלא אכלו דבר היום ושתו מעט מים.
אנשי בנימין מסתירים סוד והדבר האחרון שמעניין אותם זה מצוות הכנסת אורחים וטיפול בחמורים עייפים וצמאים.
כשהגענו לנחלה האחרונה, שהייתה נטועה בשולי נחלת בנימין ועל גבול הסכמי אוסלו של ארץ הגדעונים, השמש נטתה לשקוע והים הגדול הבהיק מאופק לאופק.
המנהיג אמר לנו להשאר ישובים על החמורים ורגע לפני שהוא פצח בקריאות שלו התקרבתי אליו ושרתי לו את המשפט המקניט שיהפוך בעתיד לחלק בלתי נפרד מהשירה הקאנונית של עם ישראל: "כְּ֭כֶלֶב שָׁ֣ב עַל־קֵא֑וֹ כְּ֝סִ֗יל שׁוֹנֶ֥ה בְאִוַּלְתּֽוֹ׃" הנער לא הצליח לעצור את הצחוק המתגלגל והאיש הריק היה כל כך ריק שלא הבין את השיר או את הבדיחה ששרתי.
"אני רוצה לנסות משהו אחר…" אמרתי ולפני שהוא הספיק להגיב לקחתי נשימה ארוכה ושרתי בקולי קולות: "לְבִנְיָמִ֣ן אָמַ֔ר יְדִ֣יד יְהֹוָ֔ה יִשְׁכֹּ֥ן לָבֶ֖טַח עָלָ֑יו חֹפֵ֤ף עָלָיו֙ כׇּל־הַיּ֔וֹם וּבֵ֥ין כְּתֵפָ֖יו שָׁכֵֽן׃"
ההרים מסביב שימשו תפאורה נהדרת.
ההד החוזר לשירה שלי העניק עוצמה מרגשת למילים "ישכן לבטח עליו, חופף עליו כל היום ובין כתפיו שכן".
"מה זה השיר הזה? מה המשמעות של המילים?" שאל האיש הריק ואני אמרתי שזה אחד השירים היחידים שאני מכירה. הדבר האחרון שהייתי רוצה שתשומת הלב תופנה לעובדה שאני מכירה את כל השירים גם של הספרים האבודים ואני עשיתי ככל יכולתי להמעיט בחשיבות של העניין.
"ומה המשמעות של המילים?" הוא הקשה עלי.
שוב ניסיתי להמעיט בערכי ואמרתי שאני חושבת שזו ברכה שהעניק משה רבינו לבני שבט בנימין לפני מותו. הברכה הזאת חשובה מטעמים רבים בעיקר בשל העובדה שמשה ברך את בנימין לפני שברך את אחיו הבכור - יוסף.
"ובמה עוסקת הברכה?" הסקרנות של האיש הריק גברה עוד יותר.
"איזה חלק של הברכה?" שאלתי בחזרה. יש בברכה שלושה חלקים או יותר נכון שלוש הבטחות: הראשונה - 'ישכון לבטח עליו'. השנייה - 'חופף עליו' והשלישית - 'בין כתפיו שכן'.
האיש הריק תקע בי מבט עוד יותר ריק והשיחה הסתיימה. אני הובלתי את השיחה למבוי סתום כדי להמנע מהשאלה הגדולה "מנין לך כל אלה?" ולכן שוב, שרתי בקול עוד יותר גדול ועוד יותר בוטח:
"לְבִנְיָמִ֣ן אָמַ֔ר יְדִ֣יד יְהֹוָ֔ה יִשְׁכֹּ֥ן לָבֶ֖טַח עָלָ֑יו חֹפֵ֤ף עָלָיו֙ כׇּל־הַיּ֔וֹם וּבֵ֥ין כְּתֵפָ֖יו שָׁכֵֽן׃" אך הפעם, נתתי דגש לכל עיצור ולכל טעם מקרא כך שהניגון עצמו עזר להבין כי הברכה מייעדת לבנימין להקים את בית המקדש הראשון שאלוהים ישכון בו לבטח כפי שנובע מהמשפט: "יִשְׁכֹּ֥ן לָבֶ֖טַח עָלָ֑יו". החלק השני שרתי בניגון עוד יותר עמוק כדי להדגיש את נסיבות העגומות שיגרמו לבנימין להקים בנחלתו בעתיד גם את בית המקדש השני: "חֹפֵ֤ף עָלָיו֙ כׇּל־הַיּ֔וֹם." אי אפשר להתעלם מההבדל העמוק שנובע מהשונות שבין שני בתי המקדש.
בבית המקדש השני רוח אלוהים תרחף מעל המקדש ולא תשכון בתוכו.
לקחתי אוויר, אני לקראת סיום השיר, האטתי את השירה והטעמתי כל הברה כי צערינו, שוב הנסיבות יובילו את בנימין לעשות מעשה הירואי והוא יהיה מי שיקים את הבית השלישי אי שם בעתיד. הפעם יהיה כיסא כבוד עם תיאור ציורי של מסעדות היד משני צידי הכסא: "וּבֵ֥ין כְּתֵפָ֖יו שָׁכֵֽן׃".
הנער השפיל מבטו כמבין את היוקרה והכבוד שהעתיד ייעד לשבט בנימין ה"צבר". האישונים של האיש הריק התרחבו. הוא חשב וחשב ואט אט הינהן בראשו כמבין את העוצמה והחשיבות ובעיקר את העתיד העגום של כולנו. בנימין יבנה בנחלתו את מקום מושבם של ישראל שלוש פעמים.
את צריכה להבין כי מנקודת הראות של שלושה אנשים צמאים היושבים, בתקופת המקרא, על החמורים המותשים שלהם, זה נראה כל כך מטומטם - לבנות את אותו בית לעם ישראל שוב ושוב ושוב - שלוש פעמים.
בכנות? זה באמת נשמע לא הגיוני. לא מספיקה פעם אחת?
היה רגע עצוב ושקט.
ואז, האיש הריק והנער, מבלי שאף אחד יתזמן אותם - הצטרפו אלי וקראו יחד בקול רם: "לְבִנְיָמִ֣ן אָמַ֔ר יְדִ֣יד יְהֹוָ֔ה יִשְׁכֹּ֥ן לָבֶ֖טַח עָלָ֑יו חֹפֵ֤ף עָלָיו֙ כׇּל־הַיּ֔וֹם וּבֵ֥ין כְּתֵפָ֖יו שָׁכֵֽן׃" שוב ושוב.
לא עבר פרק זמן ארוך וקבוצת אנשים הססנית נצפתה מראש הגבעה יורדת לעברינו.
העור שלהם היה שחור ומפוייח.
היבלות שעל ידיהם הסגירו עבודה קשה והבגדים שלהם אמרו ריח של אש וחורים שרופים של גיצים פרועים.
"בָּאנוּ מִן-מַעֲשֵׂנוּ מִן-הַשָּׂדֶה" הם אמרו בחשדנות. המחשבות שלי התרוצצו ואני נזכרתי כיצד יעקב שב מהשדה ולאה יצאה לקבל את פניו בזכות עסקת הדודאים: "וַיָּבֹ֨א יַעֲקֹ֣ב מִן־הַשָּׂדֶה֮ בָּעֶ֒רֶב֒ וַתֵּצֵ֨א לֵאָ֜ה לִקְרָאת֗וֹ וַתֹּ֙אמֶר֙ אֵלַ֣י תָּב֔וֹא כִּ֚י שָׂכֹ֣ר שְׂכַרְתִּ֔יךָ בְּדוּדָאֵ֖י בְּנִ֑י וַיִּשְׁכַּ֥ב עִמָּ֖הּ בַּלַּ֥יְלָה הֽוּא׃"
אני דמיינתי את יעקב. הייתי בטוחה שהוא נראה הרבה יותר נחמד מעובדי המתכת אחרי יום של עבודת אדמה בשדה. החבורה העייפה והמפוחמת שעמדה בבגדים הקרועים והבלויים מולנו הייתה הניגוד ההפוך.
השתיקה הייתה רועמת.
הם היו עייפים.
ניכר היה שהפרענו להם בשגרת יומם.
אני לא ידעתי מה לעשות… הרי אני אמורה לשתוק כי אני בתפקיד 'אשתו של האיש הריק'. מצד שני, היה ברור לי, שעוד רגע קט הם ימשיכו בדרכם לאחר שיפטרו אותנו במשפט סתום האומר כי אין ברשותם תמרים ואין להם עניין בסחר חליפין עם רוכלים מזדמנים.
אני קפצתי את שפתי ועשיתי מאמץ עילאי לשתוק. הם פנו ללכת ובדיוק באותו הרגע האיש הריק אמר את המשפט הכי מטומטם שיכול היה לצאת לו מהפה:
"אני חושב שיש כאן יין שיספיק לבניית שלושה בתי מקדש שאתם עתידים לבנות בנחלתכם, אבל לו היו שואלים אותי, אני חושב שהייתי מסתפק בבית מקדש אחד."
את לא מבינה מה קרה. בנימין, בני מעיו של אח קטן, שהיה כל כך זקוק להכרה, כבוד ומעמד לא ידעו את נפשם.
המבט העייף והמותש נתחלף בחיוך אוהב ומקבל.
סוף סוף יש מי שמבין לנפשם, רגיש לצרכיהם ובעיקר, מכיר במעמדם.
אחד מהם, שנראה הבוגר מכולם, פנה אל מנהיג הריקים וביקש ממנו לרדת מהחמור ולהתלוות אליו. מיד לאחר כך, בסדרה של פקודות ענייניות, מצאנו את עצמנו ישובים במאהל מרכזי של משפחה.
"איזו משפחה אתם?" שאלתי את אם המשפחה. עשיתי מאמץ רב ללבוש נוכחות ביישנית של אישה נשואה שקטה ומופנמת. הצעיף שעטף את צווארה ופניה הסתיר עוד דברים והיא העדיפה לא לענות.
הסקרנות שלי גברה אך אני הקפדתי לשמור על ארשת פנים מכובדת של אישה נשואה.
לא ידעתי עד כמה זה יהיה קשה לי.
הם שתו בלילה ההוא לפחות שני כדי יין. מעת לעת האיש הריק חזר לשיר את השיר שלמד אך מספר שעות קודם לכן ובחוסר רגישות תמיד חזר ושאל מדוע הם עשויים להזדקק לשלושה ולא מסתפקים בבית מקדש אחד.
הוא חשב שזה מגוחך ומיותר לבנות שלושה בתי מקדש... האלכוהול הפך את זה למצחיק אפילו עוד יותר.
אי אפשר היה להישאר אדישים לצחוק המתגלגל והמוזר שלו וכל יושבי האוהל נדבקו ממנו.
בשעות המאוחרות של הבוקר האיש הריק התעורר והשפעת היין ניכרה עליו. מרבית בני השבט כבר יצאו למעשיהם בשדות. הוא התיישב מול הזקן מבני המשפחה והציע שהוא והנער יעזרו במטלות בשטחי הנחלה או יעבדו בשדות בימים הקרובים כי לא אצה להם הדרך.
האיש הזקן לא אמר דבר והבעת פניו נותרה חתומה. שאר בני המשפחה החליפו מבטים בניהם עד שאחד מהם כיעכע מעט בגרונו והודה על כל היין 'שאמור להספיק לסייע בבנייתם של שלושה בתי מקדש' אך אז הוא שאל את האיש הריק בצורה ישירה ויבשה מתי, בהמשך היום הזה, הוא מתכוון לצאת לדרך ולהמשיך בנדודיו.
את מבינה?
בני בנימין קיימו את המינימום של המינימום הכרוך במצוות הכנסת אורחים אבל כאנשי תעשיית הברזל, עסקי המלונאות או תיירות היו מהם והלאה.
הם היו אנשים עסוקים והשקיעו את מיטב מירצם בעבודה קשה וחיי קהילה סגורה.
האיש הריק הבין את הרמז העבה.
עזרתו אינה נדרשת ויותר מכך, הוא אינו רצוי ועליו לעזוב מיד. הוא קרא לנערו וביקש ממנו להכין את החמורים לרכיבה.
במרכז הנחלה נעמדה קבוצת ילדים סקרנים מסביב לעגלה הריקה הרתומה לחמורים. הנער החרוץ והשקט והאיש הריק, שלא הפסיק לצחוק מהבדיחה או השיר, שמתנבא כי בנימין יבנה לא אחד לא שניים אלא שלושה בתים.
הם היו מוכנים לצאת לדרך.
רק דבר אחד היה חסר. אני.