זהו. נשברתי. אין לי כוח לזה. אף פעם לא הבנתי את השפה של הפלישתים. אני לא מתכוונת אפילו לנסות ללמוד אותה. בשונה מהשפות המדוברות של שאר גויי הארצות סביבותינו, הם דיברו שפה מוזרה ומצחיקה שלא דמתה לשום דבר.
יותר מזה, אני לא מתכוונת "לתת שירות" לפלישתים!!!
זה לא אישי. זה עקרוני. הפלישתים לא מכאן. הם הגיעו מעבר לים. מהות קיומם הוא ניצול אכזר של כוח ושליטה. השפה שלהם נעזרת ב'סימני פיסוק' אלימים של החרב המתנוססת על ירך שמאלם ומסוגלת באבחה אחת לבתר את גופך לשניים ולו כדי לענג את הדחף הבלתי נשלט שלהם לכוח ושליטה.
לאיש הלוי הזה אין גבולות. אני משתגעת ממה שהוא מסוגל לעשות עבור בצע כסף. אני לא מצליחה להבין איך הוא מרשה לעצמו לקבל בזרועות פתוחות אפילו את הפלישתים האכזריים האלה?
די! אני סיימתי כאן וקמתי לצאת את הבקתה.
הלוחם השזוף והמצולק לא נראה מתרגש יותר מדי. עיניו היוקדות לבשו מבט עייף שעקב אחרי. יצאתי ונעמדתי מחוץ לבקתה מחפשת בעיני הבוערות מכעס את איש הלוי רודף הבצע.
ובאותו הרגע ממש, קול שירה עדין נשמע מתוך חלל הבקתה:
"בִּנְיָמִין֙ זְאֵ֣ב יִטְרָ֔ף בַּבֹּ֖קֶר יֹ֣אכַל עַ֑ד וְלָעֶ֖רֶב יְחַלֵּ֥ק שָׁלָֽל"
אני מודה שברגע הראשון לא קישרתי בין הקול הענוג והשירה המדויקת לדמות האלימה שהתיישבה בבקתה שלי, אך התעשתתי ברגע שהוא החל לשיר מהסוף להתחלה את אותו השיר בדיוק:
"שָׁלָֽל יְחַלֵּ֥ק
וְלָעֶ֖רֶב עַ֑ד יֹ֣אכַל
בַּבֹּ֖קֶר יִטְרָ֔ף זְאֵ֣ב
בִּנְיָמִין֙ !!!"
אני לא מאמינה. הוא איש בנימין.
אני מילמלתי לעצמי בקול הולך וגובר: "מָה־רַבּ֬וּ מַעֲשֶׂ֨יךָ ׀ יְֽהֹוָ֗ה כֻּ֭לָּם בְּחׇכְמָ֣ה עָשִׂ֑יתָ מָלְאָ֥ה הָ֝אָ֗רֶץ קִנְיָנֶֽךָ׃" ורצתי פנימה חזרה לבקתה.
חזרתי לבקתה. עד שאחזור למקומי ואתנצל בפניו על כי שפטתי אותו כפלישתי מגויי-הים, אני מבקשת להסביר לך משהו שחשוב שתכירי:
שבט בנימין נתפס כשבט שחיפש את דרכו ושורשיו ללא הרף. למה? כי בנימין היה הבן הצעיר ביותר שלא זכה לקבל את הכינוי האהוב 'בן זקונים'.
אביו - יעקב, ייתכן כי בכעס רב, גזל ממנו את התואר מלא החיבה הזה והעניק אותו לאחיו הגדול והאהוב - יוסף 'בן הזקונים'.
ועוד משהו חשוב - בנימין היה 'צבר'.
הוא היה הילד היחידי שנולד בארץ הקודש ולא היה שותף לחוויות החיים המשותפות של אחיו הגדולים. אחד-עשר אחיו ידעו לספר על תלאות הדרך מפַדַּן אֲרָם לארץ כנען ולהתגאות בהרפתקאות המשותפות שחיזקו את הקשר ביניהם.
בנימין היה חריג ושונה מכל אחיו.
מכאן, שהמילה 'מופנם' הייתה השם השני שלו. ומופנם עלול להתפס גם כאנוכי. מדוע אנוכי? כי מאחורי גבו אחיו הגדולים הרנינו שהוא, 'האנוכי', הצליח להרוג את רחל אימו האהובה בשעת לידתו. אשמה נוראית שהוא נשא על כתפיו כל חייו.
את צריכה להבין כי בנימין היה האח הקטן שרצף האירועים וכל הסיבות גם יחד, גרמו לו לסבול מנחיתות רגשית אל מול מורשתו האדירה של אחיו האגדי והכל יכול - יוסף. אחיו הגדול ניצל מתלאות הדרך למצרים, הגיע למעמד נישא ושימש כמשנה לפרעה מלך מצרים והיה איש אצולה שהציל את אביו וכל אחיו בשעת בצורת איומה.
התוצאה נכתבה כבר אז על הקיר.
שבט בנימין, לדורותיו, יעשה הכל כדי לבדל את עצמו. להוכיח, להוביל ולבלוט. אך באותה המידה, ואולי באופן לא מודע, הוא גם לא הפסיק לחקות את מנהגיו של אחיו הגדול - יוסף.
לכן, בין שאר המנהגים, בני שבט בנימין אימצו לעצמם מסורת, מאולצת יש לומר, לשיר שירים מהתחלה לסוף ובחזרה שבע פעמים כפי שנהגו לעשות בני אפרים ומנשה לכבודו של יוסף אביהם בשיר הקסום והידוע: "וַיְהִ֤י יְהֹוָה֙ אֶת־יוֹסֵ֔ף וַיְהִ֖י אִ֣ישׁ מַצְלִ֑יחַ וַיְהִ֕י בְּבֵ֖ית אֲדֹנָ֥יו הַמִּצְרִֽי׃"
במקרה של 'יוסף איש מצליח' השיר הפך לנחלת כלל בני ישראל. אפילו בני עולמך שרים את השיר הזה באהבה גמורה.
במקרה של בנימין… אם נאמר בעדינות… "וְאֵֽין־ק֥וֹל וְאֵין־עֹנֶ֖ה וְאֵ֥ין קָֽשֶׁב"
בשפה שלך? זה יותר כמו 'השיר לא תפס'.
את יכולה לומר כי אין מקום לשפוט את המצוקה של אחים קטנים ואומללים.
את יכולה לומר שהמציאות אליה נולד האח הקטן והפגיע, מעניקה כר פורה להתנהגותם החריגה והמאולצת ועם קצת הכוונה זה היה יכול להמנע.
את יכולה לטעון כי המציאות השתנתה ולשם השוואה, בעולם שלך התפקיד של ההורים מוגדר טוב יותר. כי בעולם החדש הם אמורים להיות נוכחים ורגישים ומצופה מהם לזהות ואף לגדוע תהליכים מסוג זה בעודם באיבם.
בעולם שלי, כמו בסיפורי מקרא נוספים רבים, אומרים שזה מאבק בלתי אפשרי, עם סוף ידוע מראש ואפילו הדרכת הורים נכונה לא תעזור.
את מבינה שהמקרא שופע בסיפורים על אלימות במשפחה יחד עם זאת, לעולם לא נדע מה הייתה עושה רחל אילו התאפשר לה הדבר. מותה בשעת הלידה של בנה הקטן -בנימין השפיע עמוקות על כולם.
בנימין - התינוק המיותם חש אשמה כל חייו על מותה של אימו.
מותה הבלתי צפוי הותיר את יוסף, אחיו היחיד, להתמודד לבדו מול כל אחיו הבוגרים והמגובשים ואחרי הכל, חסרונה של רחל השפיע בעיקר על האהוב שלה, יעקב, שעבד בה שבע שנים ועוד שבע שנים ובמובן מסוים כל חייו ויתכן כי אובדנה גרם לו לאבד עניין בלא מעט דברים.
הוא לא המקרה היחיד שבו מוות של בת-זוג אהובה, לאחר שנים ארוכות של זוגיות, גורם לאובדן טעם החיים.
אני מנסה לומר לך כי המציאות הוכיחה כי מערכת היחסים הרגישה והטעונה בין בנימין הקטן לאחיו הגדולים באה לידי ביטוי גם ביחסים המורכבים בין השבטים גם בימי חיי ולצערי, יתכן כי היא וניכרת עד היום, בעולמך, שלושת אלפים שנים מאוחר יותר.
את חייבת להודות שאי אפשר להישאר אדיש לבנימין. מצד אחד הוא הקטן שבאחים ומצד שני, גיבור-חיל יותר מכולם גם יחד.
"אתה שר ממש יפה אך השיר שלך מגוחך." אמרתי.
"היה מי שאמר שאת חמת מזג." הוא ענה.
"היו כאן מכל שבטי ישראל. באו לכאן מכל עממי הארץ גם מעבר הירדן המזרחי, אך מעולם לא היו כאן מבנימין. מקטן ועד גדול ועל אחת כמה וכמה גיבור חיל. הנחלה של בנימין הכי קרובה להר אפרים אך הם מסוגרים בתוך עולמם. מה מעשיך כאן? היש מי מאבותיך שיודע כי העזת לבוא אלי?" שאלתי.
והייתה שתיקה ארוכה.
התבוננתי בו ארוכות. הבעת פניו האטומה נראתה פתאום שלווה.
מבטו היוקד נראה מבט מבין.
שריריו האלימים - הפכו למגוננים.
והצלקות שעל גופו נדמו לקווי מתאר שהבליטו את חוסנו וגבורתו.
הוא איש כל כך יפה, חשבתי לעצמי.
ואז התעשתתי וכעסתי על עצמי. פעמיים.
פעם ראשונה כי לא הקשבתי. ליתר דיוק לֹא הִסְכַּתִּי. אני מיהרתי לשפוט אותו.
פעם שנייה כי הרשתי למחשבותי לנדוד ולראות בו אדם יפה. אני לא פנויה לכך. אסור לי לתת דרור לרגשותי. ההישרדות שלי במקום האומלל הזה תלויה בכך. אם אאפשר לליבי ללכת שבי אחרי מי מהאורחים, לא אדע את נפשי למות אחרי שיעזוב. אסור לי.
ואחרי כל המחשבות הבוגרות הללו, המשפט הבא הגיע 'משום מקום' וכמו האישה הכי בנאלית שאת מכירה, אמרתי את הדבר הכי מטומטם שיכול היה לצאת לי מהפה:
"אתה נראה טוב. ממש ממש טוב."
ליתר דיוק, בשפה שלי זה נשמע משהו כמו "אתה טוב מראה." אבל אני התכוונתי לכך הוא נראה באמת טוב כפי שאת מבינה את זה. בלי הנחות.
נבהלתי מעצמי ורציתי לקחת את מילותי חזרה.
"ואת יפת תואר.". הוא ענה ברוגע
"את קודם כל קִצְרַת־אַפַּיִם אך זה לא גורע מהיותך יפת תואר."
"איפה החרב שלך?" החלפתי נושא.
"אין לי חרב." הוא אמר. ופניו לבשו את הפרצוף המוכר והידוע של ילד בנימין קטן וחצוף.
"איפה החרב שלך?" שאלתי שוב באותו הטון.
"מניין כי תְּהֵה לי חרב?" את יודעת כי בשבטי ישראל אין ידיעה על חרבות ברזל והוא הניע את רגליו בחוסר נוחות.
לא הרפתי ושוב שאלתי: "איפה החרב שלך?"
באותו הטון ובדיוק באותה אִינְטוֹנַצְיָה - אותו הניגון של המשפט. בעתיד ילמדו באוניברסיטאות קורס חשוב בניהול משא ומתן שמבוסס על המתודולוגיה הזאת. שואלים בעקשנות את אותה השאלה שוב ושוב ושוב ומגלים כי בכל שלב מקבלים תשובות אחרות שחושפות פיסות מידע נוספות.
הַכִּתּוּת, איסוף המידע, של הביטוי "הס-כת" נכנס לפעולה במלוא העוצמה.
הוא שתק.
"איפה החרב שלך?" שאלתי שוב
"מניין לך כי חרב עימדי?" הוא שאל בקול מבויש ושקט והשפיל את מבטו.
"איפה החרב שלך?"
"רַב לָךְ" הוא אמר שמשמעותו "די!"
הלוחם יפה התואר נעמד, יישר את בגדיו ויצא במהירות או אולי בכעס את פתח הבקתה.
ככה אני. זה סיפור חיי.
מתעקשת איפה שלא צריך.
נלחמת איפה שאין סיכוי.
מתאהבת בבלתי אפשרי.
הכרחתי את עצמי להישאר ישובה. זה לא היה טבעי לי. אני רגילה בעשייה או שירה. הפעם לא וויתרתי לעצמי. התכנסתי בתוך עצמי וישבתי בשקט רב.
פעם הייתי יפת תואר. היום אני רק פילגש.
אם הוא רואה בי יפת תואר הוא יחזור, אמרתי לעצמי שוב ושוב כלא מאמינה.
זה נראה כמו נצח. לשבת בבקתה חשוכה ללא תנועה.
הוא חזר. ועוד איך הוא חזר.
זו הייתה שעת צהרים מאוחרת והוא לא עזב את הבקתה עד עלות השחר.
הלוחם לא הפסיק לדבר. אני, בצמא רב, הקשבתי לדבריו.
הוא סיפר לי על הרצון של אנשי שבט בנימין להפוך את החיסרון - עצם היותם שבט קטן, עם נחלה ממש ממש קטנה - ליתרון. להתפתח, ללמוד ולרכוש ידע. הביטוי צבא קטן וחכם זה לא משהו חדש.
הוא סיפר לי על המיקום החשוב של בנימין שבין אפרים ליהודה והחשיבות של השבט למסחר בדרך ההר אך גם לחיכוכים בין היבוסים לפלישתים והיותם 'שבט קטן בין הפטיש לסדן'.
אני שאלתי אותו: "מה זה פטיש ומה זה סדן?"
והוא ענה בסבלנות אין קץ כי זה כמו: "כַּאֲשֶׁ֨ר יָנ֥וּס אִישׁ֙ מִפְּנֵ֣י הָאֲרִ֔י וּפְגָע֖וֹ הַדֹּ֑ב וּבָ֣א הַבַּ֔יִת וְסָמַ֤ךְ יָדוֹ֙ עַל־הַקִּ֔יר וּנְשָׁכ֖וֹ הַנָּחָֽשׁ׃"
הוא שיתף אותי באוזלת ידם של זקני השבט להגיע להשכין שלום סביבותם.
הקשיים שלהם אל מול היבוסים. על הוויכוחים שהושתקו בעניין הורשת יבוס.
ואז הוא נאנח. ניתן היה להבין כי הוא חושב בינו לבין עצמו על המשך השיחה או יותר נכון על האמון שהוא רוצה או חושש לתת לי.
לא אמרתי דבר. החזרתי לו מבט מבין. ברגעים מסוג זה אין החלטה נכונה.
העיניים רואות,
המוח חושב
והבטן יודעת.
שלוש מציאויות שונות בשלושה איברים שונים.
אך רק הלב, שרירי ככל שיהיה, יקח אחריות ויעשה או לא יעשה את הצעד הנוסף. זה יהיה מעשה נועז או מפוחד. זהו תפקידו של הלב. להחליט ליסוג לאחור בחשש או לנוע בעוצמה בלתי מוסברת קדימה.
הלמות הלב יעידו על ההחלטה עוד בטרם התקבלה.
אני הבנתי שהוא בחר בי כשהוא אמר: "מן הידוע לך כי אנשי חצור הכנענים הארורים הולכים ועולים ולוחצים עלינו."
הנהנתי בראשי. אני עוקבת אדוקה אחרי מהדורות החדשות.
"הכנענים רוצים לשעבד אותנו."
"אין חדש תחת השמש. כולם רוצים." אמרתי
"אך הכנענים עושים מאמץ רב לשעבד אותנו יחד עם כל עמי האזור."
"מה אתה מנסה לומר?" הקשתי עליו.
"הפרד ומשול. השבט שלנו קטן מדי ואנחנו לא בנויים למלחמות ארוכות ולכן אנחנו חייבים לחבור לעמים אחרים כדי לגבור על הכנענים."
טוב. זה הרגע שבו הפרעת הקשב שלי לקחה אחריות על השיחה ואני מצאתי את עצמי מסתובבת בחדר ושרה: "כִּֽי־מֵרֹ֤אשׁ צֻרִים֙ אֶרְאֶ֔נּוּ וּמִגְּבָע֖וֹת אֲשׁוּרֶ֑נּוּ הֶן־עָם֙ לְבָדָ֣ד יִשְׁכֹּ֔ן וּבַגּוֹיִ֖ם לֹ֥א יִתְחַשָּֽׁב׃"
הוא לא המתין שאסיים ומיד ענה: "ככה אתם שבט יהודה. כל מה שאתם צריכים זה ברכה קטנה מבלעם, קוסם אומלל אחד, שאפילו האתון שלו יותר חכמה ממנו. ברכה אחת מאתון או חמור ואתם חושבים כי קניתם את עולמכם.
המציאות יותר מורכבת מנבואות של חמורים מדברים."
"הבנתי אותך. עכשיו אתה מצפה שאני אסכים איתך?" שאלתי ותופפתי על ליבי פעמיים.
"אני לא רוצה שתסכימי איתי. אני רוצה שתאמיני לי. אנחנו בדרך לאבדון. אני דואג לעתידם של שבטי ישראל."
"אני רוצה להאמין לך וכדי להאמין לך אני מציעה שנתחיל עם התשובה לשאלה הבסיסית שלא ענית עליה עדיין: לי איפה החרב שלך?" שאלתי שוב.
לא נותרה לו ברירה והוא הודה שאני צודקת ואכן, יש לו חרב. הוא הסתיר אותה בדרכו לכאן.
הוא לא רצה לספר לי מהיכן החרב או כמה שילם עבורה ולכן הוא שוב השתתק.
אני ניצלתי את השתיקה המעיקה ושאלתי אותו על השופט אהוד-בן-גרא משבט בנימין.
עד לרגע זה לא הבנתי אם מדובר באגדה או מקרה שאכן קרה.
מעולם לא הזדמן לי לפגוש לוחם משבט בנימין וללמוד ממקור ראשון את סיפורי המורשת של השבט בנימין.
הוא נשבע לי, שעל אף שחלפו להם מספר דורות וכמעט שמונים שנה, האירוע אכן קרה.
כל כך הרבה פרטים היו חסרים בסיפור המוזר הזה. ואני לא הפסקתי לשאול. הסקרנות שלי התחרתה בהתלהבות שלי.
שאלתי על החשש כי אהוד-בן-גרא לא פעל בשליחות האלוהים. הרי מן הידוע הוא כי אהוד-בן-גרא מעולם לא טרח, כפי שהיה מצופה ממנהיג-שופט, לכנס את שבטי ישראל לקראת הקרב עם המואבים.
השמועה אמרה שאהוד-בן-גרא היה חברו הקרוב ואיש סודו של עגלון מלך מואב.
הסיפור היה כל כך תמוה וחסר פרטים שעל אף התוצאה המזהירה בסיומו היה מי שהטיל ספק בפרטי המקרה. וכמו בכל המקרים האלה, לא נותר חלל ריק. הציבור הרחב, בהתאם לשיוך והייחוס שלו, השלים כל פרט חסר על פי דימיונו. הסיפור העלום של אהוד-בן-גרא וההסתודדות שלו עם עגלון מלך מואב היו כל כך לא מובנים לציבור הרחב. היו גם מי שנשבעו כי אהוד-בן-גרא נהג להסתודד עם עגלון מלך מואב אפילו כשהיה ישוב על בית הכסא. זה הגיע לשיא עד כי ילדי השבטים 'הגדולים' היו שרים ולועגים לילדי שבט בנימין הקטן באחים:
אָבוּד-מַעֲלֶה-גֵּרָה (שם גנאי לאהוד-בן-גרא)
נָעַל אֶת הָעֲלִיָּה
הִסְתּוֹדֵד בְּבֵית הַכִּסֵּא
שֶׁל עֶגְלוֹן מֶלֶךְ מוֹאָב הַחוֹלֶה
אבל זה לא הכל.
עד היום לא ברור איך עגלון מלך מואב מצא את מותו אבל גם אין חולק על כך כי אהוד-בן-גרא ניצל את הכאוס לאחר מותו של עגלון. מיד לאחר מותו של עגלון מלך מואב כינס את העם כדי להשמיד את כל אנשי החיל של מואב.
כל כך הרבה שאלות ומעולם לא ניתנה ולו תשובה מוסמכת אחת.
הלוחם נאנח ושאל אם אני מרשה לו לאחוז בידי.
לא הסכמתי. אני מתביישת לומר כי גם הסמקתי וגם לא הסכמתי.
"את לא מבינה. אני זקוק לחיבוק" הוא אמר והחל לבכות כמו ילד קטן. איש ענק עם שרירים עוד יותר גדולים התפרק לי בין הידיים ומבלי לחשוב קפצתי עליו וחיבקתי אותו כמו מטפלת רגשית מנוסה שמרכיבה מחדש ילד אבוד שאיבד את אמא שלו ברחוב הומה אדם.
"תירגע." אמרתי וניסיתי בכל כוחי לעטוף אותו ולגונן מעליו.
"בוא נתחיל את כל השיחה מהתחלה." הוספתי וחיכיתי שירגע.
הוא קינח את האף הנוזל והעיניים הדומעות בתנועת יד ארוכה. הצלקת המרשימה נגלתה לכל אורכה.
התאמצתי לשתוק ולא לשאול דבר.
"אני תכף אספר לך על הצלקת." הוא אמר.
"אתה לא חייב. הצלחת להסתיר אותה די יפה עד עכשיו ואל תתן לנזלת שלך להפריע לך."
את מבינה? על אף השרירים הענקיים והצלקות המרשימות מתחת ללבוש המגונן של כל לוחם מסתתר ילד אבוד בקניון שמחפש את אמא.
אני לא מזלזלת בעוז רוחם ואני לא מקלה ראש בכוחם הפיזי של הלוחמים אבל ברגע של שקט המאפשר התבוננות פנימה, תמיד ימצא שם, בנימין קטן שזקוק לאמא רחל שלעולם לא תחזור. כל כך עצוב.
וכמו שתמיד קורה לי ברגעים האלה הדמעות זלגו מעיני וכל ניסיון למנוע אותן רק הגביר את הבכי שלי. שלו.
לא היה לי מושג למה הוא בוכה.
הוא היה כל כך יפה והבכי שלו רק גרם לו להיות עוד יותר יפה.
זו הייתה סיבה מספקת לגרום לי לבכות.
בדיוק כמוהו אם לא יותר.
הוא עשה ככל יכולתו לתת לי את כל ההסברים שהיו חסרים לכלל שבטי ישראל.
הוא הסביר כי המציאות כפתה על בנימין הקטן להיות שבט קטן מסוגר ואליטיסטי. בשונה משאר השופטים שהיו ועוד יהיו, אהוד-בן-גרא פעל בשליחות האלוהים אך הוא שמר, כפי שנהגו אנשי בנימין מאז ומתמיד, על עצמאות וחשאיות בפעולותיו.
אכן, יש מי שראה בנוהג זה יהירות או עזות-מצח אך בתוך שבט בנימין לדורותיו, עודדו התנהגות שמעידה על מנהיגות ואחריות אישית.
ההחלטה שלא לכנס את שבטי ישראל לקראת המלחמה במואב נבעה מהרצון של אהוד-בן-גרא להרוג את עגלון מלך מואב במו ידיו. ללא עזרה מבחוץ, בשקט ובהפתעה.
"לא הבנתי." אמרתי בפתיעה.
"אהוד-בן-גרא הרג את עגלון מלך מואב במו ידיו? הרי כולם מספרים שהוא היה איש סודו וחברו הקרוב…"
"ממש לא כך." הוא ענה בלחש כאילו קירות העץ של הבקתה עלולים לשמוע.
"הוא לא היה חברו הקרוב של עגלון. אהוד-בן-גרא גרם לעגלון המלך להאמין כי הוא רוצה לשתף אותו בפרטים נסתרים על ניסיון הפיכה של מי מהיהודים. ולכן הוא נענה לבקשתו של אהוד-בן-גרא לשוחח ביחידות."
"אני לא מאמינה!!" אמרתי, מחכה להמשך.
"וכך היה סדר הדברים." אמר הלוחם וניכר היה כי הוא כמו כל אחיו לשבט בנימין למדו לשנן את הסיפור מילה במילה.
"לאחר שאהוד-בן-גרא הקריב קורבנות והעניק מתנות עם כל קהילת ישראל, הוא חזר בגפו לארמונו של עגלון. הוא ביקש לשוחח עם עגלון ביחידות . עגלון ביקש גם הוא מכל מקורביו לעזוב את החדר. עגלון שהיה איש בריא, בשפה שלך, שמן במיוחד, נהג לשבת באופן קבע על בית הכסא במסגרת הפולחן לכבודו של בעל פעור.
הפולחן נועד לבטא את האדם כחלק בלתי נפרד מהטבע. הטקס כלל נהנתנות מכל מה שהטבע יכול להציע, דגש על אכילה ושתיה מרובה. האכילה המוגזמת הפכה לאורח חיים שכלל מרבץ בתוך הצואה והשתן. כל אברי הגוף, על כל פעולותיהם השונות, היו שותפים טיבעיים האומרים כולם יחד: הטבע ואנחנו - אחד הוא".
לא הצלחתי להסתיר את המבט המבועת שלי. 'החיבור לטבע' שהיה כרוך בחשיפת איברים מוצנעים לבעל פעור לא היה מובן לי.
הוא התעלם מהמבטים מלאי הגועל שלי והמשיך:
"עגלון נעמד על רגליו בכבוד רב ברגע שהוא הבין כי אהוד-בן-גרא רוצה לשתף אותו בדבר האלוהים."
"באמת?" שאלתי. "ומה קרה אחר כך? איך עגלון מת? מה באמת קרה שם?"
אני לא יכול לומר לך. זה סוד של בנימין. גם ככה הם רוצים להרוג אותי על המחשבות התועות שלי. אם אגלה לך הם גם יהרגו אותי וגם ינדו אותי ואת אחריתי עד סוף הדורות."
"אז למה טרחת ובאת עד אלי?" הקשתי עליו.
הוא חשב וחשב ואז אמר משפט שגרם לי לפלוט צעקה.
"אהוד תקע בו חרב. חרב שהוא בעצמו יצר."
"אני לא מאמינה." אמרתי. פעם ראשונה שאני שומעת סיפור שכזה.
"עגלון היה איש בריא ואהוד-בן-גרא תכנן את החרב כך שהיא החליקה פנימה יחד עם הניצב, כל כולה. עד היום אף אחד לא יודע, כי החרב נעלמה, גומד אורכה, בשלמותה בתוך גופו של עגלון השמן."
"אני לא יודעת מה מפתיע אותי יותר. העובדה שחרב שלמה, הצליחה להיעלם בתוך גופו של עגלון מלך מואב או העובדה שאהוד-בן-גרא, מבני ישראל, למד את סוד ייצור החרבות."
"כולנו בבנימין יודעים חרבות ברזל. זה הסוד שלנו."
זה השלב שבו הפסקתי לנשום מהתרגשות. ניסיתי לעכל את המשמעות האדירה של המשפט האחרון. עד עתה זה היה, אולי, בגדר שמועה דמיונית, אך כעת, איש בנימין, ישוב בתוך הבקתה שלי, אומר זאת במו פיו.
"אני באתי אליך כי העלתי בקרב חבריי את המחשבה, שמחובתינו לשתף את כלל שבטי ישראל בסוד הברזל הגדול של בנימין. לצערי כי רב, הרעיון שלי לא נפל על אוזניים קשובות בלשון המעטה."
"זה ההסבר שלך לצלקת הארוכה? האם אחיך מנסים להרוג אותך?"
"כן. הדרך הכי טובה לשמור סוד היא לצמצם את מספר האנשים שיודעים אותו."
היו לי כל כך הרבה שאלות ולא ידעתי מהיכן להתחיל ואמרתי: "איך גיליתם את סוד הברזל?"
"אתם, יהודה, כבשתם את יבוס. אנחנו היינו אמורים ליישב אותה בזמן שהמשכתם בכיבושים. אפשר לקרוא לשלב הזה 'אידיאולוגיה'".
הוא המתין שאנוד בראשי כאישור להבנה ואז המשיך ואמר: "אך המציאות הוכיחה שעסקים קודמים ליישוב הארץ ולכן בתמורה לידע הברזל איפשרנו לאנשי יבוס לחזור לבתיהם."
"אם באת להרגיז אותי, הצלחת. כי אני עדיין לא הבנתי למה טרחת להגיע עד לכאן ומדוע אתה מספר לי את כל זה?"
"אני רוצה שאת תקחי את הסוד שלי ותעבירי אותו לכלל ישראל. אמרו לי שהזיכרון שלך מושלם ושאת אפילו יודעת את כל השירים. אני בורח מאחיי לשבט בנימין מזה מספר שבועות. אני מניח שעוד הלילה הם יגיעו לכאן במרדף שלהם אחריי ויעשו הכל כדי להרוג אותי.
אם הם יצליחו להרוג אותי, הם יהרגו את האפשרות שאני אחשוף את סוד הברזל."
תקשיבי! זה עומד לי על קצה הלשון שעה ארוכה.
אני רוצה לומר לך, שהוא לא היה צריך להתאמץ יותר מדי כדי לסחוף אותי אחריו. אני נהניתי מכל רגע ונשבתי בקסמיו.
את צריכה להבין כי הלוחם ואני לא ישנו כל הלילה. חשוב לי לציין כי זה היה לילה מהסוג שמוצאים רק באגדות על אבירים ונסיכות.
התחושה הכללית שפשטה בכל נימי גופי הייתה של רוגע ושלווה כי הייתי ישובה ליד לוחם אמיץ וקר רוח אך באותה המידה חוויתי שליחות ודחיפות כי הוא היה אדם נרדף וחי על זמן שאול.
הוא סיפר לי איך שבט בנימין קיבל ופיתח את חרושת הברזל. הוא לימד אותי את התורה כולה ועל מנת לוודא שאני לא אשכח שיננתי ושרתי כל מילה.
בִּנְיָמִין֙ זְאֵ֣ב יִטְרָ֔ף בַּבֹּ֖קֶר יֹ֣אכַל עַ֑ד וְלָעֶ֖רֶב יְחַלֵּ֥ק שָׁלָֽל׃
"בִּנְיָמִין֙ זְאֵ֣ב יִטְרָ֔ף" "יִטְרָ֔ף" היה היה הכיבשן שאכל את ה"זְאֵ֣ב".
הזְאֵ֣ב היה תמהיל של זית אוויר וברזל.
"בַּבֹּ֖קֶר יֹ֣אכַל עַ֑ד" היה המתכון לליבוי האש באמצעות השמנוניות של עצי הזית, מפוח האויר שנוצר בעזרת נאדי עור ועפרות הברזל האדומות שהובאו מרחוק.
"וְלָעֶ֖רֶב יְחַלֵּ֥ק שָׁלָֽל" היה דרכו של בנימין להמתיק סוד ולומר כי נדרש בוקר עד לילה להפרדת עפרת הברזל מהברזל. השלל היה התוצרים. החום הגבוה איפשר להפריד בין הברזל הנדיר משאר המרכיבים.
אני דמעתי.
למה? כי לאורך כל השיחה שיחקתי - ליטפתי את התכשיט-אזיק שעל צווארי.
מצד אחד, הייתי מאושרת כי ישבתי ליד השילוב המושלם של לוחם סיירת קומנדו רובאי 12, ערכי ואמיץ עם תבונה נדירה של בוגר תוכנית תלפיות.
מצד שני, נעצבתי. ההסבר על יצירת הברזל הזכיר לי את היום הנורא בו איש הלוי אזק אותי בשרשרות והעבדות שלי הפכה ממשית.
לא הפסקתי להפוך במחשבותי על טכנולוגיה וחדשנות. אני בעדן או נגדן? ייתכן כי הן מביאות איתן חרות ואובדן חרות כאחד לאנושות כולה.
אולי, אחרי הכל, זה תלוי באיזה צד של הפטיש את נמצאת.
שבט בנימין היו בצד הנכון. אבל רק הלוחם המצולק, צדיק בסדום, רצה שהפטיש שמעצב את החרבות יהפוך לנחלת כלל ישראל.
קפצתי ממקומי.
"אתה מבין מה יקרה אם לכולם יהיו חרבות?"
"את מבינה מה יקרה אם רק לבנימין יהיו חרבות?" הוא ענה כמי שכבר חשב על כל השאלות הצפויות.
השתיקה הארוכה העידה כי אני לא מפסיקה להרהר ולחשוב. כל כך הרבה לזכור בערב אחד חשבתי לעצמי.
"אני סומך עליך." הוא אמר
"אני יכולה להחזיק לך את היד" שאלתי בביישנות.
"אני חושב שאת צריכה חיבוק." הוא ענה ועטף אותי כמו לוחם אמיתי שידע שזהו הלילה האחרון של חייו.
בנימין היו בעקבותיו וניתן היה לשמוע אותם מתקרבים במורד השביל המוביל אלינו. הלוחם נגע קלות ובעדינות רבה עם גב ידו על לחיי - כאילו מנסה לומר משפט אחד בן שלוש מילים שיכול לעטוף חיים שלמים.
העיניים שלו אמרו הכל.
הוא השלים עם גורלו ויצא את הבקתה אל צינת הבוקר.
מה את היית עושה במקומי ברגעים אלו?
אני בכיתי בכל שארית הלילה ההוא ובכל הלילות שלאחריו.