התמורה שלהם

"אני לא מכירה את אליהו אך בעתיד לבוא הוא יהיה נביא חשוב שיאמר שאפילו אלוהים והמלאכים עוסקים בך." היא ענתה לי כאילו אנחנו משוחחות על המבצעים של זארה לקראת הקיץ.

"אני לא חושבת שאני כל כך חשובה." אמרתי-מילמלתי לעצמי וירדתי מהחמור.

"מה זה הנר הזה שאת מחזיקה?" ניסיתי להעביר נושא.

"זה לא נר…" היא התגלגלה מצחוק.
"אני נתתי לזה שם מיוחד. מעכשיו, קוראים לזה לפיד."

"לפיד…?!" אמרתי והתבוננתי בהשתאות באור המיוחד והמרשים.
מצד אחד ליבי התרחב. בכל מקום בתחומי שבט בנימין הטכנולוגיה מתדפקת ולא עוצרת.
מצד שני, המוח הקודח שלי הביע חשש, שהוא עלול שלא לעמוד בהצפה של כל הגאדג'טים החדשים שמגיעים אלינו מכל כיוון…

…ואז מבלי משים מצאתי את עצמי שרה בלחש את הפסוק שבו המילה לפיד הופיעה לראשונה בספר הספרים באירוע החשוב בברית בין הבתרים, מעמד שבו אברהם אבינו חותם עם אלוהינו, ובשם כולנו, את עסקת חייו: "וַיְהִ֤י הַשֶּׁ֙מֶשׁ֙ בָּ֔אָה וַעֲלָטָ֖ה הָיָ֑ה.." החושך היורד גרם לי לסלסל את אֶתְנַחְתָּא במילה הָיָ֑ה מעט יותר מהמקובל. לקחתי אוויר כדי להמשיך את המשפט אבל אז, הילדה עם הקוקיות בקול צווחני שרה את ההמשך מבלי להתבלבל: "... וְהִנֵּ֨ה תַנּ֤וּר עָשָׁן֙ וְלַפִּ֣יד אֵ֔שׁ אֲשֶׁ֣ר עָבַ֔ר בֵּ֖ין הַגְּזָרִ֥ים הָאֵֽלֶּה׃"
השתתקתי.
מעטים הגברים שיודעים את התורה.
וזו הילדה הראשונה שאני פוגשת שמשלימה את המשפט שלי בלי לחשוב פעמיים.
מקריות? טעות? איך היא מכירה את הפסוק הזה??

המילה לפיד היא מילה מיוחדת וקשורה בשני האירועים הכי חשובים בהתגבשות שלנו כעם.. חשבתי לעצמי.
ואז שרתי את השיר השני והיחידי, במקרא הידוע עד תקופתי, שבו המילה לפיד מופיעה. והפעם במעמד הר סיני.
אם בברית בין הבתרים היה חוזה שנחתם במסגרת שיחה אחד-על-אחד בין אברהם לאלוהים. בשיר הבא, הלפיד מופיע בלשון רבים והחוזה מקבל תוקף ונחתם קבל עם ועדה במעמד כל העם כולו. וזה נשמע כך:
"וְכׇל־הָעָם֩ רֹאִ֨ים אֶת־הַקּוֹלֹ֜ת…" עוד לא סיימתי את הניגון של ההברה '...לות' במילה 'קולות' והחצופה הזאת המשיכה לשיר יחד איתי "... וְאֶת־הַלַּפִּידִ֗ם וְאֵת֙ ק֣וֹל הַשֹּׁפָ֔ר וְאֶת־הָהָ֖ר עָשֵׁ֑ן וַיַּ֤רְא הָעָם֙ וַיָּנֻ֔עוּ וַיַּֽעַמְד֖וּ מֵֽרָחֹֽק׃"

נאלמתי דום.

"בואי איתי." היא אמרה והסיטה את השיחים שהסתירו משעול צדדי.
הלכתי אחריה והיא ירדה במורד המשעול במהירות מחזיקה את הלפיד הבוער מעל ראשה.
היו לי כל כך הרבה שאלות ולא ידעתי מהיכן להתחיל.
"לאן אנחנו הולכות?" שאלתי בהיסוס.
"לאסוף דונג דבורים." היא ענתה כאילו מדובר במסע קניות ב Outlet המקומי.
"את אוכלת את זה???" שאלתי בגועל.
"ממש לא…" היא אמרה וצחקה. "אני זקוקה לדונג עבור הפתילות של הלפידים."
אני לא ידעתי מה הציק לי יותר. עצם העובדה שאני לא עומדת בקצב הדיבור שלה, בקצב ההליכה שלה או בקצב ההתפתחות הטכנולוגית.

"אני לא מבינה מדוע צריכים אור בלילה. כשיש חושך … הולכים לישון ובתוך האוהלים ממש לא צריכים נרות כל כך גדולים…" שאלתי-אמרתי
הילדה נעצרה באחת.
היא פנתה חזרה לעברי, התקרבה אלי. ממש נגעה בי ותקעה מבט ממושך.
על אף שהייתי יותר גבוהה ממנה, מבלי משים נסוגתי מעט לאחור.
דבר לא פגע בביטחון הרב בו דיברה אלי:
"זה לא נרות. זה לפידים. וזה לא עבור האוהלים. זה לבית המקדש."
"ארון האלוהים לא כאן. הוא בשילה". הקשתי עליה.
"בינתיים.." היא מילמלה ודחפה את ידה ליערת דבש בחלל עץ שהיה מוטל על הארץ במורד השביל.

אני ניתרתי לאחור בבהלה כשהיא שלפה מעט שעוות דבורים מתוך הגזע החלול.
"אל תבהלי." היא אמרה.
"בשעות אלו רוב הדבורים עדיין עסוקות באיסוף צוף דבורים."
"רוב הדבורים… אך מה על שאר הדבורים שבתוך הקן?" שאלתי.
"הלפיד מרגיע אותן." והיא התכוונה לעשן שאפף את גזע העץ. "אני אקח חלק מהדונג ובעוד מספר שבועות אבוא לכאן שוב ואקח עוד."

זהו. חזרנו.
את שואלת מה הייתה התחושה שלי?
משהו לא ברור שמזכיר ביקור קצר בקניון כשהמחסום נפתח מעצמו ולא צריך לשלם כי הבילוי היה קצר משעתיים.

החמור חיכה לי בסבלנות.
איש הלוי עדיין לא נראה באופק ושתינו הלכנו באיטיות אחת לצד השנייה במעלה הדרך ברחוב המרכזי של הישוב - גבעה.

"מאין לך השירה? את בת לכוהנים?" שאלתי וקישרתי זאת לעובדה שהיא פועלת נמרצות למען בניין המשכן.

"אבא שלי איש זקן ופשוט. הוא אפילו לא יודע את המקרא." היא ענתה, והמחשבה שלי נדדה בעקבות הפער הגדול שמעולם לא נסגר ביני לבין אבי.
"אבל אני אוהבת לשיר." היא המשיכה ועזרה לי לחזור לשיחה איתה.
"כעת אני שרה את כל תרי"ג המצוות מהראשונה ועד האחרונה." היא הוסיפה.
הייתי בהלם.
גם אני סובלת מהמחלה הזאת… לא ידעתי שיש עוד אנשים כמוני בעולם.
מי זאת הילדה הזאת???

זו הייתה בין הפעמים הבודדות שלא ידעתי מה לומר… ונזכרתי ברימונים שפוררתי בגדרה המצחינה כששרתי לילה שלם את כל המצוות מהתחלה ועד הסוף…

היא נגעה ותופפה קלות על כתפי וגרמה לי להסתכל עליה.
הילדה הזאת יודעת לדרוש ואף לקבל תשומת הלב, חשבתי לעצמי והיא שאלה בפסקנות:
"תגידי, גם את שמת לב למשהו מוזר בתרי"ג המצוות?"
שתינו שתקנו ושתקנו.
אף אחת לא אמרה דבר.
אלוהים ישמור…

ה י א י ו ד ע ת!

אמרתי בליבי.

יש לנו 613 מצוות. רובן סתומות.
כלומר עיקר המצוות עוסקות בהוראות 'עשה' או 'אל תעשה' ללא הסבר. ללא נימוק. זו מהותה של היהדות.
להיות יהודי זה לקיים את המצוות.
זהו.
אנחנו לא אמורים לעשות את המצוות על מנת לקבל תמורה.
אנחנו לא אמורים לצפות ליחס מיוחד ואנחנו לא אמורים לפעול מתוך אינטרסים.
זה מה שנקרא עבודת השם לשמה.
זה הופך את העניין לעוד יותר קשה, הרי מצופה מאיתנו לקיים את המצוות גם כשאנחנו לא מבינים את ההיגיון שבהן.
הרוב אומרים שזה בלתי אפשרי.
השאר נקראים צדיקים.
אבל.
אבל גדול.
יש מספר מצוות חריגות.
להבדיל מהמצוות שכתובות במשפטים קצרים ונחרצים, יש מצוות שמורכבות ממשפטי תנאי. כלומר למשפט יש שני חלקים. המצווה והמשך שמבטיח תמורה. זה כל כך מוזר. המקרא נוטה להשתמש בדרך כלל במילים מצמצמות וקצרות אבל במקרים האלה התמורה מנוסחת בצורה כל כך ברורה שאינה חוסכת במילים ואינה משתמעת לשתי פנים. יש תמורה לאגרה!

ואז כמו משום מקום ועל פי סדר כרונולוגי שתינו פצחנו בשירה מהירה של הציוויים המיוחדים האלה וזה נשמע בערך כך:
"כַּבֵּ֥ד אֶת־אָבִ֖יךָ וְאֶת־אִמֶּ֑ךָ לְמַ֙עַן֙ יַאֲרִכ֣וּן יָמֶ֔יךָ עַ֚ל הָאֲדָמָ֔ה אֲשֶׁר־יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ נֹתֵ֥ן לָֽךְ׃"

ובהמשך שרנו ממש יחד:

"וְכִֽי־תָבֹ֨אוּ מִלְחָמָ֜ה בְּאַרְצְכֶ֗ם עַל־הַצַּר֙ הַצֹּרֵ֣ר אֶתְכֶ֔ם וַהֲרֵעֹתֶ֖ם בַּחֲצֹצְרֹ֑ת וְנִזְכַּרְתֶּ֗ם לִפְנֵי֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם וְנוֹשַׁעְתֶּ֖ם מֵאֹיְבֵיכֶֽם׃"

לא הבנתי מי זאת הילדה המדהימה הזאת כי היא התחילה לשיר גם את הציווי הבא:

"כִּ֣י יִקָּרֵ֣א קַן־צִפּ֣וֹר ׀ לְפָנֶ֡יךָ בַּדֶּ֜רֶךְ בְּכׇל־עֵ֣ץ ׀ א֣וֹ עַל־הָאָ֗רֶץ אֶפְרֹחִים֙ א֣וֹ בֵיצִ֔ים וְהָאֵ֤ם רֹבֶ֙צֶת֙ עַל־הָֽאֶפְרֹחִ֔ים א֖וֹ עַל־הַבֵּיצִ֑ים לֹא־תִקַּ֥ח הָאֵ֖ם עַל־הַבָּנִֽים׃ שַׁלֵּ֤חַ תְּשַׁלַּח֙ אֶת־הָאֵ֔ם וְאֶת־הַבָּנִ֖ים תִּֽקַּֽח־לָ֑ךְ לְמַ֙עַן֙ יִ֣יטַב לָ֔ךְ וְהַאֲרַכְתָּ֖ יָמִֽים׃"

גם זה היה הציווי השני שמבטיח אריכות ימים. ממש לא מובן מאליו ומיד שרנו יחד גם את הציווי הבא:

"לַנׇּכְרִ֣י תַשִּׁ֔יךְ וּלְאָחִ֖יךָ לֹ֣א תַשִּׁ֑יךְ לְמַ֨עַן יְבָרֶכְךָ֜ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֗יךָ בְּכֹל֙ מִשְׁלַ֣ח יָדֶ֔ךָ עַל־הָאָ֕רֶץ אֲשֶׁר־אַתָּ֥ה בָא־שָׁ֖מָּה לְרִשְׁתָּֽהּ׃"

"יש המשך" היא אמרה.
"אני יודעת…אני יודעת…" אמרתי ואז משכתי אותה אלי ונתתי לה חיבוק חם ואוהב. איזו ילדה מופלאה.

"את יודעת למה דווקא במקרים האלה יש הבטחה כל כך מוחשית לתמורה כל כך גדולה?" היא שאלה.

"כן…" אמרתי. "אני חשבתי על זה כל ימי חיי… אני חושבת שאני יודעת…" אמרתי ושתקתי.

היא המתינה בסבלנות שאמשיך את דברי ואני התיישבתי על הקרקע בצד הדרך ונאנחתי.
היא התיישבה לידי והניחה את ידה בעדינות על כתפי. היא המתינה ברגישות רבה שאמשיך את דברי. המבט שלה אמר שהיא ראתה בתוכי סבל רב ולא האיצה בי.

"הייתי צריכה לבזבז תקופת חיים שלמה כרועת עזים ולרבוץ בצואתם יום וליל כדי להבין את התמורה המובטחת במצוות האלה." אמרתי. "אני אעשה מאמץ לחסוך ממך את החוויה הזאת…" חייכתי אליה.

"אם רביצה בצואת הצאן גרמה לך לדעת מהי התמורה המובטחת במצוות אלה.. אני חושבת שאת לא ביזבזת חיים שלמים. בדיוק ההיפך." היא אמרה בחמלה וניסתה לנחם אותי כשידה נגעה קלות בידי.

"כשלהקת זאבים מצליחה לתקוף את העדר שלך, עבודת פרך של חיים שלמים יורדת לטימיון בלילה חשוך ואומלל אחד." אמרתי.
"אני לא מאחלת אסון שכזה לאף אחד כי עולמו של האיכר שכזה חרב עליו והוא יידרש לרכוש עדר שלם ולהתחיל מהתחלה. אחרת כל הנחלה וכל עבודת כפיו תקרוס."
היא הנהנה בראשה כמבינה ואמרה. "אני חושבת שאני יודעת בדיוק על מה את מדברת. אבא שלי מדבר על כך המון."
אני המשכתי "כעת, אם השכן שלו ילווה לו כסף וידרוש ריבית, בתחילה זה יהיה נחמד אולם בהמשך האיכר יקרוס ולא יעמוד בתשלומים. הבעיה שגם מי שלווה לו כסף יקרוס מיד אחר כך כי כשהנחלה של האיכר תינטש, הוא יפסיק לשלם.
זה לא נגמר כאן. זה הופך לגרוע עוד יותר כי גם הנחלה השכנה, שנהגה לרכוש ממנו סחורות ושירותים שונים החסרים בה בהכרח, תפגע. וגם השלישית והרביעית. זה קורה פתאום בלי הסבר ובלי הכנות מקדימות."

בעולם המודרני ההסבר זהה לחלוטין אך בלי עזים וכבשים וזה נשמע בערך כך:
ריבית נמוכה, או במקרה שבמקרא שוק ללא ריבית, מניעה את השוק לפעילות בריאה כל עוד הממשלה לא מדפיסה כסף מיותר, וגם
היצירה ועשייה של האזרחים אינה מוגבלת או מסורסת ובעיקר
וכולם מקבלים הזדמנות שווה שזה אומר בין היתר חשופים למערכת חינוך טובה.
במשפט אחד הסברתי לך את כל הרעות החולות של המשק שלכם… ריבית מופרזת על הלוואות, ריבית מגוחכת על חסכונות, מונופולים בכל תחום, הזדמנות לא שווה ובמקומות מסויימים אף מערכת חינוך אבודה.

אני לא יודעת אם הילדה עם הקוקיות הבינה אבל היא הינהנה בראשה.
"בואי נחזור ל 'וְכִֽי־תָבֹ֨אוּ מִלְחָמָ֜ה בְּאַרְצְכֶ֗ם עַל־הַצַּר֙ הַצֹּרֵ֣ר אֶתְכֶ֔ם וַהֲרֵעֹתֶ֖ם בַּחֲצֹצְרֹ֑ת וְנִזְכַּרְתֶּ֗ם לִפְנֵי֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם וְנוֹשַׁעְתֶּ֖ם מֵאֹיְבֵיכֶֽם׃' אני חושבת שזה ברור מדוע החצוצרות נדרשות." היא עברה במהירות לנושא הבא.
"אני חושבת שההסבר מובנה בגוף השיר. חייבים לזכור מי אנחנו, מהי הזהות שלנו ומדוע יצאנו למלחמה. כי אם נלחמים ללא מטרה - לא ננצח!" היא הציגה את הטיעון בפסקנות.
"זה נכון כל הזמן. לא רק במלחמות מול האויבים מבחוץ." אמרתי.
"מה הכוונה?" היא שאלה.

"הביטוי שמופיע בציווי 'הַצַּר֙ הַצֹּרֵ֣ר אֶתְכֶ֔ם' יכול להיות גם ביטוי לויכוח פנימי בינך לבין עצמך. לכל אחד מאיתנו יש קול פנימי שעלול להצר את צעדיו. לכן חייבים לתקוע ב'חצוצרה' כדי להזכיר לעצמנו מי אנחנו, להתאפס ולנצח גם את הקולות הפנימיים שלעיתים גרועים יותר מאויבים חיצוניים." אמרתי.
"אין לי מושג על מה את מדברת…" היא אמרה. "הקולות הפנימיים שלי רק מעודדים אותי לנסות שוב ולעשות טוב יותר…" היא חייכה בביישנות.

אני הסתכלתי עליה ארוכות ושוב משכתי אותה אלי ונתתי לה חיבוק ונשיקה רטובה.
היא התרפקה בתוכי וכל גופה הקטן התמסר אלי לרגע ארוך ואז היא שאלה:
"אני לא מבינה את התוספת 'לְמַ֙עַן֙ יַאֲרִכ֣וּן יָמֶ֔יךָ.' היא מופיעה גם בכיבוד הורים וגם בשילוח הקן… החיים האלה כל כך שבירים ורגעיים איך ניתן להבטיח כזה דבר?"

"אמרתי לך שצריך להיות רועת עזים ולבלות לילות שלמים בטבע כדי להבין את הביטוי הסתום הזה, נכון?"

"מצוות כיבוד הורים ומצוות שילוח הקן הן שתי מצוות קשורות אחת בשניה. את תופתעי אבל יש להן משמעות דומה." אמרתי.
"מה?!" היא אמרה והתבוננה בי כלא מבינה. היא חיכתה בסבלנות להמשך.
"תביני, שתי המצוות הללו לא מבטיחות אריכות ימים במובן של לחיות עוד 'חמש שנים' או 'קבלי בונוס של שנתיים'. הרי ברור לכולם שאדם עלול ליפול מסולם אל מותו ברגע אחד. יחד עם זאת, כיבוד ההורים מבטיח יצירת מנגנון שמשמר את המסורת והמנהגים שלהם דור אחרי דור אחרי דור, שנים רבות קדימה."
"הבנתי…" היא אמרה בהיסוס. "אבל איך זה קשור לשילוח הקן?"
"עני לי את." אתגרתי אותה. "מדוע את לקחת רק מעט דונג מיערת הדבש? למה לא לקחת הכל?"
"כי רציתי לשמר את הכוורת פעילה גם לפעם הבאה." היא ענתה.
"בדיוק!" אמרתי.
"אנחנו משלחים את הציפור כדי למנוע ממנה צער ולאפשר לה להשתקם עוד בעונת האביב הנוכחית. ההתנהגות הזהירה והאחראית שלנו מאפשרת לה להטיל ביצה נוספת בהמשך העונה ואז יווצר מצב, שעל אף שגזלנו ממנה ביצה אחת, היא תצליח לגדל גוזל אחר עוד בקיץ הזה לפני עונת הנדידה או בוא החורף. כמו שאת מגלה רגישות ומכבדת את יערת הדבש, שילוח הקן מאפשר לציפורים, לדבורים וכל בעלי החיים להתקיים גם עבור הדורות הבאים. 'לְמַ֙עַן֙ יִ֣יטַב לָ֔ךְ וְהַאֲרַכְתָּ֖ יָמִֽים' זה עניין של קיימות."

"תגידי…" היא אמרה בשיא הרצינות "...שקלת פעם להקים מפלגה ירוקה?"
"מה?" שאלתי. "או שלא שמעתי אותך היטב או שלא הבנתי את המילים."
"לא משנה." היא אמרה ובקצב התזזיתי שלה היא הוסיפה: "יש גם מצוות למלכים עם תמורה בצידן."
ושתינו שרנו יחד את הציוויים שמסבירים שראוי לו למלך לא להרבות נשים או סוסים ולהקפיד לכתוב, לקרוא וליישם את תורת עם ישראל.
"אני חושבת שהבנתי את העיקרון." היא אמרה.
"כל המצוות שמופיעות עם משפט תנאי שהמשכו זו הבטחה לתמורה עבור קיומה של המצווה, זו למעשה הצהרה שנועדה לוודא קיימות בין דורית. למעשה, מדובר במנגנון ייחודי שעוסק בשימור שלנו כעם מדור לדור."
"אם הבנת, נסי להסביר את עניין המלך." אמרתי.

"אז ככה…" היא אמרה
"...המלך חייב להקפיד על החוקים אחרת הממלכה שלו תאבד.
וגם, מן הסתם, ראוי שיהיו לו מעט נשים כדי שיתרכז בניהול הממלכה
ומעט סוסים כדי לא להגיע למצב שהוא נדרש לרדת למצרים על מנת לרכוש סוסים נוספים."
וכדי שגם את תרגישי חלק מהשיחה אז בעולם המושגים של העולם המודרני, הסוסים הם המקבילה לבזבוז מטבע חוץ על נסיעות ראוותניות לחו"ל ורכישת מכוניות יוקרה וריבוי הנשים זה כל מה שאפשר למצוא ברשימות של אפשטיין ודומיו...
רציתי לחבק אותה שוב.
אבל אז היא אמרה: "לדוגמה…" והצביעה אל האופק שמאחורי.
הסתובבתי באיטיות לאחור.
איש הלוי נראה מתקרב כשהוא רכוב על החמור.
הנער התהלך בעצלתיים לצידו. החרב לא נראתה בידי הנער אך צורת ישיבתו של איש הלוי הייתה מוזרה עוד יותר והסגירה כי הוא עשה מאמץ רב להסתיר את החרב מתחת לאוכף.

"צועדת מולינו דוגמה מאלפת…" היא אמרה.
"...האדון שלך. הוא דוגמה לא הכי טובה למלך בשר ודם… אף על פי שהוא לא מרבה בסוסים…" היא אמרה ושתינו פרצנו בצחוק.

לא הפסקנו לשיר. שיר אחרי שיר. בקצב מטורף. הרשי לי לנצל את ההזדמנות להודות לך שאת עדיין מקשיבה לי.
אני מודה שאני לא יודעת אם את עדיין כאן וממשיכה לעקוב אחרי או שאני נותרתי לבד.
ככל שנותרתי לבד, אני רוצה שתדעי כי החיים כפו עלי ללמוד להיות אישה חזקה.

בהרבה מקרים, אישה חזקה מתקשה למצוא נשים חזקות כמותה.
בעולם של גברים, אישה חזקה שפוגשת אישה חזקה אחרת לא תמיד היא תראה בה גם כחברה.
זה לא דבר מובן מאליו.
במקרים הנדירים שנוצר חיבור חברי בין שתי נשים חזקות, השמים הם הגבול.
אפילו במקרא, יש המון סיפורים על נשים חזקות אבל אין סיפורים על שיתוף פעולה של זוג נשים חזקות שהפכו גם לחברות… זה מסוג הדברים שיכול להביא לעוצמות בסדר גודל של קריעת ים סוף.
ככל שאני מעניקה לזה מחשבה נוספת, אני נזכרת שהיה מקרה כזה. של שתי נשים ששיתפו פעולה ויצרו מכפילי כוח… שפרה ופועה. אבל זה רק מדגיש עד כמה אני צודקת.
הן הצילו את עם ישראל. וזה לא משפט מטאפורי.
הן, במו ידיהן, הצילו את עם ישראל.

הילדה הקופצנית בשמלה הלבנה לא הפסיקה לשיר וניסתה לאתגר אותי שוב ושוב.
פערי הגיל לא הפריעו לי.
בכל פעם נדהמתי מחדש מהיכולות שלה, הקצב המהיר, הזיכרון הפנומנלי ובעיקר הסקרנות שלה.

היא לא הפסיקה לשאול אותי שאלות.
עניתי על כל מה שידעתי.
היא שרה את מרבית השירים ואני תיקנתי אותה במקומות ספורים בלבד.
איש הלוי נעצר לידינו והנער עזר לו לרדת מהחמור.
אולי אף אחת מאיתנו לא התייחסה אליו והמשכנו בשיטתיות לעבור שיר אחר שיר, תוך דיוק הטעמים ההברות והמילים.

היינו מרוכזות אחת בשנייה.
איש הלוי התיישב על מחצלת קטנה, בהפגנתיות, במרכז הרחוב. הנער לא מצא את מקומו ופשוט נעמד באי נוחות לצידנו.
הדרך שבה איש הלוי התיישב במרכז הדרך רק הדגישה את בדידותו.
אולי הוא נהג כך בשל העובדה שאפילו אנחנו לא התייחסנו אליו.
אני לא יודעת.
הרי אמרתי לך כבר. היינו כל כך מרוכזות אחת בשנייה.