השירה שלי

חמישה חודשים לא יצאתי את פתח הבית.
חמישה חודשים חיבקתי, נישקתי ושרתי לתינוקת הכחושה. בכל פעם שצעקו אלי כי הבקתה שלי מוכנה, פקדתי עליהם לבנות אותה מחדש בתואנה אחרת.

בשלושה החודשים הראשונים לא ידעתי יום ולא ידעתי לילה.
בחודש הראשון, איש הלוי מצא תירוץ להכנס אל הבית פנימה, כמו הולך על קצות אצבעותיו ולדבר על ליבי. הוא ניסה להסביר לי כי היכולת להקשיב ולשוחח עם מאות האנשים שהגיעו לפגוש אותי חשובה לאין ערוך משירת ערש לתינוקת אחת קטנה.

המבט שלי הבהיר לו שכדאי שיעזוב את הבית על קצות אצבעותיו לפני שאני אעשה מעשה שעלול לפגוע בו.
התינוקת ישנה, אכלה ועשתה … טוב, בתקופה שלי לא היו חיתולים חד פעמיים שהצליחו לספוג ובעיקר לאטום את הנוזלים יחד עם שאר התוצרים שהיא הפיקה.

בחודש השני הוא מצא תירוץ אחר להכנס אל הבית פנימה. הוא ניסה להסביר לי כי אני פוגעת ומאכזבת רבים שפניהם הושבו ריקם לאחר מסע ארוך שעשו אל הנחלה הנידחת שלנו.
הוא חיכה שאגיב ואני המשכתי לערסל ולשיר לתינוקת. לאחר דקות ארוכות הוא נאנח ויצא כלעומת שבא. בדיוק כמו חלק מהאורחים.
את שואלת איך התמודדתי עם התוצרים הריחניים של התינוקת הצווחנית? הייתי חייבת להיות יצירתית. אני קרעתי את יריעת הבד הענקית הצבעונית והמלוכלכת שעטפה אותה. בפיסה אחת עטפתי את התינוקות ואת שאר שלוש החתיכות זרקתי מהחלון וצעקתי לאיש הלוי שישטוף וייבש אותן.

אם את אמא לתינוקות את מתבקשת לקרוא את הפיסקה הבאה לאט ובקשב רב. עצם המחשבה שאת יכולה לארוז את החיתול החד-פעמי של התינוק שלך יחד עם הריח ולזרוק אותו ישר לפח... מעוררת בי קנאה.
בעולם שלי, שאין בו חיתולים חד פעמיים ועוד יותר חשוב, אין בו מים זורמים, המשימה לעטוף את התינוקת עם בדים נקיים כל פעם מחדש, הפכה לאתגר המרכזי של חיי.

באחד הימים בחודש השלישי, איש הלוי נכנס נסער אל הבית ודיבר בין אם אלי או אולי לעצמו על אבדן ההכנסות שלו. הוא היה נסער ובאופן די מפתיע אני נהגתי בדיוק ההיפך. התבוננתי בו בשלווה ושקט. לא אמרתי דבר והוא יצא, שוב בסערה, החוצה כדי לבנות את הבקתה שלי על פי ההוראות האחרונות שצווחתי אליהם יום קודם.

בחודש הזה, בכל פעם שהייתי זורקת מהחלון את הבד המסריח וצועקת לכיוונו של איש הלוי שישטוף אותו, הייתה חולפת בי מחשבה שהסבירה בבהירות אין קץ מדוע אחרי הכל ועם כל הכבוד, היה רק יצחק מפונק אחד לשרה, ישמעאל פראי אחד להגר, יעקב מועדף אחד לרבקה ויוסף קטן אחד בלבד לרחל. חיתולים זה עניין סבוך בתקופת המקרא.

והתינוקת? אי אפשר שלא להבחין בשינוי שהיא עברה. התינוקת אכלה לשובע. היא ישנה כמו שתינוקת אמורה לישון. בלי דאגות. על הגב. ידיה רפויות ופרושות לצדדים כמו אומרות: 'אני כאן כדי לאכול את העולם בביסים ענקיים'.

לא הפסקתי לשיר לה גם כשהיא הייתה ערה וגם כשהיא ישנה.
האורחים שהגיעו לא קיבלו 'שירות' ולא זכו לראות אותי, אבל הם התיישבו סביב הבית בשקט רב והקשיבו לשירה שלי, שלא נפסקה בכל שעות היממה.

מעגל האורחים שהתיישבו מסביב לבית הלך וגדל. אורחים הלכו ובאו. חלקם נשארו לשעות בודדות וחלקם התיישבו והקשיבו לשירה שלי ימים אחדים.

הם באו לפגוש אותי ומצאו שירה.
הם באו לקבל את עצתי וקיבלו רגיעה. מנוחה.
חלקם רק הקשיבו והחלק האחר אף הצטרף אלי.
חלקם שרו בקול וחלקם מילמלו בשקט.
ועל כולם שרתה קדושה. לפחות זו הייתה התחושה.

את שואלת אם הם קיבלו את מבוקשם?
אני לא יודעת. אך הם גרמו לי להבין מהי תפילה.

אני הבנתי שאחרי הכל, תפילה לאלוהים זה אוסף מילים מורכב שכל תפקידו הוא לשחרר לחופשי, בין אם בלחש או בקול רם את אותן מילים שנקראות תפילה.
כי מילות התפילה אינן שונות מאוסף רסיסי המים שמתאגדים כולם יחד והופכים לגל שעושה את דרכו בים ומסעו מסתיים ברגע שבו הוא פוגש את היבשה.

הגלים באים עם הרוח. או יותר נכון אך ורק בזכות הרוח. זהו.
בלי רוח אין גלים ובלי רוח אין גם תפילה.
מי שנפעם מיופיו ועוצמתו של הגל, מן הראוי שיתרגש ויעריך את הרוח שיצרה אותו גם אם הוא אינו רואה אותה. כך גם בתפילה.

יש גלים גדולים או קטנים או חזקים. כמו התפילות.
יש גלים שבאים בשלשות ויש גלים שנשברים מוקדם בעומק הים.

אבל בדיוק כמו שגלים מגיעים לסיום חייהם ברגע שהם מגיעים לחוף כך גם התפילה.
כי אף גל, בזכות עצמו, לא מסוגל לשנות את קו החוף.
אף גל יחיד, גדול וחזק ככל שיהיה, אינו מסוגל לקבוע את מפלס מי הים או לרסק את הסלעים שעל החופים. אך כל הגלים גם יחד, בעקביות שלהם, יוצרים את קו המתאר של מה שאנו מכנים 'יַבָּשָׁה', עליה אנו עומדים ביציבות יחסית.

כך גם התפילות. תפילה אחת, בדומה לגל, לא יכולה וגם אינה מסוגלת לשנות את העולם, אך כל התפילות גם יחד, רק בזכות העקביות שיוצרת את רצף קיומן, מגדירות את 'מיקומו של קו-החוף' או אם תרצו את מערכת היחסים בין אדם לאלוהיו.

כל ניסיון לצפות מגל אחד, או הקרבת קורבן אחד או מתפילה אחת לעשות 'את השינוי המיוחל' צפויה לאכזבה וכישלון.
כל ניסיון לצפות מגל אחד, שיקח על עצמו את 'כל האחריות' לעיצוב סופי של קו החוף - הוא אך ורק אשליה.

תפילה אחת משולה לגל אחד. תפקידה של התפילה הוא 'להישבר' על החוף בין אם בשקט או בקול גדול - וזהו. אין המשך.

כי כל ניסיון לבודד או לחשוב על הגל הבודד או מספר גלים גם יחד ולהתעלם מההקשר הרחב פוגע בהבנה של המושג 'ים'.
כי הגל הוא הים.
אי אפשר להפריד את הגל מן הים כמו שאי אפשר להפריד את התפילה מאלוהים.

אולי, אני לא יודעת, ניתן להתנחם בעובדה אחת, נסתרת מן העין, שהגלים, לאחר שהם מסיימים את חייהם על החוף ברעש גדול, חוזרים בשקט ואולי אפילו בצנעה חזרה אל הים ויוצרים זרמים חדשים שלא תמיד ניתן לראותם או להבינם.

הם ישבו סביב הבית. התינוקת בכתה או אכלה או ישנה.
אני שרתי.
הם שרו איתי.
אני לא יודעת מה הם חשבו אבל אני הבנתי שאי אפשר ואף לא ראוי, לבקש מתפילה בודדה אחת כלום ושום דבר.
כי כל מהותה של כל תפילה הוא לסיים את חייה כמו גל. הדבר היחיד שניתן לעשות אחרי התפילה, בדיוק כמו בבילוי על שפת הים, הוא לנוח. להירגע ולחכות לגל הבא. התפילה הבאה.

את יכולה לשבת על החוף ולהתבונן בגלים.
את יכולה להכנס למים ולהילחם בגלים
ואת יכולה לגלוש עם הגלים.

לא משנה מה תעשי. כל עוד יש רוח - יהיו גלים.
והגלים ישלימו מניין על גבי מניין, איתך ובלעדיך, גם כשגבך מופנה לים.

אין לי מושג אם את עדיין מקשיבה לי, כי אם עזבת הכל ובחרת לצעוד יחפה על החוף, אני אבין אותך.
לצערי, אני מעולם לא זכיתי לטבול בים הגדול ואני מקווה כי אני מיטיבה לדמיין אותו.

יש עוד דבר שאני הבנתי בחמשת החודשים הנפלאים האלה על תפילה.

השיחה עם איש הלוי והטעויות שעשה בחייו גרמו לי לחשוב ולהבין שמערכת היחסים עם אלוהים דרך התפילה, כמו השירה שלי, חייבת להיות מדויקת.
לא להוסיף ולא להחסיר אפילו הברה אחת.
לא בכדי אני מתאמצת לשמור על כל כללי הדקדוק, הגייה נכונה וביצוע זהה ומדויק של טעמי המקרא.
אני מעניקה לאותיות בג"ד כפ"ת את ההדגשות היכן שנדרש.
אני משמיעה את האותיות הגרוניות ממעמקי גרוני.
ואני עוברת מִמִּלְרַע לְמִלְעֵיל בהתאם לניגון הנדרש של כל מילה ומילה.
אני עוצרת, ממהרת ושוברת כל מילה בהתאם להוראות שנקבעו לה בטעמי המקרא.

מדוע? כי תפילה או שירה לאלוהים זה מדרון חלקלק.
ברגע שהשירה או התפילה יכולות להתבצע בדרכים שונות וכל אחד יכול להפיק גרסאות שונות של אותה התפילה, אז טקס התפילה יזכה לפרשנויות שונות ושמות תואר שונים כמו תפילה "איכותית", "מרגשת" או "תפילה לא מספיק חזקה".
וזה אסור.
כי עצם קיומה של ההנחה שאפשר להפיק תפילה "טובה יותר" תגרום למתפלל לצעוק חזק יותר, או להתפלל באדיקות ואריכות, אני כבר לא יודעת.
תפיסת מציאות מסוג זה תגרום לכל אחד מאיתנו להתאמץ ולהיות יצירתי יותר ויותר ולהפיק תפילה חדשה, מורכבת, מיוחדת, מהסוג שאולי גם 'תעבוד טוב יותר' בניסיון הסיזיפי להפיק תוצאות טובות יותר.

בעולם שלך? זה כמו הגלים.
מי שיודע לגלוש על הגלים - גולש. אין תירוצים. אין גל שאי אפשר לגלוש עליו. כל הגלים ראויים.

הרי כבר אמרתי לך שגל בודד או תפילה אחת לא משנים דבר.
עצוב להכיר בכך.
כי ברגע שחושבים שניתן להפיק תפילה שתשפיע על הבורא יוצאים לדרך חד-כיוונית המסתיימת תמיד באותו מדרון חלקלק.
הניסיון לעשות 'טוב יותר' תמיד תוביל ל'שיפורים' שלא נגמרים, תעמיד אותנו בניסיונות הולכים ומאתגרים אל עבר המסקנה האיומה, אך המתבקשת, שיש להקריב עבור האל את 'היקר מכל' אם מייחלים לקבל תמורה.
מכאן שהדרך לקורבנות אדם - קצרה.

אני לא יודעת אם ישנתי או אכלתי.
אני הייתי שם בשבילה. בלי הסברים ובלי לדעת למה.
בלי סיבה מוגדרת אבל עם תחושה שיש סיבה, שהיא גדולה ממני או מהיכולת שלי להסביר אותה. ייתכן שזו מהותה של תפילה.

בפעמים היחידות שלא שרתי, עסקתי בזהירות מירבית בהסרת הבדים שמסביב למותני התינוקת החייכנית שהפכה ברגע אחד לפצצת סירחון.
יד אחד אחזה בפיסת הבד שהצבעים הירוקים, אדומים שחורים שלה החווירו אל מול הצואה והשנייה סתמה את האף. ברגעים האלה לא שרתי. ואז איש הלוי היה יודע שעוד רגע יעוף בד מלא אוצרות מהחלון.

החודש הרביעי הגיע. איש הלוי ניסה לרמוז לי שהגיעה השעה להיפרד והתלונן שהחיתולים המלוכלכים פוגעים בראשו בדיוק הולך וגובר.
אני לא עניתי לו. אני שרתי. בשקט. בלחש. באהבה.
אני שרתי לתינוקת את כל השירים שהכרתי שוב ושוב.
אני שרתי לה את כל המקרא מ"בְּרֵאשִׁ֖ית בָּרָ֣א אֱלֹהִ֑ים אֵ֥ת הַשָּׁמַ֖יִם וְאֵ֥ת הָאָֽרֶץ ועד השיר האחרון על משה רבינו, שמתחיל במשפט שמעיד על הסופיות של ספר דברים ועוד יותר על סופיותה של הנהגה מהסוג שלא יהיה לה אח ורע:
"וְלֹא־קָ֨ם נָבִ֥יא ע֛וֹד בְּיִשְׂרָאֵ֖ל כְּמֹשֶׁ֑ה…"

אני שרתי לתינוקת את סיפורי יהושע בן נון הזכור לטוב מהתחלה ועד סופו של אלעזר בן אהרון:"וְאֶלְעָזָ֥ר בֶּֽן־אַהֲרֹ֖ן מֵ֑ת וַיִּקְבְּר֣וּ אֹת֗וֹ בְּגִבְעַת֙ פִּֽינְחָ֣ס בְּנ֔וֹ אֲשֶׁ֥ר נִתַּן־ל֖וֹ בְּהַ֥ר אֶפְרָֽיִם׃"
אני שרתי את כל השירים הכתובים לצד כל השירים הלא כתובים בין אם נכתבו במלואם או עשויים לשנות את פניהם בעתיד.

אני שרתי לה את כל מה שידעתי. שוב ושוב.
כל כך הרבה פעמים, עד שקולי נצטרד ונחלש.

ככל שנקפו הימים, איש הלוי הקיש על דלת הבית בתכיפות הולכת וגוברת כדי לקרוא לי לבחון את סיום העבודה של הקמת הביקתה הרעועה מחדש. אני הייתי יוצאת אליהם נזעפת וכועסת על שהפריעו לי.
פעם אחת צווחתי עליהם בקול צרוד כי הבקתה נראית לא מספיק טוב ובפעם האחרת כעסתי רק עם תנועות ידיים כי היא נראתה יותר מדי טוב. לא היה לי קשה למצוא תירוץ או סיבה לגרום להם לפרק ולבנות את הבקתה בכל פעם מחדש.

יום אחד, לקראת סיומו של החודש החמישי, שמעתי נקישות על הדלת. הפעם היו אלו נקישות מבוישות והססניות.
אבי התינוקת עמד שם במבט מושפל.

"התגעגעתי לבת שלי." הוא אמר.

הזמנתי אותו פנימה. והוא אמר שבזמן שעסק בהקמת הבקתה, הוא הקפיד להקשיב לכל השירים שלי.

"מה עכשיו?" שאלתי.

"אני לא יודע. כלום לא השתנה." הוא אמר.

"תשובה נפלאה." אמרתי.
"אתה מכיר במציאות כפי שהיא. שירה או תפילה לאלוהים לא משנה את המציאות."

"מצד שני, אם היית מקשיב לעומק לכל השירים שלי היית מבין שיש משהו עקבי בתורה שלנו שחוזר על עצמו כל הזמן."

"מהו?" הוא שאל.

"כל המקרא שלנו עוסק בעלילה מרכזית אחת - אמונה באל אחד והמסע של עם ישראל אל אמונתו באלוהיו ואל ארצו המובטחת. בין אם מדובר במסע האישי של אברהם שהגיע מחרן או במסע בן 40 שנה של בני ישראל במדבר."

"אני יודע את זה."

"לא אתה לא." אמרתי

"כי העלילה הזאת תהייה רלוונטית גם עוד אלפי שנים." אמרתי, ולא הבנתי עד כמה המשפט האחרון שאמרתי לו יהיה כל כך רלוונטי גם 3000 שנה מאוחר יותר. ממש ברגע זה, כשאת קוראת-מקשיבה לי.

"מדוע העלילה הזאת תהייה חשובה גם בעוד אלפי שנים? חשוב שתקשיב למשמעות של המילים ולא רק לניגון ולשירה. אתה אב לתינוקת. מחובתך לדרוש, לחפש ולאתר את הפרטים הקטנים. המקרא זו עלילה אחת ארוכה ויש בה סיפורי גבורה לא מעטים אך רק מעת לעת מוזכרת תרומתן של הנשים לעיצוב התורה והמסע של העם היהודי."
הוא הנהן בראשו ואני המשכתי ואמרתי:
"אם תשיר את כל השירים של המקרא ברצף, תבין כי כל הנשים, בעצם נוכחותן, גרמו לתפניות מהותיות ששינו את העלילה מקצה לקצה. הנשים הפכו את המסע לארץ המובטחת להרפתקה שאין לה סוף."

הוא הטה את גופו מעט קדימה כרוצה לשמוע וללמוד עוד ועוד וקצב הדיבור שלי התגבר ועלה:
"חווה אכלה מהתפוח ואדם נזרק מגן עדן.
שרה גירשה את הגר וקיבלנו את ישמעאל.
אשת לוט הסתובבה לאחור ובנות לוט שכבו עם אביהן וקיבלנו את העמונים והמואבים.
רבקה עזרה ליעקב לקבל את הבכורה ובתמורה קיבלנו את עמלק בנו של אליפז בן עשו.
אתה מבין עד כמה ההחלטה של רבקה משפיעה עלינו? את מבינה כמה ההחלטה של רבקה משפיעה עליך? 3000 שנים אחרי? כמה שאני לא אוהבת להיות צודקת.
יהודה נטש את תמר הכנענית שהתאלמנה משני בניו. כמו נשים רבות בתורה, היא לא וויתרה וארבה ליהודה. הוא נאלץ להכיר בה ובילדיה, וקיבלנו שושלת נפלאה של שבט יהודה.
זה לא נגמר. כל אישה והתרומה שלה לתפנית דרמטית בעלילה.
אשת פוטיפר עושה ניצול מחפיר ראשון של חוק ההטרדות המיניות ובגללה או בזכותה וגם בלי לבדוק את כל העובדות, יוסף מושלך לכלא. בהמשך, הוא יהפוך לדמות הבכירה ביותר במצרים.
שפרה ופועה מסרבות להמית את התינוקות של בני ישראל ומצילות אומה שלמה. מרים שומרת על משה בתיבה ביאור והוא יהפוך לנביא ולמנהיג הבלתי מעורער של בני ישראל.
אתה מבין על מה אני מדברת?" שאלתי

"המקרא בלי הנשים זה כמו … חיפשתי איך להמשיך את המשפט…"

הוא ניסה לעזור לי ואמר..

"זה כמו ים בלי גלים?"

"לא." צחקתי

"ממש לא. אתם, הגברים, הם אלה שעושים את ה'גלים' ואת כל הרעש שהם מביאים איתם. הנשים במקרא זו הרוח. לא תמיד רואים את רוח אבל בלעדיה אין גלים."

והוא השתתק לרגע ארוך ואז אמר:

"למה סיפרת לי את זה?"

"התינוקת שלך. הבת שלך עשויה להיות עוד תפנית בעלילה שלך ואולי של כולנו. אין לדעת. אל תחזור לנחלה שלך באפרים. חפש התחלה חדשה עבורך ועבור התינוקת הנפלאה הזאת."

באותו הרגע נכנס איש הלוי ואמר:

"הבקתה מוכנה.. בפעם המי יודע כמה…" ואז הביט אל אבי התינוקת ואמר לו:

"אני חשבתי עליך רבות בתקופה האחרונה."

איש הלוי עטה על פניו מבט סובלני ודואג. הוא הניח את ידו על כתפו של אבי התינוקת ואמר את המשפט הסתום הבא:
"אני מודה שאני חייב לך תשע מאות כסף. אם תשאר איתנו כאן, יחד עם הבת שלך, אוכל לשלם לך את ה 900 כסף ואף יותר."

אף אחד לא הגיב ואיש הלוי המשיך לדבר בביטחון רב:
"בחמשת החודשים שאך חלפו הבנתי כי אתה יכול לתרום רבות לתחזוקה של המקום ולעזור לנו בטיפול באורחים. הבת שלך תגדל איתנו ותהיה חלק מהמקום הזה."

אבי התינוקת הביט באיש הלוי במבט מלא הכרת תודה ועמד לומר שהוא ישמח לקבל קורת גג ומזון לו ולתינוקת.

אני התפרצתי לשיחה המתקתקה בין השניים וצווחתי:

"ממש לא!!"

המקום המקולל הזה יסתפק בפילגש אחת ואיש לוי אחד חשבתי לעצמי.

"אתה תארוז את עצמך ותעוף מכאן תכף ומיד." ודחפתי את התינוקת לתוך ידיו.

הבעת הפנים שלי הבהילה אותו ודומה כי הוא נעלב.
הוא לקח את התינוקת מידיי ולא אמר דבר.
השעה הייתה מאוחרת והוא יצא לדרכו בהליכה-ריצה בשביל העולה מהנחלה שלנו.

"...ושלא תעז לחזור לנחלה הארורה שלך. הבת שלך ראויה להתחלה חדשה." צעקתי מאחוריו ותקעתי בו מבט שאומר 'ואל תעז לחזור גם לכאן'.

התבוננתי בהילוך הכפוף אך הנמרץ שלו.
הלוואי והייתי יכולה להסביר לו מדוע אסור לו ובעיקר לבת שלו להישאר כאן.
לא הייתי מסוגלת להכיל את המחשבה שהוא, בהתנהגותו הנאיבית, יסלול את הבת שלו לחיי עבדות, שבמקרה הטוב יסתיימו כפילגש מהסוג הנחות ביותר.

אני רוצה שתביני, אני הכרתי את איש הלוי ובעיקר את ההבדל בין מה שהוא חושב לבין מה שהוא אומר. הוא חלקלק ומתוחכם וסמוך ובטוח כי יצליח להפוך כל החלטה מפוקפקת לרעיון הגיוני ואף מתקבל על הדעת.
אני שהיתי בחברתו של האדם המניפולטיבי הזה מספיק זמן.
כל החלטה שלו וכל פעולה בנפרד נראו, כלפי חוץ, סבירות ואף הגיוניות, אבל המכלול היה נורא מכל. הוא ידע לנצל בחוכמתו הרבה את המצוקה והכאב של כל אחד ואחת.

לא רציתי שגם התינוקת הקטנה והפגיעה תיפול ברשת שהוא טווה.

מצד שני, אין רגע שאני לא שואלת את עצמי מה הייתי יכולה לעשות טוב יותר.
הלוואי והייתי נפרדת מאבי התינוקת בדרך מכובדת יותר.
הלוואי והייתי מדברת אליו בקול נעים יותר.
הלוואי והייתי מסבירה לו את מה שאני כבר יודעת.
הלוואי הוא היה מספר לי את מה שהוא כבר ידע.

אך, בגללי, הוא עזב בחופזה, כמעט בריצה וניתן היה להבין עד כמה הוא נפגע ממני.
היום אני יודעת שהוא לא נפגע ממה שאמרתי, אלא מהדרך שבה דיברתי.
לפעמים, אירוע קטן אחד הופך להחלטה הרת-גורל ועלול לשנות מהלך חיים שלם.
למה? כי אנחנו בני אדם.
אנחנו נוטים לשכוח את העובדות אך לא מפסיקים לחיות את הרגשות.
רצף האירועים עשוי לדהות עם הזמן אך האמוציות מצטלקות בזיכרון הרגשי לנצח.
הדרך שבה בחרתי להגן על הבת שלו, הדרך בה גירשתי אותו פגעה בו.

תראי מה קרה להגר.
עד היום, הגירוש שלה על ידי שרה, לא מפסיק לעלוב ולפגוע בה. בנו.
למעשה, כל מי ש'המזרח התיכון, הים הגדול' היא כתובת מגוריו חייב להבין שכל מה שקורה כאן, מתחיל מהזיכרון הרגשי של הגר, שנזרקה, פתע פתאום, לבדה, עם הילד המופרע שלה, למדבר השומם והנורא.

ואחיו התאום של יעקב - עשו? הוא מכר את הבכורה עבור נזיד עדשים. אך רבקה שסייעה ליעקב לקבל את הברכה מיצחק הותירה אותו ואת בניו ובני בניו מאדום או מאיטליה כאויבים מרים של ישראל לדורותיו.