חיבקתי את התינוקת. היא התקשתה לעצור את הבכי ההיסטרי שלה. אני הבנתי שאני חייבת לנשום. אני זקוקה לרגע ארוך בו אסדיר את נשימתי.
התיישבתי על סלע תחת צילו של עץ התומר שמביט אל בית-אל והצטערתי מאד שאני לא יכולה להניק אותה.
"את בטח רעבה…"
אמרתי לה ונענעתי אותה קלות בקצב של הסרעפת העולה ויורדת שלי והיא בכתה עוד יותר. היא הייתה עטופה ביריעת בד ענקית וצבעונית . אין ספק, הבד הזה ידע ימים יפים יותר וככל הנראה החל את חייו בצבע בוהק של ירוק. כעת, כתמי דם ישנים העניקו לו פסיפס מוזר של אדום-ארגמן לצד לכלוך או פחם שאף אחד לא טרח לנקות והפך לשחור. אף פעם לא ראיתי בד בצבעים האלה.
הבכי שלה החזיר אותי למציאות ושרתי לה את השיר שכל אמא שרה לתינוקות שלה:
"יְבָרֶכְךָ֥ יְהֹוָ֖ה וְיִשְׁמְרֶֽךָ׃"
שרתי אותו מספר פעמים. בלי הפסקה. שלוש מילים שמבקשות הכל.
השיר ביקש את אלוהים שגם יברך אך גם ישמור אותך ויבטיח שהברכה תישאר איתך לעד.
לא הפסקתי לשיר את השיר ונזכרתי באמא שלי ששרה לי אותו.
במקרה שלי, אני לא יודעת אם אלוהים הקשיב לה.
מחשבה חולפת על אבי התינוקת שנמצא תחת שברי הבקתה שלי חלפה במוחי.
התנחמתי בעובדה שהוא היה זקוק לאלוהים יותר ממני.
"אני צריכה להתרכז!" אמרתי לעצמי וקרעתי פיסה מחתיכת הבד שעטפה אותה וניקיתי איתה את אחוריה הקטנים של התינוקת.
טמנתי את פיסת הבד המסריחה מתחת לשורשיו העבותים של העץ הענק ועטפתי שוב את התינוקת ביריעת הבד הנותרת.
"אני חייבת לשטוף ידיים." אמרתי לעצמי וצעדתי אט אט חזרה לנחלה שלנו.
מולי צעדה שיירה מאוכזבת של מבקרים שאיש הלוי שלח חזרה לבתיהם.
שאלתי מאחד מהם מים, ומהשני מעט חלב.
הם התבוננו בי בהערצה.
בדיעבד, אני חוששת שהם עלולים לחשוב אולי להאמין ובהמשך, אף לספר, כי הם חזו בנס ושאני קיבלתי תינוקת שנחתה לתוך זרועותי מן השמים.
ככה נולדות אגדות שאי אפשר לאמת או להתכחש להן.
אחרי ששטפתי את ידי, נתתי לתינוקת מעט חלב והיא נרדמה.
היא הייתה מותשת ורעבה.
הנשימה שלי הוסדרה ואט אט ובלחש שרתי לה:
"יְבָרֶכְךָ֥ יְהֹוָ֖ה וְיִשְׁמְרֶֽךָ׃"
שיר בן שלוש מילים שידוע ביכולת שלו להפוך לגלולת שינה לתינוקות ככל ששרים אותו מספיק פעמים.
הגעתי לנחלה.
בפתח החצר עמד איש הלוי כלא מאמין.
לצידו עמדו חמישה נערים כנועים וחביבים שהוא אסף עם הזמן ורחוק מאחור, לצד הבקתה החרבה, ישב אבי התינוקת כשראשו אסוף בתוך ידיו.
חלפתי על איש הלוי ולהקת ה'היי-פייב' שהקים לעצמו והמשכתי ללכת לעבר ערימת הקרשים שהייתה עד הבוקר הבקתה שלי.
אבי התינוקת לא הפסיק לבכות על מר גורלו ולא ראה אותי מתקרבת. בעטתי בו בישבניו ואמרתי בקול שלא משתמע לשתי פנים:
"עד מחר בבוקר, הביקתה שלי מוקמת מחדש. קח את הנערים האלה איתך ואני לא רוצה לשמוע ממך עד שהביקתה מוכנה. הבנת?"
הוא נעמד וראה אותי מחזיקה בתינוקת הישנה.
"הבנת?!" שאלתי בכעס
"כן…" הוא אמר והתאפס על עצמו.
"אז למה אתה לא מתחיל לעבוד? זוז! אין לך זמן."
הנערים ששמעו את ההוראות שלי ובעיקר את הטון שלי רצו לקראתו והחלו להקים את הביקתה מחדש.
"ושלא יהיו לך ספקות. הפעם אתה תבנה אותה הרבה יותר טוב ממה שהיא הייתה." אמרתי בקול תקיף.
הוא הינהן בראשו וקיפל את שרווליו.
צריך לתת לאנשים משמעות בחיים. אחרת הם פשוט… לא חיים, חשבתי לעצמי, וחזרתי לכיוונו של איש הלוי.
איש הלוי נרתע קצת ושאל בעדינות:
"מה עכשיו?"
"אני ממליצה לך לעזור להם, כי עד להודעה חדשה וסיום הקמת הביקתה, לשביעות רצוני המלאה, כולכם יחד ישנים תחת כיפת השמים."
כשאמרתי 'לשביעות רצוני' ניסיתי לתופף, כהרגלי, על ליבי פעמיים. אבל התינוקת האסופה בידי הסתירה את ליבי.
מחשבה מוזרה חלפה בי.
אל-אחד עם-אחד זה דבר חשוב עד לרגע שיש לך תינוק, עד לרגע שאת מחבקת את הילדים שלך. הילדים אסופים ומחובקים בתוך גופך תוך שהם 'מסתירים' את הלב שלך ובמובן מסוים לוקחים אותו ממך.
התינוקות, דור ההמשך שלך, שראשם המונח בחיקך ומצביעים על ליבך והופכים לחלק בלתי נפרד ממנו.
צעדתי לעבר ה'מקדש' שאיש הלוי בנה, כאילו הוא שלי מימים ימימה ולא יצאתי את פתח הבית ימים ארוכים.