האזור בו גרנו, שיפולי הר אפרים, ענה לביטוי 'שכוח-אל'.
לאחר ששני חרשי הברזל עזבו, המבקרים היחידים היו משפחת שפני סלע ששיחקו תופסת עם להקת התנים המקומית.
הוא מעולם לא התקרב אלי וטוב שכך ואט אט החלים מהפציעה.
"זה טוב שאת יודעת את התורה."
הוא אמר בוקר אחד.
הבנתי שאיש הלוי חזר לאיתנו והבעת פניו הסגירה את מוחו הקודח שחשב מחשבות.
"מי היו שני החרשים שבאו לכאן?"
שאלתי.
הוא חשב פעמיים לפני שענה. הוא הביט בי ארוכות והבנתי שהוא ניצב בפני נקודת החלטה עקרונית. האם לסמוך עלי ולהאמין בי או לא. עושה רושם שהוא החליט שכן.
"הם היו פלישתים או בני בנימין. תלוי את מי מהם שואלים."
קפצתי כנשוכת נחש ואמרתי:
"בני בנימין?!"
ספקתי כפיים והמשכתי בהתלהבות: "לֹא יִהְיֶה כִּי, וְלֹא נִהְיָה כָּזֹאת."
בשפה שלך זה בערך כמו: אתה לא אמיתי. אין מצב! אני המומה!
ואחרי רגע קטן הבנתי את המשמעות האדירה של זה:
"זה אומר שמעתה גם לבני ישראל יש ידע בקסם הברזל?"
"לא מדויק…"
הוא ענה בהיסוס או אפילו בלחש.
"אני לא אמרתי לך שיש לבני בנימין את תורת הברזל. ידע הברזל מורכב במיוחד ולא כל מי שיש לו ידע בסיסי בברזל יודע איך להפוך אותו לעמיד, חזק ונוצץ.
את שואלת אם זה ישפיע על שוק תכשיטי הברזל? כמובן. אך עיקר ההשפעה תהיה על שוק החרבות… חרבות ברזל. כעת, הן יהיו חזקות מתמיד."
"וואו…"
אמרתי.
טוב, התיאור שלי לא מדויק. ההתרגשות מוציאה אותי מריכוז. לא אמרתי 'וואו'. אני כן אמרתי:
"מָה־רַבּ֬וּ מַעֲשֶׂ֨יךָ ׀ יְֽהֹוָ֗ה כֻּ֭לָּם בְּחׇכְמָ֣ה עָשִׂ֑יתָ מָלְאָ֥ה הָ֝אָ֗רֶץ קִנְיָנֶֽךָ׃"
אבל המשמעות של זה הייתה באמת 'וואו'.
ולאחר מכן אמרתי בקול נחרץ:
"עכשיו יהיה ברזל
בכל שבטי ישראל."
יצא לי חרוז וחשבתי על שיר שאכתוב בעניין.
הוא ספק ענה, ספק מילמל לעצמו:
"אֲנָא לָא מְהֵימְנָא דְּנִין יִהְוֵי"
שזה אומר בערך:
'אני לא מאמין שכך יהיה'
את שואלת למה הוא עבר לארמית?
זה היה ניסיון לומר משהו כמו… בואי נעצור את השיחה הזאת עכשיו.
אני לא ויתרתי ושאלתי שוב ושוב:
"למה?! למה שבנימין הקטן והמסוגר לא יחלוק את הידע הטכנולוגי (מילה שלמדתי בעולם שלך) שצבר עם שאר שבטי ישראל?"
הוא זע באי נוחות ואמר שהתשובה נמצאת בגוף השאלה ושאני חושבת כמו כל בני שבט יהודה וזה, לכשלעצמו, לא פחות מעצבן.
ואז, אותו איש לוי שלפני כמה דקות סרב להשתתף בשיחה, מצא לנכון להביע את חוסר שביעות רצונו מעממיותו וחוסר המעוף של שבט יהודה לדורותיו.
"אתם…" הוא פנה אלי, כאילו אני המייצגת הרשמית של כל שבט יהודה.
"... אתם לא מבינים כלום. אתם לא רואים את התמונה הגדולה. אתם לא חושבים לעומק. כל מה שמעניין אתכם זה 'לכבוש, להוריש ולהנחיל'.
הוא המשיך ואמר:
"אתם…" הוא שוב פנה אלי,
"...אתם לא מבינים שיש עוד דברים מעבר לכיבוש.
יש עמים שבמקום 'לכבוש אותם' או להוריש אותם, אפשר ללמוד מהם דבר אחד או שניים. להוסיף ידע ודעת זה לא פחות חשוב מהורשת והנחלת הארץ."
אני חטפתי שוק. הייתי בהלם. הייתי ה-מו-מה!
טוב, השיחה איתך גורמת לי לדבר כמו בני דורך… סליחה. אנא התעלמי מהמשפט האחרון.
אני אשתדל לדייק ולכן במקום לומר ש'אני הייתי בשוק' התיאור המכובד יותר יהיה:
'נַעֲוֵ֣יתִי מִשְּׁמֹ֔עַ נִבְהַ֖לְתִּי מֵרְאֽוֹת׃ תָּעָ֣ה לְבָבִ֔י פַּלָּצ֖וּת בִּֽעֲתָ֑תְנִי'
זה אומר: 'אני המומה ואני מתקשה לעכל' בעוצמה הרבה יותר גדולה.
בידקי אותי!
נסי לומר "פַּלָּצ֖וּת בִּֽעֲתָ֑תְנִי"
נכון שזה מרגיש הרבה יותר 'המומה' מהביטוי: 'אני המומה'?
לשם שינוי אני ממש מבקשת ממך לעצור לרגע ולקרוא את המחשבת שוליים שלי בשולי הדף שזה עתה כתבתי על המילה "בִּֽעֲתָ֑תְנִי" .
נחזור לסיפור שלי.
איש הלוי אמר שאנחנו, שבט יהודה, לא מבינים שיש עוד דברים מעבר לכיבוש. כי יש עמים שבמקום 'לכבוש אותם' או להוריש אותם אפשר ללמוד מהם דבר אחד או שניים ולהרחיב את הידיעות שלנו.
ואז אני, שקצת איבדתי את הסבלנות, אמרתי:
"תקשיב לי טוב איש לוי הנכבד.
סבתא רבא שלך וסבא רבא שלי הלכו ארבעים שנים במדבר.
ההורים של ההורים שלהן לא עבדו בהיי-טק כי במשך ארבע מאות שנה הם בנו פירמידות בלי כובעי מגן, תקנות בטיחות ואישורי בנייה עבור האגו של מי ממלכי מצרים.
רובם שילמו בחייהם על עבודת פרך זו."
לקחתי נשימה ארוכה ופניי לבשו פרצוף של נאום בחירות מול חברי מרכז.
הוא לא העז לענות לי אבל היה לו מבט של 'את לא מחדשת לי שום דבר'.
…לאן אני ממשיכה מכאן חשבתי לעצמי ואז אמרתי:
"האם אתה יכול לדמיין איך הם למדו את התורה תוך כדי תנועה במדבר?
אתה מבין עד כמה זה מסובך להעניק לעם שמורכב משנים עשר שבטים שונים מכלול תיאורטי של למעלה משש-מאות מצוות מופשטות כי הן נמסרו לבליל של אנשים שעדיין לא התגבשו לכדי עם אחד ולא הגיעו אל המנוחה והנחלה שתאפשר להם ליישם אותן? התורה זה אוצר ידע בלום!
אתה בכלל מסוגל להבין איזה דבר נפלא זה?"
ואז הקצב שלי עלה כי הבנתי איך כדאי לבנות את הטיעון שלי.
"אני לא מבינה… האם אתה מסכים איתי ששבט יהודה פעל על פי ההוראה הברורה: לכבוש, להוריש ולהנחיל, ולכן במסע המלחמה שלו הוא כבש את יבוס (ירושלים)?"
"כן. זה מה שאמרתי…" הוא ענה בחוסר חשק.
"האם אתה זוכר כי בחלוקת הארץ, האח הקטן, בנימין, קיבל את השליטה על ירושלים, בדיוק כמו שבט יהודה. נכון?"
"כן. אבל אל תשכחי שהוא איבד חצי מנחלתו בשל הסכם שלום עם הגבעונים.." הוא ענה שוב בחוסר חשק. לחץ הדם שלי עלה ואני עברתי לטונים ממש ממש גבוהים:
"אם ככה, אתה יכול להסביר לי למה אחרי ששבט יהודה כבש את ירושלים, בנימין לא עשה את הדבר הפעוט שנותר: להוריש ולהנחיל?
ואני לא מדברת על העובדה שקרובי משפחה שלי נהרגו במלחמה עם היבוסים. כמה פעמים אתה חושב שאנחנו יכולים לכבוש ולסגת. לכבוש ולסגת?"
הקול שלי נשבר מעט. אך לא ויתרתי והמשכתי באותו טון:
"אני אפילו לא מזכירה את העובדה ששבט שמעון נרתם והשתתף בלחימה לא לו, וגם הוא איבד את טובי בניו.
יש לך מושג עד כמה אנשי שבט יהודה כועסים על שבט בנימין שלא ביצע את הדבר הכי בסיסי אחרי הכיבוש?
מה ביקשו ממנו בסך הכל?!
שבט יהודה עשה את העבודה השחורה של המלחמה.
שבט בנימין היה צריך להוריש ולהנחיל."
הוא הסתכל עלי וניסה לענות אבל אני המשכתי בשצף:
"הרי אנשי בנימין ידעו ששבט יהודה חייב להמשיך בכיבושיו בשאר חלקי הארץ. הנחלה של יהודה גדולה במיוחד. נכון? נכון? תענה לי!!
"אז למה הם, בני בנימין איפשרו לבני יבוס לחזור ולשקם את העיר?"
הוא נאנח ופניו לבשו את ההבעה של 'את כל כך תמימה' ואמר:
"תקשיבי. אתם, שבט יהודה, אנשים נחמדים. עממיים. פשוטים שעושים מה שאומרים להם. אמנם אתם הרוב ואתם השבט הכי גדול ואני מתוודה שאתם עומדים בהתחייבויות שלכם.
בכל מקום בנחלה שלכם עבדתם על פי הספר.
כבשתם, הורשתם והנחלתם את ארצכם, אבל, עם כל הכבוד, להוריש ובעיקר להתנחל בארץ זה לא הכל בחיים. יש דברים יותר חשובים."
"מה יכול להיות יותר חשוב? שטחים תמורת שלום?" שאלתי.
"חרבות ברזל." הוא אמר בשלווה והניד ראשו כמדבר אל עצמו.
היה שקט לרגע ארוך.
"עם כל הכבוד, ככל שידוע לי, הידע לעיבוד חדשני בברזל לא ירד עם התורה מסיני." הוא אמר בציניות ונעץ בי את מבטו.
"אני יכול להרשות לעצמי להניח ששבט בנימין קיבלו אותה מעמי האזור בתמורה לכך שהם איפשרו ליבוסים לחזור לבתיהם."
"זו עיסקה עם השְׁאוֹל!" אמרתי לו.
"אתם סוחרים בחיי החיילים של שבט יהודה ושמעון!!" צווחתי עליו.
"את התבלבלת פילגש צעירה. אני איש לוי. אני לא מעורב. התפקיד שלי הוא לבחור צד. ואיש לוי חכם בוחר בצד הנכון. הצד המנצח."
"כאיש לוי, אני מצפה ממך שלא לבחור באף אחד מהצדדים אלא בדבר היחיד שחשוב, שנוגע במהות קיומך כאיש לוי. אתה אמור לבחור באמונה. ואמונה יש רק אחת."
"הלוואי והייתה רק אמונה אחת. אמונה זה עניין מורכב." הוא אמר והבין שחמתי בערה בי.
"אני מבקש ממך להתרכז כעת. תרגעי. את לא תביני אם תמשיכי להתעצבן."
הוא אמר ואז המשיך:
"לא בכדי אמרתי שאמונה זה עניין מורכב. האמונה שלכם, אנשי שבט יהודה, פשוטה ובסיסית. האמונה שלכם נובעת מכוח הזכות ההיסטורית-רגשית של עם ישראל על הארץ הזאת. זהו. אין המשך.
אבל בשבט בנימין, לעומת זאת, בשל הסכמי שלום ומגבלות שטחים אדירות, חייבים לעשות מאמץ רב לשלב את האמונה עם הידע (בשפה של הציונות-יהדות שלך הוא התכוון לומר 'מדע'). שבט בנימין מנסה להסביר לעצמו את האמונה עם המדע."
"אין קשר בין אמונה לידע. אמונה אינה תלויה בידע. אמונה מתחילה מבפנים. לאמונה אין הסברים או נימוקים. זו מהותה של אמונה." אמרתי והצבעתי-תופפתי פעמיים על ליבי.
"זה בדיוק מה שאמרתי. האמונה שלכם, של שבט יהודה, בצדקת הדרך שלכם היא היסטורית- רגשית. אי אפשר להתווכח עם אמונה היסטורית ועל אחת כמה וכמה רגשית." הוא ענה ואז המשיך:
"תביני, שבט בנימין קטן אך מחוכם. הוא נחשף לידע חדש שלא ירד עם התורה מסיני ועקרונותיו נרכשו עוד בימי תובל-קין. הטיפול בנחושת, בדיל וברזל שוכלל ופותח ברבות הימים על ידי עמי האיזור. כולם, ללא יוצא מן הכלל, מקפידים לשמור בסודיות מרבית כל תגלית חדשה."
הוא חיפש מבט מבין בעיני והמשיך:
"תכניסי לך טוב טוב לראש, יש פיתוחים טכנולוגיים מפחידים שמעניקים יכולות מהסוג שמשנה את המאזן האסטרטגי ומעגלי ההשפעה. לכן, ככל ששבט בנימין מעמיק בידע והלמידה הוא נחשף לאתגרי אמונה גדולים יותר."
"לא מסכימה." אמרתי בנחרצות ותופפתי על ליבי פעמיים. וחיקיתי אותו בזילזול: "...פיתוחים טכנולוגיים מפחידים שמשנים את המאזן האסטרטגי… מי שמאמין - לא מפחד. הבנת?"
הוא התעלם מההערה שלי ואמר: "האמונה של שאר השבטים לא פחות מורכבת. לאחרונה יש יותר ויותר שבטים שמתמודדים עם ההיבטים המוסריים שבאמונה. ההתמודדות הזאת גורמת להם לבחון את האמונה שלהם במגוון דרכים מוסריות וגם לא מוסריות."
"אני כבר שמעתי על האמונות והטקסים המוזרים של של השבטים מעבר לירדן." אמרתי בארסיות.
"אם אתה קורא לריקוד בעירום מול פסלים והטלת צרכים מול בעל-פעור 'אמונה' - אין לי מה להוסיף. זה הדבר הכי פחות מוסרי ששמעתי עליו. זו שטות גמורה."
עניתי לו בטון כועס.
'"את לא מקשיבה. אני אמרתי שהם בודקים את גבולות האמונה שלהם במגוון דרכים מוסריות ולא מוסריות" הוא ענה בשלווה.
"אני כן מקשיבה."
הוא שתק וכדי להוכיח לו שאני מקשיבה אני אמרתי-סיכמתי במספר משפטים קצרים את מה שאמר יחד עם כל הידוע לי וזה נשמע כך:
"שנינו מסכימים כי אמונה אינה תלויה בהיגיון, בהסברים או בידע. אמונה זו אמונה.
בשבט יהודה אמונה היא אמונה היסטורית-רגשית וזו אמונה שנסמכת על החזקה ההיסטורית שלנו על הארץ הזאת.
אני מבינה כי שבט בנימין, מתמודד עם החשיפה לידע חיצוני, שמעורר אתגרים הדורשים יישוב הידע החדש עם התורה הקדושה. כלומר בנימין לא מוותר על האמונה והוא מנסה לבסס את אמונתו על אף המדע או בעזרת המדע. אבל בכל מקרה הוא אינו מוותר על המדע.
שאר השבטים מתמודדים עם ההיבטים המוסריים של האמונה המתבוננת פנימה על התנהגותו האישית של כל אדם עם עצמו, כלפי אלוהים וחבריו."
הוא הינהן בראשו להסכמה.
ואז אמרתי את המשפט הבא:
"הבסיס ממנו האמונה שואבת את כוחה נראה לי נכון והגיוני בשלושת המקרים. אז, איזה סוג של אמונה יותר נכון?"
"את יודעת לשאול שאלות חכמות. אלא שבמקרה הזה אין דבר כזה 'אמונה נכונה'. אמונה זה לא משהו שניתן לעדכן, לשנות או לנהל עליו משא ומתן. הדבר היחיד שניתן לעשות בענייני אמונה (וגם אז זה לא יעזור) זה לנהל דיון או להתווכח ללא הועיל כי מאמין אחד לא יכול לשנות את דעתו של המאמין האחר.
אף אחד לא ישנה את אמונתו כי האמונה של האחר יותר נכונה או משכנעת."
"אז מה השאלה הנכונה?" הקשתי עליו
"אמונה זה דבר אישי ובלתי ניתן לנימוק ואפילו חמור יותר, אינו נדרש לנימוק. נכון?"
הנהנתי בראשי וחזרתי על המשפט שלו בדרך אחרת כדי לומר שהבנתי.
"אמונה אינה תלויה בשום דבר. היא עומדת בפני עצמה. אינה ניתנת להוכחה או לשלילה."
"בדיוק!" הוא אמר.
"ולכן, שאלה הנכונה היא אחרת. ראוי לשאול איזו גישה אמונית תעמוד על רגליה יותר זמן ותשרוד את הדורות. תעמוד במבחן הזמן."
"מה הכוונה?" שאלתי
"את צריכה להבין כי אמונה באל אחד מזמינה צרות כי כל הדתות והאמונות האחרות ינסו להתנגד לה.
השאלה היא איזו גישה אמונית תצליח לעמוד בפרץ?
הגישה המוסרית? שעיקרה התבוננות אל הנפש פנימה.
הגישה הפילוסופית? הדורשת ידע ולומדת את המדע? או
הזיקה ההיסטורית - שמבוססת על סיפורי אבות ורגשות עמוקים?"
"שאלה מעניינת מאד…" אמרתי
"עד כמה שזה ישמע לך מוזר, אולם האמונה בפני עצמה היא חסרת משמעות.
כי אמונה ללא תשוקה זה כמו כד ליד באר-מים חיים אך ללא החבל."
הוא נעמד והתחיל להתרוצץ בחדר כמו מרצה בשיעור אחרון לפני המבחן.
אני אנצל את הרגע הזה להסביר לך מה הוא רצה לומר. הוא אמר שאין משמעות לכד שנמצא ליד באר מים עמוקה אם אין חבל להעלות את המים מעומק הבאר. תאמיני שלי שזו חוויה מתסכלת.
נכון. בעולם שלך כבר לא שואבים מים עם כד וחבל ולכן הפתגם הזה כבר לא בשימוש אז חישבי שהוא ניסה לומר שאמונה ללא תשוקה זה כמו 'דג בלי מים'.
נחזור לשיחה עם איש הלוי. אני ניסיתי להקשות עליו ואמרתי:
"הבנתי שאמונה ללא תשוקה אינה ברת-קיום. אבל איך זה נקשר לעניין שלנו?"
"שבט בנימין הוא הצעיר בשבטים ולמעשה, הוא הילד הראשון והיחיד לבית יעקב שנולד בארץ כנען."
המחשבה שלי נדדה על המילה החדשה שלמדתי לאחרונה בביקור שלי בעולמך. המילה 'צבר'. המילה הזאת מתגלגלת ממש טוב על הלשון. להיוולד בארץ - צבר.
הוא הגביר את קולו כדי למקד את תשומת הלב שלי ואמר:
"הנחלה של בנימין - הבן הכי קטן משיקה לנחלתו של שבט יהודה האח הבכור מכוח מנהיגותו בתוך ירושלים. מפת הנחלות המתוחכמת קבעה את נקודת ההשקה בין האח הכי גדול יהודה לאח הכי קטן בינימין במקום הכי קדוש. האם את מבינה את הרעיון מאחורי החלוקה, או יותר נכון לומר מפת האחדות הזאת?
אבל, האם אי פעם שאלת את עצמך איפה הגבול עובר בין שתי הנחלות בתוך העיר?"
"אין לי מושג. כי אף פעם לא הייתי ביבוס…"
עניתי בעוקצנות ולא הרפתי ממנו:
"...הרי כבר אמרתי לך ואולי כבר שכחת אדון לוי היקר. לו שבט בנימין היה מואיל בטובו להוריש ולהתנחל בירושלים אחרי שיהודה כבש אותה, היינו במקום אחר היום וירושלים הייתה שלנו. אבל, כפי שאתה אמרת, לשבט בנימין יש סדר עדיפויות אחר, הם ויתרו על העיר לטובת היבוסים, אחרי ששבט יהודה כבש אותה. כל פעם שאני חושבת על זה אני מתעצבנת מחדש."
"עיצרי. קחי אוויר. והקשיבי. הגבול בין הנחלות של יהודה הגדול ובנימין הקטן עובר בין המיקום העתידי של קודש הקודשים למזבח חיצוני."
"באמת?" אמרתי
"ומה המשמעות של זה?" שאלתי
"המשמעות פשוטה. לכולם ידוע שהאמונה שלכם, אנשי שבט יהודה, נובעת מהזכות ההיסטורית על הארץ והתשוקה שלכם היא לאחדות בעם. לכן, אצה לכם הדרך לכבוש, להוריש ולהנחיל. ומכאן שאתם רואים בנקודת ההשקה בין השבטים בהר המוריה כסמל לאחדות 'מגדול עד קטן'.
אבל שבט בנימין חושב שונה. כי שבט בנימין נולד בארץ.
הבסיס לאמונה שלהם הוא חשיפה והתמודדות בלתי מתפשרת עם הידע הדינמי והמשתנה שיש בעולם. אבל זה לא הכל.
האמונה של בנימין מקבלת משמעות חדשה כשמבינים את התשוקה של בנימין.
"מה תשוקה שלו?" שאלתי
"תאוות השלטון. הוא רוצה למשול בישראל, מכאן שהוא התקשה לקבל נחלה שלא כוללת את המזבח עצמו."
"למה? קודש הקודשים הרבה יותר יוקרתי וחשוב." אמרתי
"נכון. אבל למשול בעם זה להיות בשליטה על המזבח."
"אני מבינה." אמרתי מהורהרת ואיש הלוי המשיך:
"שבט בנימין החזיר ליבוסים את העיר אחרי שכבשתם אותה. הוא איפשר ליבוסים לחזור להתיישב בירושלים בתמורה לחוכמת הברזל. היתרון הזה יסלול את דרכו להנהגת העם כולו."
"בגלל זה שבט בינימין שומר את חוכמת הברזל לעצמו ולא משתף אותה עם ישראל? הדרך של בנימין - עקלקלה!!!"
"לא הייתי אומר שהדרך של בינימין עקלקלה. הייתי מעדיף לתאר את המציאות בדרך מעט שונה ולומר כי בנימין זהיר ומתוחכם. ב'מבחן התוצאה' (מאיפה הוא מכיר את הביטוי הזה?!) שבט בנימין מוכיח שהוא מגיע להישגים ותוצאות."
והוא החל לשיר את הפסוק הידוע:
"בִּנְיָמִין֙ זְאֵ֣ב יִטְרָ֔ף בַּבֹּ֖קֶר יֹ֣אכַל עַ֑ד וְלָעֶ֖רֶב יְחַלֵּ֥ק שָׁלָֽל"
ככל שאפשר לקרוא לחלוקת השלל - 'תוצאות'.
"אנחנו לא נאפשר לו, לבנימין, למשול בישראל."
פסקתי נחרצות וכשאמרתי את המילה 'אנחנו' הצבעתי פעמיים על ליבי.
ופתאום הבנתי למה אנחנו כל השנים, אנשי שבט יהודה, מצביעים-מתופפים קלות פעמיים על ליבנו כשאנו מדברים בגוף ראשון.
אל אחד. עם אחד. זה כל מה שאנחנו רוצים.
וחזרתי על זה בקול:
"אל אחד. עם אחד." ושוב הקשתי פעמיים על ליבי בהפגנתיות.
ואחרי שהוא הפנה מבטו אלי המשכתי ואמרתי:
"זה מה שאנחנו רוצים!"
"אבל אתם לא לבד בעולם הזה, אם עוד לא הבנת…"
הוא ענה ביובש.
"הרי אמרתי לך לא מעט פעמים ששבט יהודה זה בסך הכל אוסף של אנשים פשוטים, עממיים בעיקר תמימים, לא?"
והייתה שתיקה ארוכה.
טוב. זה השלב שבו אני חטפתי עצבים ויצאתי החוצה לחפש אבן שתרוצץ לו חלק חשוב בגוף כפי שנשבעתי לעשות או סתם לארגן מחדש את המחשבות אני כבר לא יודעת…